כולנו תושבים ארעיים בעולם. ועל כולנו מוטל לזכור זאת תמיד ולהיזהר "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח); לנענע מעט את תחושת הביטחון הכוזבת בביתו־מבצרו של האדם, בבחינת צוּר חָסָיוּ בוֹ, ולרומם הרבה את תחושת הביטחון והאמונה בצוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ.
כולנו מוטלים בין תחושות של קביעות וארעיות בחיינו. חוקינו, כייעודם, אינם מצווים על התחושות אלא עושים זאת באמצעות מעשה, גם אם סמלי וארעי בעצמו. חג הסוכות מטלטל אותנו במכוון בין המקומות ובין התחושות: למשך שבעה ימים הופך אדם את היוצרות ועושה סוכתו קבע וביתו ארעי. אדם משקיף מסוכתו הנאה, המרוהטת והמקושטת – על שולחן האוכל וכליו ועל כורסאות הישיבה והספרים והמיטות שבה – לעבר בית האבן מרועף הגג שלו, שהפך לבסיס יציאה בלבד, ותוהה.
רגע הבלבול הקל הזה בתחושת המציאות, בין הקבע לארעי, הוא המטרה. הוא שטורף את הסדרים הקיימים ואת הפרופורציות הידועות ושוטחם מחדש, וכך מעורר את המודעות ואת הזיכרון ואת סכנת השכחה, ומשיב יחסים נכונים שבין הזמני לנצחי על כנם.
רובנו נעים ונדים לאורך השנה כולה, ולאורך חיינו כולם, בין מקום של קבע ובין דירות ארעי של ממש. זו יכולה להיות יציאה מבית קבוע לתקופת חופשה קצרה במלון או לצורך שירות ביטחון, או לתקופות ארוכות יותר של שליחות או של עיתוּק (רילוקיישן) אל מעבר לים. ובתוך המעברים הללו עשויות תחושות הקבע והארעי להתבלבל, להתערבב ולארגן סדרי עדיפויות מחדש. והלוא זו מהותה של ההתחדשות התמידית, ובמיוחד בהתחדש עלינו שנה חדשה.
שישה כותבים לנו בגיליון זה על מקום ותחושת הארעי בחייהם ובהרהוריהם.
שני בתים ותעתוע – גילית חומסקי
שני בתים על הפרק. כמה על הפרק? אם אנחנו חברים, קרובי משפחה, או אם סתם חלקנו רדיוס בשנה האחרונה, מוזמנים לדלג כי כבר שמעתם.
בית ראשון: האיחוד עם האיש שאני אוהבת חשף מחילת ארנבת. אין לי מושג איך זה קרה. לא שינינו כלום, חברינו ואהובי נפשנו נשארנו אותם אנשים, ובכל זאת הפכנו בבת אחת לזוג בגילנו מהמרכז. בהתחלה מצמצנו בהפתעה, אבל די מהר אימצנו בחדווה משועשעת את מצבנו החדש. אנחנו עושים מה שזוגות בגילנו עושים. אנחנו טסים להופעת פרידה של זמר מזדקן, שפעם, לפני שנים, נכנס ללב הנעורים שלנו. אנחנו מארחים זוגות לארוחות של הביוקר. מדברים על ביטוח בלי להשתעמם. ברוב המקומות שאנחנו הולכים אליהם, הקהל מורכב ברובו מזוגות בגילנו שנראים מוכרים. אנחנו מחליפים איתם חיוך מודע לעצמו. הנה כי כן, הדברים הגיעו לידי כך.
הבית הראשון שעל הפרק הוא ההמשך הישיר של חיינו. ליתר דיוק, הוא הטירה של אל קאנטו. בית מודרני ונוח, עם מרפסת ענקית, שאפשר לארח בו בנוחות מרבית את התאומים שלנו בעולם. מרגע שפגשתי אותו, רובד חיים שלם נחשף בפניי באופן בלתי הפיך. האם נהיה מאושרים בבית כזה? התשובה היא כן וכן.
בית שני: מקומות מרגשים אותי יותר מאנשים. נדיר שבן אנוש יעורר אצלי את השמחה המתפרצת שמעוררים בי עיר בחורף, רחוב עם כתמי צבע, שלכת סביב ספסל בפארק. אני נקשרת למקומות בתשוקה של אוהב. ובחופשה בעיר צפונית נידחת מצאתי פתאום את הבית שתמיד רציתי. הוא חיכה לי בעיירה קטנה על חוף ים, שיש לה שמיים נטולי מגדלים והמון טבע בהישג יד. הבית הזה רחוק מאוד מהלב הפועם של הארץ. ופעימות הלב שלנו יישמעו בו הרבה יותר. הסתכלתי עליו והרגשתי בבית. המצפן הפנימי התערער. עכשיו הוא משתולל כאילו כל העולם מגנט. הבית היה זמין, הושיטי יד וגעי בו, והוא עדיין מחכה. מחכה גם התשובה לחידת החידות: מה נהיה כשנלך לשם? ציפור חופשייה, או עפיפון שניתק מן החוט?
מתכון לבית: קורטוב החלטיות, אוטוסוגסטיה לפי הטעם. אבל בכל פעם שאני מחליטה להגיד לו יאללה, בוא נחליט, מקהלה מקטרגת מקננת לי על הכתף: הבית על הים הוא רק דימוי. הוא סמל. הוא פרח לב הזהב. יש הבדל בין התמונה הפנימית שצפה כשאומרים בית, לחיים עצמם. זה המון נהיגה (את החלק עם הנהיגה אני אמרתי). אבל גם על הכתף השנייה מקננת מקהלה, והיא לוחשת: האנשים שאומרים לך שלא כזה כיף להתעורר כל בוקר מול הים? אלו אותם אנשים שאומרים שעדיף פרק בשבוע על בינג'. את יודעת מי את באמת (יש חשד שגם את החלק הזה אמרתי בעצמי).
העלילה מסתבכת כי יש לי אגו שמתנגד לקלישאות, ואנשי עיר שמדברים בבוז על הכפר ולהפך מעוררים בי אנטגוניזם. אחרי הכול יש לנו אישיות ועולם פנימי. ההגדרה העצמית שלנו לא באמת תלויה במיקום הגיאוגרפי. אנחנו צריכים פשוט להחליט.
כאן אנחנו גרים הרגע: אחד הבתים הוא הרפתקה זמנית. השני הוא הבית האמיתי. אבל מי מהם הוא מי? כמו בשבילים המתפצלים של בורחס, האמת מתחלפת. ואולי אנחנו פשוט יהודים. מחכים לבית שלישי, ומאמינים שהוא ייפול עלינו מהשמיים, וכשנראה אותו כבר נזהה.
ואפשרות נוספת מרחפת מעל כולן: אולי המצב הארעי הוא הבית. כי יש לומר את האמת: אני מרגישה הכי בבית כשכל האפשרויות פתוחות. כשרגע ההחלטה יבקע, בסופו של דבר, החיים ידהרו בכיוון שבחרנו, ורק זהות אחת תצטרף למסע. את אחד הזוגות, שדווקא חיבבנו, זה שגר בבית החדש והמשוכלל ומארח חברים בקלות, או זה שמתעורר בכל בוקר מול הים, ניאלץ להשאיר מאחור.
גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת
ילדים זמניים יעל (שם בדוי)
עם כמה ילדים נקום מחר בבוקר?
ללכת לישון בלי לדעת כמה נהיה בבוקר, לתכנן נופש משפחתי ולא לדעת לומר לבעל הצימר עם כמה ילדים נגיע ולכמה מיטות תינוק אנו זקוקים, להרכיב במהירות עוד מיטת תינוק או מיטת מעבר ולארגן מחדש את החדר כדי שילד שמגיע יחוש שיש לו מקום משלו, לדעת שכל תוכנית עשויה להשתנות ברגע האחרון – אלו הם חיינו בשנים האחרונות.
מזה כמה שנים משפחתי משמשת כאומנת חירום, משפחה שקולטת ילדים מגיל לידה עד גיל שש, שהוצאו מביתם בצו בית משפט עקב סכנה מיידית. הילדים נמצאים בביתנו והופכים לחלק ממשפחתנו, לתקופה שבמהלכה נעשה הבירור האם ההורים הביולוגיים יכולים להשתקם כך שהילדים יוכלו לחזור לביתם, או שיש צורך למצוא עבור הילד משפחה חדשה – אומנת או מאמצת.
מאז, הבסיס היציב של הבית הפך למשהו מאוד דינמי ומשתנה. ילד יכול להצטרף למשפחתנו גם בהתראה של פחות משעה, והבית והמשפחה פושטים ולובשים צורה בכל פעם מחדש, לפי גיל הילדים המשתנה, אופיים, והתכנים והאתגרים שכל אחד ואחת מביאים עימם.
אחד האתגרים הגדולים הוא להעניק תחושת יציבות וביטחון לילדים שזקוקים לה במיוחד, אחרי שכל העולם המוכר להם קרס והם נאלצו לעזוב בבת אחת את כל המוכר והידוע. וזאת בידיעה שהשהות אצלנו היא ארעית, שבמוקדם או במאוחר הם יצטרכו לעבור שוב למשפחה הקבועה שיחיו בה, ואין לנו אפילו הערכה מתי זה יקרה (משך השהות באומנַת החירום משתנה מאוד בין ילד לילד, ונע בין ימים ספורים לחודשים ארוכים ואף שנה ויותר).
כדי לעשות זאת, צריך קודם כול לעטוף את הילד באהבה ובתחושה שהוא רצוי, אהוב ומקובל, וראוי לאהבה ללא תנאי. בתוך כל הארעיות אנו משתדלים לבנות לילד שגרה עם סדר יום קבוע ככל הניתן, ודמויות מטפלות יציבות, קבועות ואוהבות, שאפשר לצפות את התגובות שלהם. שגרה שבה הצרכים שלו מסופקים באופן סדיר – הן הצרכים הרגשיים של אהבה, הקשבה ומגע, הן הפיזיים של אוכל, מיטה חמה, לבוש נקי ומתאים וכיוצא בזה, והן הצרכים ההתפתחותיים של סביבה בטוחה המאפשרת חקירה, למידה והתפתחות. אנחנו משתדלים לחדש לילד את האמון בעולם המבוגרים, וליידע אותו מראש על כל חריגה משגרת היום־יום, כדי שיחוש יציב ולא יחשוש שהעולם שלו יקרוס ויתמוטט שוב ללא התראה.
תחושת הארעיות קשה גם בעבורנו. לא ניתן לשקם ולקדם ילד בלי לאהוב אותו ולהתקשר אליו, ואנחנו, במודע, מתאהבים שוב ושוב ויודעים שהלב יישבר כשיעזוב. מתאהבים ויודעים ששוב נצטרך להיפרד ולאבד. מחזקים ומחזיקים את עצמנו בידיעה שמה שנכון לתינוק או לילד הוא להגיע למקום יציב וקבוע, ללא הטלטלות המאפיינות את החיים במשפחת אומנת חירום.
ועם כל האתגרים, אנחנו מאושרים בבחירה שלנו באומנת חירום, כי תחושת הסיפוק בעשייה זו היא מהגבוהות ביותר. הן בטווח של השהות אצלנו, כשכבר תוך זמן קצר מתחילים לראות את ההירגעות, ההתקדמות וההתפתחות של הילדים, ובעיקר בטווח הארוך – לראות את הילדים אחרי שהגיעו למקומם הקבוע.
הארעיות היא חלק מהחיים שלנו, אך מטרתה בהיפוכה – לאפשר לילד להגיע ליציבות, ביטחון וקביעות.
הכותבת היא אם אומנת חירום של עמותת מכון סאמיט – השירות למשפחות אומנה
שיטפון זמני וקבוע – חני ליפשיץ
זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו צריכים להתחיל הכול מהתחלה.
אנחנו בשליחות בנפאל כבר למעלה מעשרים שנה, אבל אחת לכמה שנים קורה משהו שטורף את הקלפים. פעם זו הייתה המלחמה עם המחתרת המאואיסטית – המורדים השתוללו ברחובות ואילצו אותנו לרדת למחתרת. הם לא פסחו על בית חב"ד והשאירו אחריהם בלגן וחורבן. כמה שנים לאחר מכן אירעה רעידת האדמה הקטלנית. למעלה מ־9,000 הרוגים, ושוב תוהו ובוהו של ממש בבית הפרטי ובבית חב"ד.
לקח לנו שנים לשקם ולהחזיר את הדברים לקדמותם. עד שהגיעה הקורונה, והנה שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בלי בית משלנו ועם בית חב"ד שיש כל כך הרבה מה לשקם בו. אנחנו מתגוררים כעת בחדר קטן בגסטהאוס סמוך לבית חב"ד. בחדר לידנו תרמילאים מיפן, ובקומה למעלה – מועדון ריקודים מקומי – חבר'ה מסין.
עוד אין כל כך הרבה ישראלים בנפאל. הם מגיעים טיפין טיפין. אם בתקופה זו של השנה היינו רגילים לארח כמה מאות ישראלים ביום, כעת מדובר בעשרות בודדות. אבל כל אחד מהם עולם מלא. יש בזה גם משהו מיוחד ואינטימי, עם הרבה זמן לשיחות נפש והיכרות מעמיקה. מספיק זמן כדי לחייך לכל אחד ואחת אל תוך הנשמה.
היום סגרו את בתי הספר בנפאל. הקורונה הגיעה לממדי ענק בהודו השכנה, וכמו תמיד נפאל מושפעת מהודו. ביקשו שנסגור את המקום בשעה שמונה בערב. כל המלונות והמסעדות ייסגרו מעתה בשעה הזו. יש באוויר תחושה של סגר נוסף שהולך ומתקרב.
הברז מטפטף בחדר הזמני שלנו בלי הפסקה: טיף. טף. טיף. טף. אין הרבה מה לעשות.
זה מזכיר לי משהו שקרה לפני כמה שנים. שבוע אחרי הלידה של בני החמישי. המוני ישראלים גדשו את בית חב"ד. אירוע רדף אירוע: סדנאות יהדות בהרים, תאונת דרכים פה וחילוץ בהרים שם, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי לנוח הרבה באותה תקופה. ערב אחד גמלתי בליבי לעלות הביתה ולתת לעצמי זמן מנוחה. כבר כשפתחתי את דלת הבית שמעתי את הברז מטפטף: טיף. טף. טיף. טף. ניסיתי לסגור אותו, כשלפתע פרץ ממנו נחשול עצום של מים. המטבח נשטף כולו. אחריו הסלון וחדר השינה. מכל הברזים פרץ פתאום זרם אדיר. הבית כולו הוצף. מפלס המים עלה ועלה, וכשהבנתי שאין לי שליטה על הדברים ושזוהי סכנה, תפסתי את הילדים ורצנו לסורביטה, השכנה מלמעלה. מצאנו אצלה מקלט. ארעי.
בין לבין פתחתי את החלון המקשר בין הבית לבית חב"ד, וקראתי לחזקי שיציל את הבית ההולך ומוצף. לא חלפו שתי דקות, ואת ביתנו גדשו עוד ועוד מטיילים ומטיילות שבאו לעזור. במשך חמש שעות גרפו את המים אל תוך הדליים, תיקנו את הברזים, ייבשו את השטיחים, הרגיעו את הילדים וחוזר חלילה. בכל פעם שביקשתי מהם לנוח הם רק הלכו והביאו עוד ועוד חברים שיעזרו. "מה פתאום ללכת? הכול אנחנו נעשה בשבילכם", חזרו ואמרו. הדמעות שטפו לי את העיניים בלי הפסקה. לכן טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא מזכיר לי למה אנחנו כאן אף שזה קשה עכשיו, והוא מזכיר לי את הערבות ההדדית העצומה שיש בעם שלנו. טיף. טף. טיף. טף.
חני ליפשיץ היא שליחת חב"ד בנפאל
על שפת המדבר הגדול – נתנאל אלינסון
מכל אזורי הארץ, המדבר הוא הסמל המובהק ביותר של הארעיות ואי הוודאות. זה מה שהוא יוצר בנפש האדם, וזה היה תפקידו בדברי ימי העם. וארץ ישראל יושבת על פתחם של שני המדבריות הגדולים בעולם: מדבר הסהרה, שמתחיל למעשה מהר הנגב ודרומה, והמדבר הערבי הגדול שמתחיל מהבקע ומזרחה.
המדבר הוא ממלכת אי הוודאות, ארץ הארעיות. הולכי המדבר נודדים, חיים באוהל שיכול להתפרק ולעבור בקלות ממקום למקום, הולכים אחרי הצאן בעקבות מעט העשב שמשנה את מיקומו מדי עונה. גם האקלים במדבר כולו אי־ודאות: יכולות להיות שנתיים ללא טיפה אחת, ואז בסערה אחת של כמה שעות – יירדו גשמים שהם פי שניים ושלושה מהממוצע השנתי. על כן, גם בדברי ימי עמנו סימל המדבר חיים של אי ודאות: חונים סביב האוהל הגדול ולא יודעים האם הענן יעלה מעל המשכן ונצא לדרך בעוד שעה, או בעוד שבוע, או בעוד שנה. האוכל הוא מן שמיימי שמתקבל מדי יום, ואין ביטחון שיהיה גם מחר.
המעניין הוא שדווקא מתוך מצב נפשי זה, יכול עם ישראל לקבל ולהפנים את התורה: "ר' שמעון בן יוחאי אומר, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן… יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא שמות טז). דווקא מתוך הארעיות והחשש התמידי, באה איזו שלווה שמאפשרת התמסרות. בשפע גדול הנפש טרודה, אבל מתוך ערכי ההסתפקות במועט המדבריים – משהו בנפש נפתח.
בתרבויות רבות המדבר היה מקום המפגש עם הא־לוהים. במדבר יש "קול דממה דקה", שמאפשר חיבור של השמיימי והנשגב. ביטא זאת יפה הבמאי היהודי־צרפתי קלוד ללוש: "כל גבעה במדבר בישראל היא מדרגה לשמיים. כל כוכב שומע אותנו לוחשים. כל עשב הוא סימן. כל צל הוא חיים. כל שביל קטן הוא מחלף רעיונות גדול. זה המקום היחיד שנולדו בו יותר רעיונות מאשר בני אדם".
אבל הנפש במדבר לא נפתחת רק אל הא־לוהים, אלא גם אל הזולת. דווקא מתוך החוסר אני יכול לחוש בצרתו של הזולת. לכן דווקא במדבר, שלכאורה אין בו כלום, צמח כמעט בכל תרבויות־המדבר הערך הגדול של הכנסת האורחים. לכן התגבשותו של עם ישראל במדבר היא כל כך חשובה. שם הוטמעו בעמנו שני המוטיבים הללו: החיבור אל הא־לוהים והחיבור אחד לשני.
עם ישראל עזב את המדבר, כי בשביל לקיים את התרבות הישראלית במלואה חייבים כניסה לעומק חיי המעשה של העולם. ועדיין, זהו עם שהמדבר הוא חלק בלתי נפרד מעברו, זו ארץ שהמדבר הוא חלק בלתי נפרד משטחה. גם לאחר הכניסה לארץ נותר המדבר על מפתנה של ארץ ישראל, מזכיר לנו בכל רגע שהחיים השלווים והבטוחים שלנו בארץ הנושבת תלויים על בלימה. בכל רגע יכולה להגיח מהמדבר רוח קדים עזה שתהרוס באחת יבולים של שנה תמימה, נחיל ארבה עצום, או שוסי המדבר כמו עמלק, עמון, ערב ובני קדם שיושבים על סיפה של הארץ ורק מחכים להזדמנות לשעוט פנימה אל הארץ הנושבת.
חג הסוכות משלב בין שני סממנים סותרים. מצד אחד המצווה המרכזית בו היא כנגד הישיבה בסוכות במדבר, ומצד שני אין חג כסוכות שהוא חגה של הארץ הנושבת: הריח המשכר של ארבעת המינים שמגיעים מכל אזורי הארץ, ואסיף הפירות מהחקלאות. הבנת יחסי המדבר והארץ הנושבת יכולה להסביר את איחודם של שני המוטיבים האלה דווקא בסוכות. כשם שהמדבר מהווה תזכורת תמידית ליושבי הארץ על הארעיות שבחייהם – כך נקבע חג הסוכות, שקורא לנו דווקא מתוך הביטחון שנותן איסוף הפירות הביתה, לחזור להימצא לרגע קט בתחושת חוסר ביטחון; ללון כמו עם ישראל במדבר.
בעת העתיקה עלו בסוכות לרגל לירושלים. ירושלים נקראת ציון כי היא ישבה על שפת הציה, על שפת המדבר. וכך, למשך זמן קצר, כל אחד מישראל לקח את מקלו ותרמילו, עזב את ביתו היציב והקבוע וצעד כנודד בדרך לציון, העיר שעל שפת המדבר.
נתנאל אלינסון הוא ראש מדרשת הערבה ומחבר הספר "קיצור תולדות הישראליות"
אורח לרגע בבית השגריר – דרור אידר
מהחג שעבר עד החג הזה לא יצאתי מסוכתי. רוב ימיי אני מהלך בין סוכות, מסוכך על חיי מפני תגרת יד השגרה. תאמרו, אבל חיית בבית השגריר ברומא? אהה, גר שם השגריר, לא אני. אני הייתי זמני, אורח, שליח ארעי. הגעתי לרגע והתפוגגתי. איטליה נצרבה בי ואני בה.
בחג הסוכות הראשון כשגריר, בטרם נהפכו עלינו חיינו בעוון הקורונה, הגעתי לבקר בסוכה שהקימו חסידי חב"ד בכיכר ברבריני ברומא. בקצה האחר של הכיכר עמדה יצירתו של הפסל המדהים ברניני, טריטון אוחז בידו קונכייה המשככת בקולה סופות וסערות באמצעות תקיעה בה. גרסה פגאנית לשופר שלנו.
רק חודש ימים קודם לכן עוד הייתי בארצנו, וריחה לא נמר מאפי. בילדותי כיסינו את הסכך בענפי אקליפטוס, והיה ריחם המשכר מעקצץ את נחיריי ופירותיהם נושרים אל קערת המרק שהגישה אמי. מאז אני מחפש אחריהם, גם בנכר. האקליפטוס הוא גיבור גאולת הארץ. הגיע מאוסטרליה הרחוקה עם העליות הגדולות, ובדרכו המופלאה עזר לפדות את האדמה תוך שהוא שואב אל קרבו את המים המעופשים ומייבש ביצה אחר ביצה.
מראה הסוכה הקטנה בלב הכיכר היה משונה בעיניי. גם הריח. לשווא תרתי אחר עקצוצי הריח של ילדותי. הקירות השבריריים בליבה של רומא האדירה הפרו את דמיוני, ובאחת הפלגתי אל שבויי יהודה שהובאו לכאן אחר החורבן. קירות המקדש האדירים וחומות ירושלים הנישאות הפכו לעיי חורבות, ועַמֵּנוּ החליף מולדת קבע בגלות ארעי שנמשכה נצח. ביקשו ממני לברך. כלל נקטתי בתפקידי: לא לברך סתם. חיפשתי תמיד רעיון בעל ערך, ששומעיו ילכו עמו, צידה מחשבתית לדרך.
אתם יודעים, פתחתי, סוכות הוא חג ארצישראלי. בחג האסיף בצאת השנה העברית (בעיצומה של השנה האזרחית), אנחנו יוצאים מביתנו כדי לגור שבוע במבנה מוזר בעל קירות דמיוניים וגג דמיוני, בדים ועשבים, מעין אוהל מועד פרטי, זכר לנדודינו במדבר (העמים?) לפני שהייתה לנו ארץ. גם ארבעה מינים מצמחיית הארץ אנחנו חובקים בשמחה, מתפללים לחורף גשום לאחר חודשים ארוכים של קיץ שחון. וזאת לדעת: איטליה באוגוסט (ולא רק) מלאה סופות גשם, רעמים וברקים.
הקיום שלנו בגלות הארוכה היה שברירי, נתון למצבי הרוח המשתנים של מארחינו. גם מאחורי קירות עבים שלעיתים בנינו בערים שונות, חששנו מהתפרצות הזעם התורנית נגדנו, מדפיקות על הדלת בלילה אדום, מצו הגירוש. והוא תמיד הגיע, הצו. יותר מאלף מקומות באיטליה לבדה נושאים עקבות יהודיים, זכר לקיום הארעי שלנו בהם, לדור או שניים, עד לתחנה הבאה. לדוּר בסוכה היה לצאת מהבית אל סיכוני הרחוב. כאן לא צריך היה לדפוק על הדלת, אלא רק לרמוס את מחיצות הבד או לשבור באבחה את לבדי העץ הדקים.
הסוכה הייתה ביטוי מעשי למסירות הנפש של העם על קיום מורשתו. יתרה מזו, היא הזכירה לנו מהיכן באנו ולאן אנו רוצים לשוב. חשבו על כך, הוספתי, רק במדינה עצמאית, היכולה להגן על תושביה, אפשר לדור ללא חשש בדירת ארעי. שכן, גם אם קירותיה דקים, גבולותיה חזקים וחיילינו עומדים בהם על המשמר מפני חמת האורב והמציק.
משום כך, הטעמתי, אמנם אנחנו ברומא, אבל ברגע שחצינו את סף הכניסה לסוכה, הגענו בקפיצת הדרך לישראל. לא בכדי אמר הגאון מווילנה שהסוכה וארץ ישראל הן שתי המצוות היחידות שאדם מקיים אותן בכל גופו. בלילה הארוך של אומתנו, העניקה הסוכה טעימה קטנה מהארץ הנכספת, חלום שיבת ציון שחלמנו בהקיץ בכל תשרי. ומהי מדינת ישראל, אם לא חלום הדורות הזה שזכינו להתגשמותו בימינו?
ד"ר דרור אידר היה עד לא מכבר שגריר ישראל באיטליה
בית בכל קהילה בעולם – ישי לפידות
בחג הקרוב, רדיו קול ברמה יחגוג לי בבנייני האומה בירושלים "30 שנות פעילות מוזיקלית". כשמביטים בכותרת הזו רואים בעיקר שעות רבות של הקלטות באולפנים, נסיעות עם הלהקה, מאות במות ואלפים בקהל. פחות יבחינו במאות ואלפי דירות ארעי שבהן שהיתי במשך שלושה עשורים, בשלל הופעות בקהילות היהודיות בעולם.
ואולי בסופו של יום, כל אמן שמוזמן בקביעות על ידי הקהילות המגוונות ברחבי העולם היהודי, הוא גם סוג של נווד העובר מעיירה לעיירה ומציע את מרכולתו התרבותית. הוא בוודאי מכיר היטב את המושג "דירת ארעי" – מושג כל כך יהודי, יש שיגידו גלותי, שלכאורה נכרך אצל רובנו בהקשר של החג הקרב, אך כמה הוא עדיין אקטואלי ועכשווי לכולנו, בכל ימות השנה.
"ביתי הוא מבצרי", נוהג העולם לומר. הביטוי הזה נּוסח בלונדון בשנת 1567 על ידי השופט ויליאם סטנפורד, שטען כי אדם רשאי להרוג פורץ כדי להגן על ביתו: "ביתי הוא מבצרי, שבו החוק אינו מאלץ אותי לברוח". ככלל, אנשי העולם נוטים לראות בבית קבוע, בדירת קבע, את פסגת החלומות והייעוד המשפחתיים.
אבל האמת היא שגם כאשר נגיע אל המנוחה והנחלה, גם כשנשיג את בית חלומותינו, הישיבה הנוחה שם עלולה להטעות. היא יכולה ליצור אצלנו מצג שווא, כאילו "דירת הקבע" שלנו תצליח לשמש הגנה מכל צרה וצוקה. די להביט בסופה הקשה והקטלנית שתקפה את פלורידה השבוע וזרעה הרס רב, עם 2.5 מיליון תושבים הנמלטים מבתיהם, כדי להבין שגם הבתים החזקים והטובים ביותר אינם באמת מבצרים היכולים להגן עליך מפני אסונות־טבע ומלחמות. במקרים כאלה אין באמת הבדל רב בין דירת ארעי למקום הקבע. וגם אם נשרוד את כל אלה ונזכה בע"ה לשיבה טובה, לבסוף יבוא היום שלנו, היום שבו נבין שבעצם כל ישיבתנו הקצרה יחסית בעולם הזה, היא ישיבת ארעי.
כבכל שנה, גם בסוכות הקרוב נרד או נצא אל דירת הארעי שלנו, המכוסה סכך ובנויה מעץ או מבד. אבל כל בר־דעת מבין שהסוכה המצוירת והשמחה שלנו היא בעיקר משל על היותנו כאן בעולם הזה. שהרי יכול אתה להיות משופע בכל טוב, בנכסים ובממון, אבל "אם בגבורות שמונים שנה… כי גז חיש ונעופה". בסוף כולנו כאן, בכל מקום ואתר, מתגוררים ב"דירת ארעי".
ישי לפידות הוא זמר ויוצר, זוכה פרס אקו"ם
