את העותק הראשון מספרה הראשון, שאותו פרסמה כבר בגיל 15, העניקה הסופרת והעיתונאית שרה פכטר לסבה, הרב חיים צימרמן. הרב צימרמן, שנפטר ב־1995, נחשב לגאון ייחודי ויוצא דופן, והעמיד תלמידים בארה"ב ובישראל. "אני אפילו לא יודעת איך אני מתחילה לדבר על סבא שלי, שכולו היה תורה", אומרת פכטר. "כשהגעתי להגיש לו את הספר הראשון שלי בביתו בירושלים, הוא התחיל לרקוד עם הספר בסלון. אני לא אשכח את זה. היו שם כמה פרופסורים שהגיעו לשיעור שלו, והוא רקד ואמר: את כמו ניטשה, את כמו ניטשה. לא ידעתי אז מי זה ניטשה. בשבילי המחמאה הכי גדולה הייתה שסבא שלי היה מאושר מאוד".
שנים ספורות אחר כך, כשרצתה ללמוד תקשורת ולהפוך לעיתונאית, אביה אסר עליה ללכת לאוניברסיטה, וביקש ממנה "ללכת לדבר עם זיידי". פכטר: "הלכתי לסבא שלי ואמרתי לו 'אני רוצה להיות עיתונאית ואין לי איפה ללמוד'. אז הוא אמר לי: 'אף פעם אל תכתבי לשון הרע, וכל כתבה שאת מעלה בעיתון תַראי למרואיין שיאשר לפני שזה יורד לדפוס'. אמרתי 'אוקיי', אז הוא אמר לי: 'זהו, את עיתונאית, את לא צריכה אוניברסיטה'".
ואכן, פכטר מעידה על עצמה שבכל שנותיה בתקשורת עמדה בהנחיותיו של סבה, "ואני יכולה להגיד לך שזה לא היה קל. פעם ראיינתי למשל ניצול שואה שהיו לו 16 ילדים, ואז לא היה כמו היום שיש מייל ו־ווטסאפ, וכל אחד מתקשר אליי ורוצה תיקון אחר. בסוף אמרתי לאחד מהם: תעשה לי טובה, תרכז את כל התיקונים של כל הילדים. זה היה קשה, אבל הקפדתי לעמוד במה שסבא אמר לי. בזמנו הייתה הצעה שאכתוב במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות. נפגשתי איתם ואמרתי להם את התנאי שלי, שאני רוצה להראות למרואיין את הכתבה לפני הפרסום. הם אמרו 'אז אין לך מה לבוא לעבוד כאן, זה לא אתי וזה לא יקרה'. ויתרתי על הכבוד והמשכתי לכתוב בעיתונות המגזרית".
אנחנו נפגשות לרגל צאת ספרה "אמצע שום מקום" (בהוצאת כנרת־זמורה־דביר). אסופת סיפורים השזורים זה בזה, ומתרחשים ביישוב בשם נחלת עזריאל. מבעד לעיניה של המספרת הצעירה, עטרה, אנו מתוודעים לכמה מהטיפוסים שמאכלסים את היישוב ובהם אמנית כושלת, מתווך חדל אישים, מתרגמת מזת רעב, אחראי ביטחון חסר ביטחון, ופליטה מכת קיצונית המשמשת מסווה לפעילות עבריינית. מבטה הסקרן של המספרת חושף את יפעת הדלות שסביבה, את הנתעב והנשגב, הגשמי והרוחני. לא קשה לנחש מהו מקור ההשראה לספר: היישוב מעלה־עמוס במזרח גוש עציון, שבו גדלה פכטר אחרי שהוריה עלו לארץ מארה"ב כשהייתה בת שנתיים, "מטעמי ציונות" כפי שהיא אומרת.
"סבא שלי מצד אבא", היא מספרת, "היה ניצול שואה ואדם עשיר מאוד. בגיל 52 הוא גילה ביום בהיר שהוא איבד את כל כספו. היו לו נכסים רבים, והכל הלך במעילה של השותף שלו. הוא חטף התקף לב".
זה הסיפור שפותח את הספר?
"כן. למרות שהספר פיקטיבי, הוא מבוסס על גרעין אמיתי. שיניתי את הפרטים, כך שלא תהיה בעיית לשון הרע. ואז", היא חוזרת לקורות משפחתה, "ההורים שלי, שלא ידעו מה זה מחסור, פתאום מתמודדים עם משפחה ברוכת ילדים ומתחילים את החיים האמיתיים. ככה מצאנו את עצמנו במעלה־עמוס. הציעו שם דירה בחינם, קרוון, למי שיגיע, חשמל בחינם לחמש שנים. נתנו הרבה הטבות, וכך פיתו משפחות להגיע. גרנו בקרוונים הרבה שנים. הייתי שם מגיל שמונה, עד שנולד לי הילד הרביעי".
מה את זוכרת ממעלה־עמוס?
"הייתה שם תמימות בלתי אפשרית. החיים היו מה שראית בעיניים. לא היינו יוצאים מהיישוב, היישוב היה הכול. ומאחר שהוא היה כלום, הכלום, ובכן, היה הכול. זה משהו שנצרב בעור שלך. לחיות במקום כזה זה תרגיל בלחיות חיים תנ"כים, במערה. זה מפרק את מה שאת יודעת לרובד הקיומי הכי ראשוני. בית, אדמה, אישה, איש, ערבי, מיסטיקה, כל המושגים הללו נהיים מאוד הם עצמם, מאוד לא ממוסגרים ויחצניים. כשנאלצנו לצאת לעולם האמיתי, לא הבנו אותו. זה היה יותר קיצוני מלצאת מהמעברה, זה מעבר לישראל אחרת.
"מעלה־עמוס זה המקום שבנה אותי. קודם כול, גדלתי שם בלי בנות בגיל שלי. היו שם הרבה משפחות מעניינות, הרבה חוזרים בתשובה, גרי צדק עם סיפורים מרתקים. זה לא קל לחיות במקום כזה. לא הייתה שם אז מכולת, המרחק לבית ספר היה שעה וחצי נסיעה, ורק שלוש פעמים ביום יש לך אוטובוס. ובכל זאת, לא הייתי מוותרת על השנים שם. למדתי שם מה זה חמלה, מה זה אנשים, מה זה אנושיות, מה זה החיים עצמם, בצורה שלא הייתי רואה בשום מקום אחר.
"היו שם אנשים שלא היית פוגשת במקום אחר. דבורה למשל, שהקרוון שלה היה פתוח כל הזמן. היה שם שולחן עץ על ארבע קופסאות תנובה, וזה היה השולחן. בעלה ישב ולמד כל היום, והיא עם סינר ועוף אחד מצליחה לבשל ל־30 איש. היא הייתה מכינה מרק, מוציאה את העוף מהמרק, מקלפת אותו ועושה מזה פאי, ואז מזה קציצות. ושולחן שבת עם עשרות אנשים.
"כל המקום היה כמו קומונה. את צריכה פפריקה? השכנה מעבירה לך מהחלון. השמיים היו קרובים אלייך פיזית. היום כשאני מסתכלת למעלה, השמיים רחוקים. במעלה־עמוס הם היו מאוד קרובים. כנראה יש לזה הסבר פיזי, אולי כי זה שטח פתוח, אני לא יודעת. הרגשת שחיים שם אמונה, ראית את המציאות האלוקית ביום־יום. זה משהו שאי אפשר לתאר. היה שם שקט מטורף, היו שם בדואים, עיזים. והיה גם הרבה פחד. יכול להיות שקט שקט, ופתאום התראה של מחבלים וזריקות אבנים. החיים שם היו מאוד קיצוניים, לטוב ולרע".
איך מסתדרת שם משפחה חרדית שפחות רגילה לאורח החיים הזה?
"אני לא הייתי מסוגלת היום לחיות ככה, לגור שוב ביישוב. השקט היה מטריף אותי. אבל אז השקט עזר לי לכתוב. הספר הראשון שלי, 'פצוע קל', נולד שם, אחרי שנפצעתי בפיגוע. הייתי בת 13 באוטובוס שנוסע לירושלים, וזרקו עלינו אבנים,. הנהג דימם. ואני, בחורה חרדית, מטפסת עליו, שמה את הרגל על הברקס, והאוטו נעצר. הייתה דממה מפחידה. אני לא יודעת כמה זמן עבר – אולי זו הייתה דקה, אולי חצי שעה – עד שהגיעו חיילי צה"ל. האוטו היה מרוח על הכביש. הנהג נלקח לבית חולים. היה לו שבר בגולגולת, והוא עבר החלמה קשה וממושכת. לי ולחברה שלי היו 'רק' זכוכיות בשיער ובאוזניים, אז היינו פצועות קל. אבל בעצם הייתי פצועה קשה. פחדתי לנסוע ללימודים, לא הסכמתי לצאת מהבית. לא היה אז טיפול פסיכולוגי, ואף אחד מלשכת הרווחה לא הגיע לבדוק למה שרה פכטר לא מגיעה ללימודים.
"ואז השכנה שלי מגיעה אלי, זמרת אוסטרלית לשעבר, חוזרת בתשובה, ואומרת לי 'בואי תדברי עם בעלי שהיה לוחם בווייטנאם וסבל מהלם קרב. במקום ללכת לבית הספר ישבתי שלושה חודשים בבית שלהם. הוא סיפר לי את כל הסיפור שלו, והראה לי את כל הסרטונים מווייטנאם. מהסיפור שלו נולד הספר הראשון שלי, 'פצוע קל', שהיה להיט, והוא גם ריפא אותי. בגיל 15 רצתי בין גרפיקאיות, בתי דפוס וכדומה".
מחאת הנייר
את הספר הנוכחי, היא אומרת, כתבה במשך שנים. "התחלתי מגרעינים של חוויות שקרו ביישוב, ועיבדתי אותם על רקע כל מה שהתפתח אצלי כאדם, כאימא, וכן כחרדית שמחפשת את עצמה במרחב שברירי מאוד. היה לי זמן. עשורים שלמים, בעצם. כתבתי, מחקתי. שכתבתי. סיננתי שוב ושוב את החלומות והעובדות דרך הספרות הישראלית. בטיוטות שלי אין אפילו פסקה אחת שהיא לא המשך של שורה בשירה ובספרות הישראלית. אולי פעם אפרסם כמה קטעים כאלו. המסננת הזו מציבה את מה שקורה לי, את מה שיש לי לומר, על רצף מסוים של עולם ספרותי־לירי. עולם שבו המציאות הנראית היא מטאפורה למציאות חלומית יותר, שהיא המציאות הנשכחת בשיפולי התודעה. אני מהדהדת את העצמי האמיתי שלי דרך נתיב שסללו קודמיי וקודמותיי, דרך החלומות הגדולים".
אף שהספר יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן, הוא עבר הגהה הלכתית. "אין אצלי פשרות בהלכה, גם לא על קוצו של יו"ד. ואני מתכוונת להלכה במובן שסבא שלי, רבי חיים צימרמן, פירש אותה. נתתי את הביקורת ההלכתית לאחי, שהוא תלמיד מובהק של סבא. סבי ידע לבודד את הליבה האמיתית, שהיא התורה בטהרתה, מדע ההלכה, מהמסגרת, שאולי היא נצרכת אבל היא לא העצם הטהור של ההלכה. כדי לייתר את העטיפות הרבות שהחרדיות התגוננה בעזרתם מן הרחוב, מהתרבות העולמית, אתה צריך להיות חד מאוד בהפנמה שלך את העוצמה של ההלכה עצמה. זה היה סבי.
"קרוב משפחה סיפר לי שהוא ראה את סבי כשהיה בן 14. הוא זוכר איך ר' חיים יצא מחדר הלימוד שלו לסלון, כדי להעביר שיעור. הוא אמר לי: 'ראית אריה בסבכי היער, ומבע העין… ראית איך שהתורה עצמה שואגת, מוחלטת, מנכיחה את עצמה כאן ועכשיו, באותה שרשרת שהולכת אחורה עד הלכה למשה מסיני'. אי אפשר להבין את זה אם לא נושמים את זה. הוא כתב ספרים על לוגיקה והלכה, וספרי הלכה קלאסיים שצריך עמל מפרך כדי להבין אותם. כשאת ככה בדת עצמה, בליבה של הדברים, במוחלטות, את לא פוחדת. סבא לא פחד מהעולם. אם הבנת נכון את ההלכה אתה נמצא מעל העולם, ואז אתה יכול לקחת ממנו באופן מבוקר ומועיל. יש שיר מופלא של הרב קוק, שאם מבינים נכון את העולם אפשר להשתמש בו. והוא מסיים 'בחירי, הריני לך מותרת'. אני שם, אני לא פוחדת מהעולם. מי שפוחד, מסתגר, מי שכופר בעולם הזה – לא יכול לכתוב ספרות".
הספר הנוכחי שלך יוצא לאור בהוצאה "חילונית" ופונה לקהל הכללי. זה אחרת לכתוב לקהל החרדי, השבוי, מול קהל שיש לו נטפליקס ואינסטגרם ופייסבוק?
"ממש בימים אלו אני מתוודעת למין דבר שאולי אכנה אותו תאים מחתרתיים, מעין מרד קטנטן כזה, של גברים ונשים שמואסים במסכים, במרקעים השטוחים, הגדולים והקטנים. מין געגוע ליציבות של הנייר, למינימליזם שלו. יש יותר מדי צבע, תנועה ותזזיתיות על המסכים, והכול דורש תגובות, כל בת־עשרה מוכרחה להפוך למכונת לייקים, ואין רגע לנשום, לדמיין, לחשוב, להיות פשוט בן־אדם. יש גל אנושי גדול שאומר די. מחאת הנייר, אם תרצי. אני מרגישה שהרעב הזה לנייר המודפס עוד יתעצם. לא רעב ללייק ולא צמא לנטפליקס כי אם לקרוא עוד ספר של סטפן צוויג. תן לי ספר טוב ושחרר אותי מהטינדר, מהטיקטוק, מהאינסטוש, מהפייס, מהאח, מהכוכב".
איך כל זה נכנס ל"אמצע שום מקום"?
"יש כאן הדהוד אמיתי של היופי האינסופי שבדת עצמה, ודווקא מהמקום הקרוע, המתמודד. יש כאן גם געגוע עצום לאפס את הכל ולחזור אחורה. יש שורות של רצון לחזור לקובנה, לסלבודקה, לדמות כמו רבי יוסף זוסמנוביץ', שהיה פילוסוף של תורה, בעל סברות עמקניות מופשטות. הרצון לחזור ל'שם' אבל ממקום נקי, עמוק ולא ילדותי, הוא חלק מהבריחה לערש הילדות של החרדיות".
את נוגעת בספר גם במציאות הפוליטית.
"כילדה בת שמונה ראיתי ילדה בת חמש מהכפר הסמוך רועה עדר גמלים. קיבלתי אבן ששברה לי את היד. ראיתי רבש"ץ מנסה להקנות ביטחון בימי האימה של האינתיפאדה הראשונה. החיבור לאדמה, לאלון הבודד, לגבורה הצה"לית, לזעם על אוסלו – היה אמיתי מאוד. גם את זה ניסיתי להמשיג, לדחוף את זה כלפי מעלה, לקבל איזה ציור אבסטרקטי של כברת הארץ הזו עם צאצאיו של אברהם העברי, מנסים להתגושש בתוכה ולהישאר עם חיוכו של היקום, עם האדמה, עם שריד אחרון של רגש".
מחיר ההתעקשות
פכטר היא אם לאחד־עשר ילדים, ובמשך תריסר שנים עבדה כעיתונאית במשרה מלאה. כיום היא בעלת משרד פרסום ויחסי ציבור למגזר הדתי־חרדי, "שרה תקשורת". את הספר כתבה בימי שישי, כאשר בעלה ישראל, אמון על בישולי השבת.
בתחילת דרכה כתבה למגזר החרדי. אחרי לידת ילדה השביעי, קיבלה פכטר בבית החולים מגזין להורים. היא עלעלה בו, ובמוחה עלה רעיון: לתת לקוראים צוהר לעולמה של משפחה ברוכת ילדים. היא שיגרה למגזין כתבה שתיארה כיצד משפחות כאלה מסתדרות מבחינה כלכלית. הכתבה פורסמה ועוררה הדים, ובעקבותיה פנו אליה מהמגזין וביקשו שתכתוב טור קבוע על חייה של משפחה ברוכת ילדים. "קצת פחדתי מהחשיפה ומעין הרע. התקשרתי לרב והוא אמר לי 'שבעה ילדים במגזר החרדי? את רק בתחילת הדרך, אין לך שום בעיה של עין הרע. לכי תעשי קידוש ה'".
בהמשך עבר הטור, שנכתב תחת השם מלי גרין, לאתר ynet. בעקבותיו היא הוזמנה לדבר בבמות שונות, העבירה הרצאות וכתבה במקומות נוספים. "בחרתי לא לקטר בטור הזה, אלא דווקא להאיר. בטורים מהסוג הזה יש נטייה לקטר, ואז הקורא שואל את עצמו: אם אימהוּת זה כל כך קשה, ואם לאבות כל כך קשה, אז למה יש לך הרבה ילדים? להפך, באתי מהמקום של החוויות, של איך משלבים קריירה, איך מנהלים משפחה כזו".
זה נכון שהיום כבר פחות רואים משפחות גדולות כל־כך בציבור החרדי? מה גרם לשינוי הזה?
"איפה שאני גרה, אני לא רואה את השינוי הזה. אני כבר נמצאת במקום אחר היום, אני סבתא. ויש כאלה שרוצים הרבה ילדים אבל לא תמיד זה קורה. העולם משתנה בכל תחום, אבל נראה לי שמוקדם מדי לקבוע אם יש שינוי בגודל המשפחות בציבור החרדי. גם המחירים המאמירים בכל תחומי החיים לא משפיעים על אנשים שבאמת רוצים משפחה ברוכה".
כאשר בני הזוג פכטר חוו את בעיית האפליה בקבלה למוסדות החינוך החרדיים, כשחלק מילדיהם נדחו, הם לא הרימו ידיים והקימו מוסדות חדשים. דווקא מהמקום הזה היא מבקשת להשמיע מסר מורכב. "מאוד הפריע לי נושא קבלת התלמידות לסמינרים, ופה המקום שלי להגיד שהרבה פעמים אני נתקלת באימהות מודאגות ובוכות, והן מתעקשות להכניס את הבנות לסמינר מסוים. אני באופן אישי שלחתי את אחת הבנות שלי לסמינר ספרדי מלכתחילה, והיו לה שם שנים נפלאות. אני אומרת לאותן אימהות 'אל תתעקשו'. לכו למקום שרוצים אתכם.
"הבן שלי פעם לא התקבל לישיבה, והוא היה מאוד עצוב. באותו יום בעלי הקים ישיבה, 'אור אפרים' בבית־שמש. התחלנו את הישיבה עם שישה תלמידים. היום יש לנו כבר מאות תלמידים. כשלא קיבלו את אחת הבנות שלנו פתחנו את סמינר 'חפץ חיים', עם שמונה בנות. היום יש שם כ־400 תלמידות. המוטו הוא שלא משנה אם את אשכנזייה או ספרדייה, אם ההורים שלך עובדים או שאבא שלך אברך – אם הילדה טובה, קיבלנו אותה.
"אנחנו פותחים מוסדות בשביל הילדים שלנו, ומזמינים את השאר להצטרף. אני חושבת שהאפליה הזאת מטופשת לחלוטין, ושבכלל צריך לעשות סמינרים ובתי ספר אזוריים. זה היה צריך להיות מעוגן בחוק. המסר שלי לכל ההורים: לא קיבלו את הבת או הבן שלכם – תהיו מספיק בטוחים בעצמכם ובילד שלכם, ותשלחו אותו למוסד שמקבל אותו. אל תילחמו להיכנס למקום שלא רוצה אתכם".
