הסופרות החרדיות שכותבות בגלוי, ומשרטטות את גבולות הצנזורה המגזרית

בזכות היומן של סבתא

בחזרה לעולם החרדי: מתברר שכיום המציאות של שימוש בשמות ספרותיים הולכת ומתמעטת גם שם, ויותר ויותר סופרות עומדות מאחורי יצירתן בגלוי. רותי טננוַלד (44) היא מחברת הסדרה ההיסטורית "בניחוח של פעם", שבמסגרתה ראו אור עד היום תשעה ספרים. סיפוריה עוסקים בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכתובים בסגנון תיאורי ורגשני שמזכיר קלאסיקות ישנות.

טננולד החלה לכתוב לאחר שנחשפה למסמך משפחתי. "סבתא שלי גדלה בכפר אנגלי, וכתבה יומן בתקופת המלחמה שבו תיעדה את קורותיה", היא מספרת. "כעבור שנים היא תרגמה את היומן לעברית ונתנה לי לקרוא אותו. באותה תקופה הייתי בחופשת לידה, והחלטתי לעשות מזה ספר. היומן היה כתוב בשפה קלאסית, של פעם, וכך גם כתבתי את הספר. ראיתי שקוראים אוהבים את הסגנון הזה, למרות שהוא פחות נפוץ בספרים עכשוויים, והמשכתי איתו גם בספרים הבאים".

בעבר הייתה טננולד מורה למתמטיקה, אך ככל שספריה יצאו לאור בזה אחר זה וצברו אהדה והצלחה, היא החליטה לעזוב את ההוראה ולהתמסר לכתיבה בלבד. במשך קצת פחות משני עשורים היא הוציאה לאור לא פחות מחמישה־עשר ספרים. ההספק הגבוה הוא מאפיין שחוזר על עצמו אצל סופרות בולטות במגזר, שמפרסמות בממוצע ספר לשנה, לפעמים אף יותר.

טננולד, תושבת רכסים, היא אם לשמונה וסבתא לנכדה. הוריה גדלו במשפחות דתיות־לאומיות, התחרדו והצטרפו לציבור הליטאי. הכתיבה היא עניין משפחתי אצלה: עמית סגל הוא בן דודה, והמשוררת אביבה סגל ז"ל היא סבתה. היא למדה במוסדות חרדיים, והספרים שקראה עברו ביקורת קפדנית מצד אימה.

"היא הייתה נותנת לנו ספרים שמאוד אהבה בילדותה, כמו 'פוליאנה', אבל מצנזרת מה שנראה לה לנכון", נזכרת טננולד. "חלק יכולנו לקרוא בעצמנו, וחלק שמענו ממנה בעל פה. אני חבה להורים שלי את הכתיבה שלי כי הם העניקו לי הרבה ביטחון עצמי, ונתנו לכל ילד את התחושה שהוא הכי מוצלח בתחום שלו. זה מה שנתן לי את הדחיפה. כדי להוציא ספר צריך לא רק לדעת לכתוב, אלא גם ביטחון עצמי להעז ולפרסם".

כלי לטיפול בעוולות

אם בעבר היה אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את הסופרות החרדיות הבולטות, בהן לאה פריד ושרה קיסנר, מנוחה בקרמן ומנוחה פוקס – היום יש עשרות רבות של כותבות. אלא שהריבוי הזה, צריך להודות, אינו מגיע תמיד יחד עם איכות. כדי להשביח את הכתיבה הספרותית במגזר נוסדו התאגדויות שונות, ובהן מרכז "ביתא – בית הסופר החרדי" שהקימה ומנהלת לאה פריד. המרכז מונה כמאה חברות, ומשמש מוקד להרצאות, סדנאות, שיתופי פעולה והתייעצויות. לכותבות הוותיקות לא הייתה כתובת דומה, וכחלוצות בתחום לא היה להן ממי ללמוד. הן גדלו על ברכי הספרות הכללית – עברית ומתורגמת – והמציאו את הגלגל בעבור אלה שבאו בעקבותיהן.

"כשהתחלתי לכתוב, זה היה על בסיס חובבני", אומרת טננולד. "אף פעם לא למדתי כתיבה. המורים שלי היו הספרים שקראתי, מהם למדתי. אחת הבולטות היא לוסי מונטגומרי, שכתבה את ספרי 'האסופית'. 'חוכמה בגויים תאמין', והמורה שלי היא לוסי מונטוגמרי. למדתי ממנה המון על כתיבה, וקיבלתי ממנה הרבה טיפים".

החשיפה המוגבלת לספרות לא משפיעה על איכות הכתיבה?

"אני לא חושבת שחייבים להיחשף כדי לכתוב טוב. חשיפה מצומצמת מספיקה כדי להתרשם מסגנון מסוים. יותר מזה – בעיניי כחרדית, חשיפה בלתי מוגבלת אף עלולה להזיק. לפגוש הרבה זה משביח, אבל להגיד שרק מי שנחשף להכול יכול להצליח? לא בהכרח. יש עוד דרכים ללמוד".

בחברה הכללית, כתיבה ספרותית נעשית לרוב מתוך שאיפה אמנותית ולמטרות ביטוי עצמי. אך במגזר החרדי, עם נתוני מכירות מרשימים בקרב סופרות מצליחות, הכתיבה משמשת גם מקור הכנסה, כאשר ספרים ישנים ואהובים מתפרסמים שוב ושוב לאחר שאזלו מהשוק. בחברה החרדית תרבות המסכים מצומצמת למדי, וספרים הם עדיין המוצר התרבותי הפופולרי, הנגיש, הנפוץ והנצרך ביותר. במציאות כזו, הסופרות הן סוכנות תרבות מרכזיות ומשפיעות.

"אני מאוד אוהבת לכתוב ורואה בזה סיפוק והשפעה", אומרת טננולד, "אבל בכנות, אני עושה את זה בשביל פרנסה. בגלל זה אעדיף לכתוב בעיקר לנוער, כי נוער קורא יותר ספרים. אם נערה קוראת ספר ואוהבת אותו, היא תלך לחפש את שאר הספרים של אותה כותבת וגם תמליץ לחברות שלה".

טננולד מוציאה לאור מדי כמה חודשים מהדורות חדשות של ספריה, שממשיכים להימכר גם שנים לאחר שיצאו. אחד מספריה אף נכלל בתוכנית הלימוד בסמינרים. למניע הכלכלי הצטרפה גם תחושה עמוקה של שליחות. "ספרים הם כלי חינוכי ויש להם השפעה גדולה, ואני אומרת את זה ביתר שאת כיום, ממקום בוגר ומנוסה. אם פעם כתבתי ספר הומוריסטי כדי להצחיק אנשים וכדי שייהנו, היום הייתי מוותרת על ההומור ומעדיפה שיהיה פחות משעשע ויותר חינוכי. אני מודעת לאחריות החינוכית שיש לי כסופרת, ולמרות זאת הכתיבה שלי לא מטיפה ולא גוררת למסרים. אני משתדלת להביא סיפור חיים של אדם, והמסרים כבר מוטמעים בו. מאוד אכפת לי שאחרי שמישהי תקרא את הספר היא תרגיש שמשהו השתנה אצלה".

אז המטרה שלך היא להשפיע?

"כן. כמי שכותבת לילדים ולנוער, אני משתמשת בכישרון שהקב"ה נתן לי כדי לעסוק בערכים חשובים וכדי לטפל בעוולות. היה לי, למשל, אחיין שאיבד את השיער שלו בגיל חמש וסבל מהצקות. החוויה הזו של חוסר צדק ורצון לתקן גרמה לי לכתוב את 'הילד עם הכובע', שמתאר סיפור דומה. אם בזכות הספר שלי ילד אחד יצחק פחות על ילדים אחרים, זה שווה הכול. קטונתי מלחנך את הציבור, אבל אם אני רואה עוול בין אדם לחברו, אני מגייסת את הכתיבה שלי".

ילדת השער

הספרות החרדית העכשווית מבטאת בדרכה את השינויים המתרחשים במגזר. היא מגיבה לסוגיות שבעבר לא כתבו עליהם, כמו התמודדויות נפש, קשיי פריון ואלימות נפשית, אם כי היא עוסקת בהם בעדינות, לפעמים ברמיזה. טננולד בוחרת במודע שלא לעסוק בנושאי טאבו ובסוגיות במחלוקת.

"אני משתדלת פחות להיכנס לדברים האלה ומעדיפה להתמקד בנושאים שיש לגביהם הסכמה", היא מודה. "אחת הסיבות שאני עוסקת בתקופות היסטוריות זה כדי להישמר מכל הדברים האלה. אם הייתי כותבת למשל על זוג עכשווי לקראת חתונה, הייתי צריכה לחשוב על כל פרט אם זה בסדר או לא – האם הם דיברו לפני החתונה או לא, כמה דיברו ועל מה, כי לא אצל כולם זה מקובל. כשאני כותבת באופן שמותאם להיסטוריה, זה פשוט יותר. בעבר היו סוגיות שהתלבטתי עליהן, אבל עם הניסיון אני יותר ויותר סומכת על עצמי. סופרת מתחילה יכולה לחשוש מכל עניין, אבל עם הוותק בא הביטחון".

הביטחון של טננולד אינו נובע רק מהניסיון שצברה, אלא גם מאנשים נוספים שהיא מתייעצת איתם בסוגיות שעלולות להיות בעייתיות או רגישות בעין חרדית. "לפעמים אני מתייעצת עם אבא שלי, שהוא אדם נחשב וירא שמיים. אחרי שהוא מכריע כבר לא אכפת לי מה יגידו, לי חשובים רק הדברים כלפי שמיא".

עיסוק בסוגיות רגישות הוא בגדר נטילת סיכון שעלול לגזור דין מוות על הספרים. אם סמינרים יורו לתלמידותיהם שלא לקרוא ספרים של סופרת מסוימת, גורלה ייחרץ. החשש הזה, שמרחף כל הזמן מעל הסופרות החרדיות, הוא אחד האתגרים המרכזיים שלהן.

"יש מגבלות שאני חושבת שהן טובות", אומרת טננולד. "יש דברים שנערות לא צריכות לקרוא בשלב הזה בחיים, כמו סוגיות של שלום בית. אבל יש גם מגבלות שלדעתי הן מחמירות יתר על המידה. המגזר החרדי כולל חוגים שונים, ובחלק מהחוגים מחמירים יותר בעניינים שונים. אחד המאפיינים של סדרת 'ניחוח של פעם', למשל, זה שעל כל כריכה מופיע ציור או צילום של גיבורת הספר. כשהייתי ילדה אהבתי לדמיין את הגיבורה ורציתי לתת לה פנים. בהוצאה הזהירו אותי ואמרו 'היא ילדה גדולה מדי, לא מצלמים ילדה כל כך גדולה, יאסרו את הספרים שלך'. באמת לא הבנתי מה הבעיה, זו ילדה בת חמש. אמרו לי 'את לוקחת סיכון. אנחנו לא בטוחים שיקנו את זה'.

"התקשרתי לאבא שלי ושאלתי: מבחינה הלכתית יש בעיה לשים תמונה של ילדה בת חמש על הכריכה? הוא אמר 'אין שום בעיה', ובזאת הסתיים הדיון. כשאני יודעת שאני עושה משהו נכון, לא אכפת לי מה יגידו. אם אני אוהבת את זה וביררתי שזה מותר, אני רגועה. קרה שהתקשרו אלי והעירו לי 'איך שמת תמונה של נערה על הכריכה'. לא נבהלתי, הסברתי שזה ציור ולא צילום, וששאלתי והתייעצתי ואני לא רואה בזה כל פסול. מי שרוצה יכול גם להדביק משהו על הכריכה". פתרונות מהסוג הזה מתבצעים גם בתוך הספרים. טננולד מספרת שבסמינר מסוים הדביקו כמה דפים באחד מספריה, שבו תוארה היכרות בין נער ונערה לא יהודים.

עם השנים חלה החמרה בסוגיית פרסום ציורי ילדוֹת בעיתונות החרדית. כמי שגדלה על עיתון הילדים החרדי הוותיק "זרקור", אני זוכרת את האיורים שליוו את הסיפורים, ובהם ילדות וגם אימהות. מאז, האיורים הללו נעלמו. שינוי הסטנדרטים בנושא גורם לכך שהמו"לים נאלצים ליישר קו, כדי לא לאבד קוראים פוטנציאליים.

עולם מושגים פנימי

הציבור החילוני ואף הדתי כמעט אינו פוגש את הספרים החרדיים, שנמכרים כמעט אך ורק בחנויות ספרים חרדיות. בעבור הקורא שאינו חרדי הספרים הללו עשויים להיות בלתי נגישים, אם מצד עולם המושגים הפנימי, ואם מצד הגישה הדידקטית שלא פעם מציפה מסרים באופן גלוי. התוצאה היא שהספרות החרדית כמעט איננה חורגת מהמעגל החרדי הפנימי, ובוודאי איננה מגיעה להכרה חיצונית, לביקורת ספרותית או לפרסים. שאלתי את טננולד כיצד היא מרגישה בנוגע להתעלמות של עולם הספרות הכללית מהסופרות החרדיות.

"האם הייתי רוצה להתקבל במגזר הכללי? בוודאי", היא משיבה בכנות. "אני בטוחה שיש לי מה להציע. אולי לא הכול, כי יש דברים שפונים רק פנימה למגזר, אבל יש דברים שבהחלט יכולים לדבר גם אל הקורא החילוני. חבל לי שהספרים שלי לא נמצאים בסטימצקי, אבל אני לא מהסוג הלוחמני. אישה לא חרדית אמרה לי פעם: 'הספרים שלך לא חרדיים, הם יהודיים'. מי שיקרא ספרות שעוסקת בהוויה החרדית אולי לא יבין הרבה דברים, אבל בספרים שלי גם רופאת השיניים החילונית שלי יכולה לקרוא, להבין ולהזדהות. יש מוסר השכל, אבל זו לא הטפה".

ועם זאת, טננולד מודה שלא מדובר רק ביכולת לתקשר שפה פנימית, אלא גם ברף ספרותי שלא בהכרח מתיישר עם הציפיות של הספרות הכללית. "במגזר הכללי, לא כל אחד שיש לו ידע בכתיבה ימהר להוציא ספר. התפיסה של הספרות היא יותר כאמנות. אצל חרדים ספרות היא משהו פרקטי יותר – אני צריכה לפרנס, יש משהו שאני יודעת לעשות ויש לי כישרון אליו, אז אני אעשה את זה ואוציא ספרים בתדירות גבוהה. אז נכון שרוב הספרים החרדיים לא מתאימים לציבור הכללי, אבל אלו שכן – זו החמצה. כשקוראים את ספריה של מ. קינן, למשל, קוראים ספר של סופרת ממש. זה הפסד גדול שהספרים שלה לא מגיעים למגזר הכללי".

מיה קינן, סופרת רבי־מכר העוסקים בפנטזיה, היא שם דבר בעולם הספרות החרדית. הטרילוגיה הפנטסטית שכתבה על הממלכה הכוזרית הפכה ללהיט מבוקש והוכיחה שיש קהל חרדי לז'אנר. בחנויות הספרים החרדיות זוכרים היטב את הימים שקדמו ליציאת הספר שחתם את הטרילוגיה, כאשר על חלונות הראווה נתלו מודעות שהכריזו כי "הספר החדש של מ. קינן טרם הגיע, נא לא להטריד את המוכרים". הספר האחרון בטרילוגיה נמכר באלפי עותקים עוד לפני צאתו לאור.

בנוגע לשינויים שהתהוו בספרות החרדית לאורך השנים, טננולד מציינת את הגידול המתמיד במספר הכותבים ומתארת תנועת מטוטלת פנימית, לכיוונים שונים במקביל. "יש היום נכונות לכתוב על יותר ויותר נושאים שבעבר לא כתבו עליהם, כמו סוגיות בשלום בית או מחלות נפש, ומצד שני נמנעים מציורי ילדות כי רוצים ליישר קו עם הצד המחמיר. ל־90 אחוזים מהציבור אין בעיה עם ציורי ילדות, אבל עושים זאת בשביל ה־10 אחוז שמחמירים. אני חושבת שזה בגלל שהעולם קצת מבולבל, וכך מותחים את החבל לשני הקצוות. התורה לא 'השתנתה' ולא הציבה עוד איסורים או היתרים, זה העולם שהשתנה".

תפילה בכותל לרפואת הדמות

בעבור הסופרת ליבי קליין, המניע המרכזי לכתיבה הוא תחושת שליחות. "הכתיבה היא הדרך שלי לקרב יהודים לקב"ה ולשמח אותם, זו השליחות שה' נתן לי", היא אומרת. "בשבילי הכתיבה היא אמצעי ולא מטרה. הנקודה היא להגדיל את שם ה' בעולם. הספרים מגשימים אמנם גם מטרות אחרות, אבל הן משניות". נציין כי כמו טננולד, גם קליין העדיפה שלא להצטלם לכתבה.

קליין (41) נשואה ואם לשבעה, חסידת חב"ד ותושבת אור־יהודה. היא נולדה בצפון תל־אביב למשפחה לא דתית, ובבגרותה פנתה ללימודי רפואה בפראג. שם פגשה מחדש את יהדותה וחזרה בתשובה. במהלך שמונה השנים שבהן היא כותבת היא הספיקה כבר לפרסם עשרה ספרים, מתוכם שלוש טרילוגיות שזכו להצלחה בארץ ובחו"ל.

מה שהביא את קליין לעסוק בכתיבה היה אירוע בריאותי שגרם לה לטלטלה פנימית ובעקבותיו שאלה את עצמה האם כל מה שהיא לומדת ויודעת בתורת החסידות על ביטחון בבורא, נשאר רק בתיאוריה. "עשיתי עבודה של חודשים כדי לחיות בתודעה של אמונה וביטחון", היא מספרת. "כשחזרתי לכוחותיי ברוך השם, אמרתי לעצמי: זה היה מסע של אמונה, צריך לספר את זה. לא יכולתי לצאת ולנאום אז החלטתי לכתוב הגיגים, וכתבתי אותם תחת דמויות שיצרתי". ההגיגים הפכו לספר בשם "גם כי אלך", המכיל 740 עמודים. במרכזו סיפורה של כלה צעירה ערב חתונתה, שחייה התהפכו בעקבות תאונת דרכים. הסיפור התפתח לטרילוגיה והפך להצלחה גדולה.

כילדה קראה קליין קלאסיקות כמו ג'ינג'י, חסמבה, האסופית ועוד. כיום היא כמעט לא קוראת, "וגם אם כן, לא קוראת שום דבר שהוא לא חרדי. מבחינתי זה חלק מהצינור שלי לסייעתא דשמיא. קיבלתי שליחות בכתיבה. זה בכלל לא שלי, זה הכול מהקב"ה, אני רק ממלאת את התפקיד שלי. הכתיבה היא הבית חב"ד שלי.

"מישהי שאלה אותי פעם אם אני לא חוששת שייגמרו לי הרעיונות. זאת שאלה שיש בה גם גאווה וגם כפירה – הרעיונות אף פעם לא היו שלי, וזה לכפור במי שנתן לי את הרעיונות האלה עד עכשיו. לכן אני לא קוראת שום דבר, לא מרגישה שאני צריכה את זה. לקרוא ספרות זרה זה לנפח בלון ולעשות בו חור בצד השני. יכול להיות שזה יעזור לי ברמה הטכנית, אבל אם אני בידיעה ברורה שאני רק צינור למה שה' רוצה שאני אכתוב, אני לא צריכה הרבה חוץ מסייעתא דשמיא. שואלים אותי מה הסוד של הספרים שלך, ואני עונה שזה סוד בכתיב חסר – סייעתא דשמיא".

"ספרות זה כלי של רגש, ואם את רוצה לגעת בלבבות את צריכה להיות בעלת לב, וזה יותר שייך לנשים", משיבה קליין לשאלת הדומיננטיות הנשית בספרות החרדית. "ודאי שגם גברים יודעים לכתוב, אבל נדיר שהם יגיעו לרמות של רגישות כמו נשים. מעבר לזה, בשביל כתיבה צריך נפש רחבה, פניוּת וחדוות יצירה. גברים עסוקים יותר בלימוד או בעבודה".

קליין מכונה במגזר "סופרת הטרגדיות". ספריה רוויים דרמות כמו מחלות, מוות ומצבים רפואיים מורכבים ("זה משהו שנשאר איתי כמזכרת מלימודי הרפואה"). הטון בספריה ריאליסטי, השפה פשוטה ויום־יומית. אני שואלת אותה על הנטייה הרווחת בספרות החרדית ללחוץ על בלוטות הרגש באופן ישיר וגלוי.

"אני אמורה להיות הראשונה לענות על זה", היא צוחקת, אך מרצינה מיד. "המטרה שלי היא לחזק ולהביא את המקום האמוני. אני מדברת עם נשים מתמודדות ושומעת שזה נתן להן כוח. אז נכון, בוכים הרבה, אבל זה סוג של פורקן ותרפיה. מישהי אמרה לי: 'אני אף פעם לא בוכה, וכשאני פותחת את הספר שלך הדמעות סוף סוף יוצאות'. אני לא כותבת כדי שיבכו, זו לא המטרה, אבל בכי זה סוג של קתרזיס והסיפורים הם מקום לפורקן רגשי".

במרכז אחת מהטרילוגיות של קליין ישנה דמות של גבר צעיר שהתגלה אצלו גידול במוח. בסוף אחד מספרי הטרילוגיה, הקוראים טרם ידעו מה עלה בגורלו. קליין קיבלה אז מאות מיילים מקוראים שביקשו להשאיר את הגיבור בחיים, בהם כאלה שאמרו שהם מתפללים בכותל לרפואתו. המעורבות הרגשית הזו, עד כדי טשטוש בין דמיון ומציאות, מזכירה תופעות של מעריצים שכעסו והתאכזבו בעקבות "הריגת" דמויות בספרות או בקולנוע. במקרה של קליין, זה הגיע גם לתפילה.

אחת הפניות הגיעה מאישה בלוס־אנג'לס, שבעלה שכב בבית החולים במצב קשה. האישה, שקראה בספרה של קליין על האב הצעיר שחייו בסכנה, התקשרה כדי להתחנן: תכתבי לסיפור הזה המשך שבו הוא מבריא. קליין שלחה לה במיוחד פרק מהספר הבא, שבו הדמות חוזרת לאיתנה. אותה אישה סיפרה שבמשך האשפוז היא קראה שוב ושוב את הפרק, והוא חיזק אותה. גם במציאות הממשית בעלה ההתאושש והחלים, ולאחרונה קליין התבשרה שאף נולד להם ילד.

"אם אדם יוצא מהספר מחוזק, ואם הוא נתן למישהו כוח או תקווה, אז עשיתי את שלי", אומרת קליין. "אחרי כל ספר קיבלתי המון תגובות מאנשים שחוו אירועים קשים ואמרו 'וואו, זה בדיוק מה שקרה לנו'. השיא היה אחרי הספר הראשון, כששמעתי על כלה שנפצעה בתאונת דרכים לפני נישואיה, וכל ההתלבטויות והקשיים בספר היו כמעט אחד לאחד כמו בסיפור שלה במציאות".

דבר הוועדה הרוחנית

הפריחה בענף הספרים מתרחשת גם הודות לעיתונות החרדית, המפרסמת סיפורים בהמשכים, שנהנים מרייטינג גבוה בקרב הקוראים. ברגע שהסיפור מסתיים הסופרת מחזיקה בידה תוצר מוגמר, הוא מועבר להוצאות הספרים ומשם למדפים. במידה מסוימת, הסופרת מתפרנסת מיצירתה פעמיים: מהעיתון שמשלם על כל פרק, ומהקוראים שרוכשים את הספר השלם בחנויות. אלא שאליה וקוץ בה: כל עיתון שמכבד את עצמו מחזיק בוועדה רוחנית, בעלת סמכות לפקח ולצנזר תכנים. הפיקוח ההדוק אינו מאפשר חופש כתיבה מלא, וההתערבויות עלולות לנוע בין פסילת נושאים שלמים ועד שכתובי נוסח נקודתיים. המסלול הזה יוצר רף מחמיר וסטנדרטים שהציבור מתרגל אליהם. כך, למשל, דמויות חילוניות לא יוצגו כלגיטימיות, אין מקום למשברים ושאלות באמונה, וסוגיות שונות הקשורות בנשים יועלמו.

קליין וטננולד אינן מפרסמות את סיפוריהן בעיתונות, וכך הן פטורות מעולה של הוועדה הרוחנית ונהנות מעצמאות רבה יותר. בספריה מתמודדת קליין עם נושאים כמו בעיות בזוגיות וגירושים, אברכים הנראים כחרדים אך מקיימים בסתר אורח חיים חילוני ("סוגיה עצובה"), וילדים ש"התקלקלו". בהקשר הזה היא גם לא חוששת לבקר הורים שבחרו לנתק מגע עם ילדיהם שבחרו באורח חיים אחר. ובכל זאת, הצנזורה מגיעה גם מכיוון הקוראים, שהתרגלו לסטנדרטים המחמירים שהציבה העיתונות, ומאימהות המוטרדות מכך שבנותיהן הצעירות נחשפות לסוגיות אנושיות מורכבות. הפיקוח על הקריאה מתנהל גם בספריות החרדיות, שחלקן מקפידות מאוד על השאלת ספרים רק לפי התאמה גילאית. נערה שמעוניינת בספרי מבוגרים נדרשת להביא אישור מן ההורים או ממחנכת בסמינר.

"יש בעיה שילדות בנות 12־13 קוראות ספרות של מבוגרים", סבורה קליין. "קחי לדוגמה את סיפור הזוג עם הבעל החולה. האיש עבר טיפולים ולא יהיו לזוג עוד ילדים, למרות שהם רוצים. אני לא יכולה להסביר ולפרט למה לא יהיו להם עוד ילדים, אז צריך ללכת בין הטיפות. הנקודה היא לדבר על הכול, בלי לומר דברים מפורשים. קוראת נאמנה אחת, לא שומרת מצוות, שיקפה לי שבספרים שלי לא מופיעה המילה 'אהבה' או 'געגוע' או כל נגזרת שלהן, ובטח שאין מגע. ולמרות זאת, הספר כולו רווי אהבה. היא אמרה: 'אני מרגישה שהם משוגעים אחד על השני. אצלנו, אם זה לא מפורש אז לא אמרנו כלום'. הסיפור כתוב כמו שאנחנו חיים, זה משקף את המציאות. ילדים חרדים לא רואים מגע של חיבה בין ההורים, אבל הם רואים כבוד, התחשבות, הערכה. זו עוד שליחות שיש לי: להגיד שיש אהבה. אהבה טהורה, אמיתית, כמו שה' רוצה שתהיה בין בני זוג. להראות שגם אצל חרדים עד הסוף יכולה להיות זוגיות מתוקה".

בעקבות הטענות החוזרות והנשנות על העיסוק בסוגיות רגישות של זוגיות, הוסיפה קליין על כריכת הספר האחרון מסגרת בולטת: "מבוגרים". "אימהות אמרו לי, 'איך את נותנת לבנות שלנו לקרוא על סוגיות כאלה'. אני נותנת? זה הן שנותנות לבנות שלהן. כל בר־דעת מבין מהתקציר בגב הספר שהוא לא מיועד לנערות".

מכסת מילים יומית

השעה המאוחרת שבה אנו משוחחות בטלפון, לאחר יום אינטנסיבי וטיפול בילדים, איננה ניכרת בקולה של קליין. היא אופטימית, אנרגטית ומשימתית, ותודעת השליחות שבה וחוזרת בדבריה. "השליחות הזו נמצאת מול העיניים שלי בכל רגע. אחרת מה אני רוצה לעשות בספרים שלי? סתם לעשות פרובוקציה? ודאי שלא. אם אני כותבת על נערות שנטשו את הדרך והתחתנו עם ערבי, יש לי שליחות עבור נשים ונערות שבאמת חיות את המציאות הזאת, להביא להן את סוף הסיפור. ואם אני כותבת על הורה שניתק מגע עם בנו שהידרדר, זה כדי להראות שיש אפשרות אחרת. יש פה תועלת ויכולת להביא אדם למקום יותר גבוה בעבודת השם שלו. בגלל זה אני גם לא חוששת מביקורת. הרבי הרש"ב, האדמו"ר החמישי מחב"ד, אמר: 'אהוב את הביקורת כי היא תעמידך על הגובה האמיתי'. אני אוהבת ביקורת ומקבלת אותה באהבה".

כדי לעמוד בהספק של ספר אחד בשנה, קליין לא יכולה להרשות לעצמה הסחות דעת. היא פרשה מחברויות בפורומים והתאגדויות של כותבות חרדיות, ועובדת תוך מחויבות עצמית למכסת מילים יומית. בכל בוקר, לפני שהיא מתחילה לכתוב, היא שמה ברקע את השיר של אברהם פריד, "ריבון העולמים הנה ידעתי כי הנני בידך כחומר ביד היוצר". "אני יודעת מה זה חומר ביד היוצר", היא אומרת. "אני יכולה להחיות ולהרוג דמויות, והמילים האלו הן תזכורת לכך שהכול נתון בידי הקב"ה. אני רק צינור".

יש חששות?

"ודאי. לפני כל ספר אני רועדת ומתפללת שלא תצא תקלה תחת ידי. הספר האחרון, למשל, עסק באסון מירון. שמעתי על בחור שסובל מפוסט־טראומה בעקבות האסון ולא יכול להתחתן. הייתה התלבטות מאוד גדולה אם לעסוק בזה, כי זה לגעת בפצע חשוף כשעוד לא מלאה שנה לאירוע. ידעתי על אלמנות ואימהות שכולות שיקראו את הספר. מצד אחד שאלתי את עצמי למה להציף את הכאב, ומצד שני אני יודעת שיש מקום לחזק. פתחתי 'אגרות קודש' וראיתי מכתב תשובה של הרבי לאלי ויזל, ששאל, כך נראה, האם לכתוב על השואה למרות הזמן הרב שחלף. הרבי עונה שוודאי, כי אם אפשר לחזק יהודים אז חשוב לכתוב על זה. מעבר לאותו דף ראיתי מכתב תשובה אחר על ל"ג בעומר… אז קיבלתי תשובה למה שהייתי צריכה".

הסיפורים שלך לא מגיעים מחוץ למעגלים החרדיים. את חווה החמצה?

"אני לא מחפשת להגיע לקהלים חילוניים, וההתעלמות הזו לא ממש מעניינת אותי. הייתי שמחה אם הספרים היו מגיעים לחברה הכללית, נותנים טעימה על החברה החרדית ואולי גם משנים קצת את המבט, אולי גם נותנים טעימה מה זה אמונה בהשם – אבל זה לא מטריד אותי ביומיום. לי חשוב לשמור על האותנטיות ולא לשנות את הכתיבה כדי למצוא חן. בחברה הכללית אוהבים אותנטיות, אמיתית, פשוטה, בלי מניירות. אין מה לנסות ולמצוא חן בעיני אחרים, כי האחר רוצה אותך אותנטית, כמו שאת. יש מספיק סופרות חילוניות, ואנחנו לא צריכים שהספרות החרדית תהיה חילונית כדי להתאים את עצמה. אנחנו מביאות את עצמנו, ומי שיקרא יחליט אם זה מתאים לו. קחו אותנו כמו שאנחנו, רק לעולם לא במחיר של ויתור על האמת שלנו".