“וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם“ (יא, ח)
פסוק זה מעורר בנו תמיהה. אכן פסק דינו של “בְּכוֹר פַּרְעֹה“ ניתן כבר במסר הראשון שהקב“ה שולח למלך מצרים (ד, כב־כג): “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל… שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ“, אולם מדוע נענש “בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה“? הלוא גם הוא היה עבד עולם במצרים? חכמי הדורות התייחסו לתמיהה זאת, ואנסה להציג את עמדתם בעזרת ארבע תמונות מההיסטוריה היהודית.
שותפים לשעבוד
התמונה הראשונה, מימי התנאים, מופיעה בניסוחים שונים במדרשים. לדברי המדרש בכור השפחה לא השתתף ישירות בשעבוד היהודים, אך הוא נהנה ממנו, קודם כול מבחינה פסיכולוגית. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי מתייחס ל“שפחות הכדוּנוֹת" – כלומר הכבולות לרחיים, שהיו אומרות: “רצוננו בשיעבודנו וישראל בשיעבודן“. בראותן את שעבוד ישראל היו מתנחמות משעבודן, באנטי־ישראליות פסיבית ששכרה בצידה.
הפרק השני נכתב על ידי רש“י בפירושו לתורה: “ולמה לקו בני השפחות? [מפני] שאף הם היו משעבדים בהם [את בני ישראל] ושמחים בצרתם“ – רשעותם של בני השפחות הייתה אקטיבית. לא נטעה אם נדמה לעצמנו את מסע הצלב, שרש“י ראה מקרוב, ובו גם משועבדי המשטרים הפיאודליים השתתפו ברציחות המוניות של יהודים.
נעבור עתה לתמונה השלישית – רוסיה הצארית במאה הי“ט. רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דכלה קא ע“א) מסביר את דינם של בני השפחות על בסיס הנאמר בחזון ברית בין הבתרים המנבא את השעבוד (בראשית טו, יג־יד): “כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם… וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי“. הוא מפרש את הביטוי “הגוי אשר יעבדו“ – הגוי המשועבד למצרים, שגם הוא השתתף בשעבוד ובעינוי ישראל, והפעם בשפה הרוסית תחת שיעבוד הצאר, ולכן גם אותו “דָּן אָנֹכִי“.
התמונה הרביעית נכתבה בעקבות השואה על ידי הרב זלמן סורוצקין בפירושו “אזנים לתורה“ (שמות, עמ‘ צג). מ־1954 ועד לפטירתו היה ראש מועצת גדולי התורה. ב־1940 הצליח הרב סורוצקין להימלט מפולין הכבושה על ידי הנאצים וקודם לכך על ידי הקומוניסטים, ולהגיע לארץ. את המשטרים האלה הוא הכיר מקרוב ועליהם הוא כתב תוך התייחסות להיסטוריה היהודית בתקופה המודרנית.
בתקופת ההשכלה נוצרה אשליה: “כאשר הבריק ‘האור המתעה‘ של התרבות המערבית נלוו אליה רבים מבני ישראל בתקווה שעל ידה נשיג שוויון זכויות, ונהיה ככל הגויים“. והנה התממש האבסורד: כאילו “לפקוח עיני עיוורים“, “יצאה תורת הרסיזם“, הגזענות, “דווקא מברלין, ערש ההשכלה“. עד כאן ביחס ל“בכור פרעה“ – הצורר הנאצי בעצמו. אך בכורות השפחות הלכו בכיוון שונה. “קם אליל חדש וכבש הלבבות, אליל הסוציאליזם“, שחרת על דגלו – הרשו לי עיוות קל של הסיסמה: בכורות כל השפחות התאחדו! זאת הייתה מלחמתם נגד "המעבידים והמשעבדים אותם". לבותיהם של יהודים רבים נכבשו בתקווה “להיות ‘חברים‘ עם פועלי הגויים“.
והנה כאשר “בכור פרעה“ כבש ושיעבד את אירופה כולה, “פנו העובדים והפועלים שלנו אל ‘חבריהם‘ לדעה… שיגֵנו עליהם… ולכל הפחות שיתנו להם מקלט בבתיהם. מה גדלה אכזבתם בראותם ש‘חבריהם‘ פנו אליהם עורף, ולא רק שלא ‘הכירו‘ אותם, אלא שרבים… הצטיינו“ בהשמדה. לבני השפחות העובדים וישנים אחר הרחיים היו לכאורה אחים לשעבוד – בני ישראל, אך “הפרולטריון לא עמד בניסיון“. אפילו הרחק מהנאצים, בערבות סיביר, “שמעו הגולים היהודיים דברי נאצה מ‘חבריהם‘ מאומות העולם“.
להפתעתנו מוסיף הרב סורוצקין הערה. הגויים המעטים “שהצילו יהודים ונתנו להם מקלט בבתיהם, והעמידו את חיי עצמם בסכנה, היו אלה דווקא מבעלי דת שביניהם, שעשו זאת מהכרה ואחריות לפני יום הדין הגדול“. יש זרעי חסד בדת, ביראת שמים, אפילו בין אומות העולם! כאן מגלה לנו הרב סורוצקין את אחד מניצוצות הטוב שבנצרות ואולי נתנחם בהם אף בימינו, כשחלומות דתיים פרנואיים הופכים סיוטים המסכנים את עתיד האנושות. מי ייתן לך ממשיך, כבוד הרב!
פרדוקס הנצרות והאסלאם
אם נמשיך לעיין בסוגיה שלפנינו נפגוש פרדוקס מוזר יותר. אכן יש הבדל ענק בין הנצרות והאסלאם. בדתות המונותאיסטיות, המאמינות בא־ל אחד, ישנם שני ממדים: האחד הוא התאולוגי, והשני, היחס אל המקרא – כתבי הקודש. הנצרות רחוקה מהיהדות במימד התיאולוגי – האמונה הנוצרית בתורת השילוש ובאמונות אחרות כמו לבישת הבשר על ידי האל, שבעינינו הן קרובות לאלילות. לא כך האסלאם, שהוא בעל אמונת ייחוד טהורה, ואפילו מקפיד על כך, באופן מסוים, אפילו יותר מאשר היהדות.
אך כעת מגיעים אנו אל הממד השני – מקומם של כתבי הקודש. האסלאם מחק קשר עם ספרי הקודש היהודיים, טען שהספרים שבידינו מזויפים והביא לעולם טקסטים שבהם התהפכו בפשטות יצחק וישמעאל. בנצרות, המקורות היהודיים לא שונו אלא שהם כונו “הברית הישנה“ ותוקפם בטל. אמנם הם נשארו כפי שהם כטקסט מקודש בעולם הנוצרי, אך כחלוף הזמן נוצרים רבים “גילו“ מחדש את ה“ברית הישנה“ וזאת הסיבה שכמה מהם מסוגלים להבין את הרעיון של קדושת ארץ ישראל ואת הזכות והזיקה של העם היהודי לארץ. תובנה זו מהווה דוגמה יפה כיצד דיון פילוסופי במחשבת ישראל מסוגל לתרום משהו להבנת הפרדוקסים הפוליטיים של ימינו.
