כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (שם, כט).
אך מה שמעניין הוא הפתרון של משה. הוא קובע שרק דבר אחד ישיב את הברית למקומה, והוא קריאת השירה: “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (לא, יט). השירה היא שירת האזינו, והיא מיתוספת ללימוד תורת ה’ בכלל, כפי שנוכחנו קודם לכן בציווי על מצוות הקהל:
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱ־לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (לא, יב).
הפתרון טמון אפוא בטקסט. כל כך אנו אמונים על מרכזיות התורה בחיינו, עד שאנו מחמיצים את החידוש העצום בפתרון יחידאי זה של טקסט המעצב חברה. לא מונומנט, אפילו לא ארץ, אלא תורת ה’. כינון עם ישראל כחברת לומדים. אין מדובר בייסוד של חברת עילית למדנית. הקריאה איננה מיועדת לחכמי הדור, ואף אין בה החלוקה ההיררכית המצוינת בפרשת יתרו, לשרי אלפים, מאות ועשרות. זהו לימוד תורה עממי של ממש, של כל קהל ישראל – אנשים, נשים וטף.
המצוות אינן המטרה
בשורה זו של משה רבנו, לקח רב טמון בחובה, אבל היא גם מלמדת על תכליתה של תורת ה’ כמשַמרת ברית. מצוות התורה אינן תכלית בפני עצמן. ייעודן הוא הברית בין עם ישראל ואלוהיו, כמאמר חז”ל “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב” (איכה רבה, פתיחתות ב). אין כאן המלצה, חלילה, לעזוב את הברית, אלא שהברית נטועה כה עמוק בתורה עצמה, כך שעצם העיסוק בתורה יעורר וישקם את הברית. מסקנה זו הייתה ברורה לחז”ל, ולכן הם שקדו על הפקת תמצית עקרונית של מצוות התורה, וגרסאות שונות לתמצית זו.
הלל הזקן סבר שמה ששׂנוי עליך אל תעשה לחברך (שבת לא, א). לדברי ר’ שמלאי, דוד העמיד את התורה על אחת־עשרה מצוות מוסריות. ישעיה העמידן על שש: “הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע” (ישעיהו לג, טו). מיכה על שלוש: “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ” (מיכה ו, ח). חזר ישעיהו והעמידן על שתיים: “כֹּה אָמַר ה’ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת” (ישעיהו נו, א). ואילו חבקוק סבר שכל התורה כולה נועדה למלא את ההוראה הזו (חבקוק ב, ד): “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (מכות כד, ע”א).
על פי תיאור זה, למצוות התורה ישנה תכלית, ועיקרה חיים של צדק ואמונה בה’. תכלית התורה איננה שימור מצוות התורה כמטרה העומדת בזכות עצמה בלבד. עבודת המצוות המנותקת מן הברית, עלולה להפוך לעבודת אלילים.
ברם, משה מתנבא שאין די בתורה. שמירת התורה צפויה להתערער. מה שישיב את עם ישראל אל הברית איננו מצוות התורה כי אם השירה בלבד:
וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי (לא, כא)
לא המעשה אלא הפואטיקה. השירה רצופה השראה, השורה על מילותיה, שלרוב נעלות על מילים שבפרוזה. הן רומזות על מה שמעבר. המילים מתנגנות גם אם לא מצרפים להן מוזיקה מיוחדת. שירתו של משה רוח א־לוהים שורה עליה, והיא מבשרת נבואה לדורות. השירה מידברת מאליה.
יותר מהנהלת חשבונות
השבת היא שבת שובה, ולפרשת וילך יש מה ללמד על התשובה. תשובה נחלקת לשני חלקים – וידוי וקבלה לעתיד. יש חושבים שהווידוי הוא עיקר התשובה. משמעות הדברים היא שעיקרה של התשובה הוא מניין העבירות שעבר האדם. מכאן נובע עיסוק חטטני בחטאי העבר, מעין הנהלת חשבונות של מצוות ועבירות, רשימת תיוג שבה מסמן האדם את מעשיו.
אך בינות כל זה נשכח לא פעם שהתשובה היא שיבה אל ה’ וחידוש הברית. חידוש זה נעשה בקריאת השירה הרבה יותר מאשר בהנהלת החשבונות של הווידוי. כמובן אין כוונתי למעט בחשיבות הווידוי כהכרה במצבו של האדם מול ה’, אבל אסור לשכוח את השירה, את העיון בברית. התשובה השלמה היא העמקת הקשר עם האל, העצמת מקומו של א־לוהים בחיינו. הרבה יותר מנגינה, והרבה פחות מילים.
