כיצד מתמודדים עם הלא נודע, עם עתיד לוט בערפל, שעשוי להיות מסוכן? דומה כי שאלה קיומית זו, שאיתה מתמודד כל אדם בחייו, היא העומדת לפתחו של עם ישראל בפרשתנו. העם נמצא כפסע מהכניסה לארץ המבטיחה כל טוב אך גם מאיימת. מבחינה זו שליחת המרגלים היא פעולה מתבקשת, המתווכת בין המקום הנוכחי של העם לבין הארץ. אלא שקריאה בפרשיות המרגלים השונות (בפרשתנו ובדברים א') מעלה כי שליחת המרגלים נעשתה ממניעים שונים, המשקפים דרכים שונות להיערכות לקראת הלא נודע.
שלוש מטרות לשליחות
שני הבדלים בולטים ביותר בין פרשתנו לבין תיאור משה את הסיפור בספר דברים: ראשית, בפרשתנו יוזם השילוח הוא הקב"ה ואילו בדברים העם יוזם אותו. שנית, בפרשתנו השליחים תרים את הארץ וכלל לא מופיע הביטוי "ריגול". לעומת זאת, בדברים הם נשלחים לרגל ולחפור את הארץ.
פער זה בין התיאורים מעלה כי שילוח המרגלים נוצר כמענה לשתי מטרות שונות. הקב"ה מעוניין לשלוח את נשיאי השבטים כדי לתור את הארץ, בדומה לארון ה', שעליו נאמר בפרשה הקודמת – "וארון ברית ה' נסע לפניהם… לתור להם מנוחה" (י, לג). הנשיאים נשלחים כדי לתור מנוחה לעם בארץ: לבדוק כיצד לתכנן את ההתיישבות ולהתחיל בחילוק הנחלות. זאת בדומה לשליחת הנציגים ברחבי הארץ על ידי יהושע לפני חלוקת הארץ לנחלות (יהושע יח, ד).
העם, לעומת זאת, דורש מרגלים. לכאורה מדובר בדרישה צבאית לגיטימית, אולם כמה רמזים מראים כי הדרישה הגיעה ממקום חרדתי ולא משיקולים קרים: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים" (א, כב). מכאן ניכר כי הזעקה למרגלים באה מכל העם. אילו הבקשה הייתה משיקולים צבאיים גרידא, מפקד הצבא היה שולח אותם, כפי שיהושע שלח לבדו את המרגלים ליריחו (יהושע ב, א). רש"י, באוזנו הרגישה, שם לב לכך וממחיש את תחושות החרדה שאפפה את העם: "כלכם – בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".
נוסף על כן, לפי העם, המטרה היא "וישיבו אתנו… את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן". המטרה היא לבחור דרכים וערים שבכל זאת אפשר להגיע אליהן, למרות הסכנה. כפי שאנו מכירים, דפוסים חרדתיים מובילים לרצון עז לקבל מידע על ה"לא נודע" ולבנות תסריטים אפשריים לתרחישים עתידיים שונים, וכך קורה גם כאן.
הדבר המעניין הוא שמעבר לשני הגורמים היוזמים את שליחת המרגלים ישנו גורם נוסף – משה. בפרשתנו, לאחר צו ה', מופיעה פתיחה נוספת לשליחות: "וישלח אתם משה". נראה כי משה מנסה להשיג מטרה שלישית, המבוארת בשאלות הכוללות את בדיקת טיב הארץ וחוזק עריה ויושביה. נראה כי משה עומד בתווך בין צו ה' לבין פחדי העם. הוא מנסה למצוא את הדרך הרציונלית להתמודדות עם הפחד: להראות את התועלת שבהשגת המטרה ובכך לחזק את המוטיבציה לעמוד מול הפחדים. כך גם מובנת בקשתו להתאמץ ולהביא מפרי הארץ.
נקודת מוצא חגבית
השליחים אם כן יוצאים ובאמתחתם שלוש מטרות שונות. אך נראה כי המקום הנפשי שלהם הוא המקום החרדתי, שהולך וצובר חיזוק ככל שמסעם מתקדם. ברגע של גילוי לב מודים השליחים בתחושות הפנימיות שלהם – "ונהי בעינינו כחגבים". כאשר יוצאים מנקודת מוצא "חגבית" המציאות כולה נצבעת בצבעי הפחד. כפי שלרוב קורה בעת חרדה, הניסיון להירגע דרך בדיקת המציאות עשוי רק להחריף את הבעיה שכן סימנים לחיזוק החרדה "מתגלים" מאליהם. מפגש עם שלשה ענקים הופך את כל העם ל"אנשי מידות" ואת הארץ ל"אכלת יושביה".
גם הניסיון של משה להרגיע את החרדה דרך ראיית טוב הארץ נכשל. החרדה מטבעה משתקת את החשיבה ההגיונית ואת שיקולי ה"רווח מול הפסד". בדומה לחטא המתאווים, משה נמצא בדרגה כה גבוהה עד שהוא אינו מבין כיצד ראיית הרווח לא גוברת על פחדים ויצרים נמוכים. הוא כה מופתע מהמקום הזה ולכן לא מסוגל לענות ונופל על פניו.
איך בכל זאת ניתן להתגבר על החרדה מן הלא נודע? נראה כי שתי דרכים מוצגות בפרשה. האחת היא דרכו של כלב, שבתחילה עומד לבדו מול המרגלים – "עלה נעלה… כי יכול נוכל לה" (שם, ל). דרך זו היא דרכם של עזי הנפש, שאינם חוששים מסכנות. בדבריו אין נימוק מדוע "נוכל לה" אלא רק עוצמה פנימית. אולם על אף עוצמתו של כלב דבריו אינם עושים רושם, מכיוון שדרכו היא ליחידי סגולה – "רוח אחרת היתה עמו" (יד, כד).
הדרך השנייה היא דרכו של יהושע, שנכנס לתמונה בסיום הוויכוח, לאחר שמשה נופל על פניו. יהושע מוביל קו חדש: לראשונה ה' נכנס לתמונה – "אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ" (יד, ח). כדי להרגיע את החרדה צריך להחליף את התפיסה העצמית ה"חגבית" בתפיסה שעם ישראל הינו עם שה' מתעניין בו. כאשר התפיסה העצמית עולה החרדה פוחתת.
בניגוד למשה וכלב, יהושע גם משוחח ישירות עם הפחד: "אל תיראו את עם הארץ… סר צלם מעליהם". הפחדים נוצרים מראיית הצללים. ייתכן שכלל אין ענקים בארץ, אלא רק אנשים המטילים צלליות מאיימות. זהו טבעו של הפחד – לנטוש את המציאות ולעבור לעולם הדמיונות. חגבים רואים בכל מקום צללים. האנשים המאמינים מדליקים את האור – "ונסו הצללים". רק יהושע, המשלב אמונה יחד עם התמודדות ומענה לפחדים, יכול להיות זה שמכניס את ישראל בפועל לארץ.
