באוקטובר 2010 נערכה ברצועת עזה ועידה בינלאומית רבת משתתפים, שנועדה לפאר את פועלו של אחד מחכמי הדת המוסלמים הבולטים בעולם בימינו, השייח' יוסוף עבדאללה אל־קרדאווי. שורה של אישים בכירים מהעולם המוסלמי השתתפה בכנס, שהתקיים תחת נשיאותו של ראש ממשלת חמאס ברצועה, איסמעיל הנייה. יומיים של דיונים אקדמיים ערים, בחמישה מושבים, הוקדשו לדמותו ולדרכו של פוסק ההלכה האסלאמי הישיש, שהיה אז בן 84. בין השאר עסקו באי הוועידה ב"מאמצי קרדאווי בשירות הקוראן המכובד ודרכי הנביאים", בפעילותו הענפה בסוגיה הפלסטינית, בדמותו כסופר וכמשורר, וכמובן במפעלו ההלכתי הרחב. הדוברים, חכמי הלכה וחוקרים מעזה וממקומות נוספים, התחרו זה בזה בשבחיו של השייח' והרעיפו עליו דברי הלל וקילוס.
במה זכה דווקא אל־קרדאווי, שמת בתחילת השבוע שעבר בגיל 96, לכבוד הרב הזה מאת תנועת חמאס? מה יצר קשר עמוק כל כך בין השייח' שנולד במצרים וחי בקטאר (ובה גם נקבר) ובין האסלאמיסטים הפלסטינים? לשאלה הזו מוקדש ספרם החדש של ד"ר נסיה רובינשטיין־שמר וד"ר שאול ברטל, "הראש של חמאס: היהודים, הציונות ומדינת ישראל בהגות של השיח' יוסף אלקרדאוי", שפורסם תחילה באנגלית וכעת רואה אור בעברית בהוצאת פרדס.
כדי להבין עד כמה הייתה משמעותית דמותו של השייח' קרדאווי עבור תנועת חמאס, צריך תחילה ללמוד מי הוא היה. "קרדאווי נחשב לגדול הדור בעיני עשרות ואולי מאות מיליוני מוסלמים בכל רחבי העולם", אומרת ד"ר נסיה רובינשטיין־שמר. "הספרים הרבים שכתב, למעלה מ־120, שתורגמו לכל השפות, הפכו אותו לדמות משפיעה מאוד. כל פוסק מוסלמי שדן כיום באיזושהי סוגיה לא יכול שלא לצטט מאחד מספריו. הספר הראשון שלו, 'אלחלאל ואלחראם פי אלאסלאם' (המותר והאסור באסלאם), הוא הספר המוסלמי הנמכר ביותר אחרי הקוראן. קרדאווי אף הקים ועמד בראש האיחוד הבינלאומי של חכמי הדת המוסלמים (IUMS), שחברים בו כ־90 אלף (!) חכמי דת מוסלמים מכל רחבי הגלובוס.
"קרדאווי ידע גם לעשות שימוש מושכל במדיה, למשל בתוכנית פופולרית שהייתה לו באל־ג'זירה, באתרי אינטרנט שבמסגרתם הפיץ את תורתו ועוד. זה כמובן לא אומר שאין עליו מחלוקות. בישראל, למשל, הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית חולק עליו ומתיר להצביע בבחירות לכנסת. אבל מעמדו הציבורי כפוסק הלכה מרכזי נותר איתן".
ד"ר נסיה רובינשטיין־שמר: קרדאווי הגיע למסקנה שכדי שמוסלמי יוכל לשמר את זהותו בחברה לא מוסלמית, צריך להקל עליו. אחרת אנשים ינטשו את האסלאם. עדיף לשחרר, וכך לגרום לאנשים לשמור על המסגרת
קרדאווי נודע כסופר, משורר, הוגה ואיש רוח, אולם עיקר מעמדו כאוטוריטה אסלאמית נבע מסמכותו ההלכתית, וזאת בשל מרכזיותה של ההלכה בעולמם של המוסלמים. "האסלאם דומה מאוד ליהדות בכך ששתיהן דתות הלכה, בניגוד לנצרות למשל", מציינת רובינשטיין־שמר. "כמו אצלנו, גם ההלכה המוסלמית כוללת מערכת מסודרת מאוד של כללי התנהגות, שמורה לאדם מה לעשות מהרגע שבו הוא פוקח את עיניו בבוקר ועד שהוא עולה על יצועו בלילה. וכמו שיש לנו את ארון הספרים היהודי, יש גם ארון ספרים אסלאמי. לנו יש את התורה שבכתב, ולהם יש את הקוראן. לנו יש את המשנה, ולהם יש את החדית'. החדית' אלו כל האמרות והמעשים שמיוחסים לנביא מוחמד, ושמהם נלמדת ההלכה האסלאמית.
"וכמו התורה שבעל פה אצלנו, כך גם באסלאם – תחילה עבר החדית' מפה לאוזן, בשרשראות מסירה. עם השנים נוצרה תופעה של זיוף מסורות, וחכמי האסלאם עשו ככל יכולתם לנפות את המסורות ולקבוע מהן המסורות המהימנות. כך התגבשו שישה קבצים מהימנים של חדית'. הניפוי לא נעשה על פי התוכן של החדית', כי אלו מסורות שמיוחסות לנביא, אלא על פי ה'איסנד', שרשראות המסירה. חכמי ההלכה בדקו האם שרשראות המסירה הללו ייתכנו על פי קריטריונים של זמן ומקום, והאם המוסרים היו אנשים מהימנים מבחינה דתית שניתן לסמוך עליהם".
השכבה הבאה של הספרות ההלכתית המוסלמית היא ספרי ההלכה. אלה נכתבו לאורך השנים בידי חכמים מארבע האסכולות של השריעה, ההלכה האסלאמית: החנפית, המאלכית, השאפעית והחנבלית. רובינשטיין־שמר: "תחילה התחלקו חכמי ההלכה לפי חלוקה גיאוגרפית, אולם עם הזמן הלכו והתגבשו ארבע האסכולות הללו בקרב האסלאם הסוני, על שם ארבעה מחכמי ההלכה החשובים במאות השמינית והתשיעית שפיתחו את השריעה, כל אחד בכיוון משלו. כל ספר הלכה של אחד מחכמי האסכולות הללו, שמכונה 'פיקה', מחולק בתוכו ל'ספרים' על פי סדר קבוע. הספר נפתח תמיד ב'כתאב א־טאהרה' – ספר הטהרה, אחריו 'כתאב א־צלאה' – ספר התפילה, 'כתאב א־צום' – ספר הצום, 'כתאב א־חאג" – ספר העלייה לרגל, וכן הלאה. כל ספר כזה מחולק גם הוא לתתי־נושאים שכל אחד מהם מכונה 'באב', כלומר שער.
"הספרים עוסקים במגוון שאלות הלכתיות. אם ניקח לדוגמה את ספר הטהרה, הוא דן בשאלות כמו: איזו כמות של מים צריך כדי להיטהר? מה יעשה אדם כשאין לו מים? כמה זמן צריך אדם לחפש מים? וכדומה. להלכה המוסלמית יש גם מתודולוגיה משלה. היא כוללת ארבעה כללי פסיקה מרכזיים שמהם משתלשלים עשרות כללי משנה, ולפיהם פוסקים החכמים את ההלכה".
הלכות יין וריבית
אחד ממפעליו ההלכתיים המעניינים של קרדאווי הוא "פיקה אלאקליאת", הלכות בני המיעוטים. "התחום הזה עוסק באופן שבו מוסלמי שחי בארץ לא מוסלמית צריך לנהוג, וקרדאווי היה המפַתח הגדול שלו", מסבירה רובינשטיין־שמר. "התופעה החלה בשנות השבעים של המאה הקודמת, עם גלי ההגירה מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון שנקלטו באירופה ככוח עבודה זול, והתעצמה בעשור האחרון עם גלי הפליטים שהגיעו לאירופה מסוריה ומדינות נוספות. זו הייתה מציאות חדשה עבור המוסלמים, שנדרשו להתמודד עם האתגר של שמירת הזהות המוסלמית בתוך חברה מערבית, מתירנית ונוצרית. קרדאווי וחברו טהא ג'אבר אל־עלוואני הרימו את הכפפה. הם הגיעו למסקנה שכדי שמוסלמי יוכל לשמר את זהותו בחברה לא מוסלמית, צריך להקל עליו. אי אפשר להציב בפני מוסלמי שחי במדינה מערבית את אותן דרישות שמציבים למוסלמי שחי במדינה מוסלמית. אחרת אנשים ינטשו את האסלאם. עדיף לשחרר, וכך לגרום לאנשים לשמור על המסגרת".
שאלה אופיינית שקרדאווי התמודד עימה בהקשר הזה נוגעת לאיסורי האלכוהול באסלאם, שיישומם המלא היה מקשה מאוד על חייהם של המאמינים באירופה. רובינשטיין־שמר: "יש חדית' שאומר שהנביא אסר לשבת ליד שולחן שיש עליו יין, אפילו אם אתה לא שותה. אז מה אמור המוסלמי לעשות כשהוא מוזמן לאירוע חברתי יחד עם ידידים ועמיתים לא מוסלמים, ועל השולחנות מוגשים בקבוקי יין? אם יסרב לבוא, זה ייצור לו תדמית שלילית. קרדאווי פוסק להקל ומתיר להשתתף. הנימוק שלו אידיאולוגי, והוא חורז את כל 'פיקה אלאקליאת'. לשיטתו של קרדאווי, למוסלמים באירופה יש מטרה – לחבב את האסלאם על מי שאינם מוסלמים. יש לו חזון פוליטי־דתי, לאסלם את המערב. לכן צריך לדאוג לתדמית טובה של המוסלמי במערב, כדי לקרב אנשים. הנימוק לפסק המקל היה שהאיסור לשבת ליד שולחן שמוגש עליו יין הוא סייג, ולמען מטרה חשובה כמו לאסלם אנשים, אפשר לדחות את הסייג.
"דוגמה נוספת נוגעת לאיסור ריבית, שקיים גם באסלאם. במדינה מוסלמית ישנם בנקים אסלאמיים, שמהם ניתן לקחת הלוואה בהתאם להלכה. אולם מה יעשה מוסלמי שחי במדינה מערבית ורוצה לקנות דירה? איך הוא יוכל לרכוש דירה בלי לקחת משכנתא, שכמובן נושאת ריבית? גם כאן קרדאווי מקל על המוסלמים באירופה, ומנמק זאת בכך שמגורים הם אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, ומגורים אמיתיים הם בבית ששייך לו, בית שאי אפשר להוציא אותו ממנו בכל פעם ושהוא יכול לסדר אותו באופן שנוח ומתאים לו. אם לא נתיר למוסלמי לרכוש דירה אנחנו גוזרים עליו חיי מצוקה, ומונעים ממנו להתקדם בסולם החברתי ולהפוך לגורם משפיע. לכן התירו למוסלמי לקחת משכנתא עם ריבית. אבל יש כאן הגבלה – זה רק לצורך רכישת דירה למגורים, לא כדי להפוך לסוחר נדל"ן. קרדאווי הוא גם אחד הפוסקים שתמכו בהשתתפותם של מוסלמים בבחירות בארצות לא מוסלמיות ואף ראה בכך מצווה, שהרי המטרה היא להגיע לעמדות כוח והשפעה".
גישתו של קרדאווי מכונה "וסטיה", ובתרגום לעברית, "דרך האמצע", כלומר גישה הלכתית מתונה ומקלה, המנוגדת לגישה ה"סלפית" השמרנית והמחמירה. הריבוד ההלכתי הגיאוגרפי שיצר קרדאווי ספג גם ביקורת דתית. חכמי אסלאם אחרים חלקו עליו וטענו כי ההיתרים שניתנו למוסלמים באירופה יזלגו בהכרח גם לארצות האסלאם.
אולם כאשר הדברים הגיעו לציונות ולמדינת ישראל, מתינותו של השייח' נעלמה לחלוטין ועמדותיו ההלכתיות הפכו לקיצוניות ובלתי מתפשרות. רובינשטיין־שמר מציינת כדוגמה את המחלוקת שלו עם המופתי של סעודיה שהלך לעולמו לפני יותר משני עשורים, השייח' עבד אל־עזיז אבן־באז, בשאלה האם מותר לפלסטינים לעשות שלום עם ישראל ובמסגרתו לוותר על שטחים. "קרדאווי טען שבשום אופן אסור לפלסטינים לוותר על שטחים, לעומת אבן־באז שסבר שבתנאים מסוימים הדבר אפשרי.
"מחלוקת קשה נוספת התגלעה מול פוסקי הלכה המקורבים לרשות הפלסטינית, בשאלה האם מותר למוסלמי שאיננו פלסטיני לבקר במסגד אל־אקצה. בניגוד לעמדת הרשות, קרדאווי סבר שהביקור במקום על ידי מי שאיננו פלסטיני מהווה הכרה בשליטה הישראלית במקום, ולכן הוא אסור. בכל מה שנוגע ליחס לציונות ולמדינת ישראל, קרדאווי נטוע עמוק במסורת של ארגון האחים המוסלמים. הוא ממשיך את דרכם של מנהיגיו, חסן אל־בנא וסייד קוטב, בהתנגדות האידיאולוגית והתיאולוגית לעצם קיומה של המדינה, ומשמש כפוסק העליון של חמאס, שהיא תנועה בת של האחים".
קיבל דרכון פלסטיני
קרדאווי לא היה רק הפוסק העליון של חמאס, אלא גם מי שהעניק לתנועה את המטרייה האידיאולוגית בכתיבתו הענפה על הסוגיה הפלסטינית, ובמקביל היה פעיל בגיוס משאבים ותמיכה לטובתה. כפוסק בכיר, קרדאווי הוא מי שסיפק את ה"היתר" ההלכתי־אסלאמי לפיגועי ההתאבדות שחולל חמאס, והצדיק את השיטה הזו למרות איסור מפורש על התאבדות בהלכה האסלאמית.
רובינשטיין־שמר: "עד שהפלסטינים התחילו לפתח מערך של טילים ומנהרות תקיפה, הנשק המרתיע היחיד שהיה להם מול ישראל היה פיגועי ההתאבדות באוטובוסים, שערערו את החברה הישראלית. אז קרדאווי פסק שזה הג'יהאד, ללכת ולהתאבד באוטובוסים. הם גם התאימו את המינוח. ההתאבדות נאסרה במפורש בקוראן, אבל מה שהם עושים הוא לא פיגוע התאבדות אלא פיגוע הקרבה, אסתשהאד. המחבל לא הולך להתאבד, אלא מקריב את עצמו כחלק מהג'יהאד".
קרדאווי לא רק התיר את פיגועי ההתאבדות, אלא גם סלל את הדרך לנשים וילדים להשתתף בהם. "מצוות האסלאם מחולקות לשני סוגים, 'פרד אל־עין', שהן החובות המוטלות על כל יחיד ויחיד, כמו התפילה, הצום, הצדקה וכו', ו'פרד אל־כפאיה' שאלו הן חובות הכלל", מסבירה רובינשטיין־שמר את הנימוק שלו. "הג'יהאד, מלחמת הקודש, איננו חובת היחיד אלא חובת הציבור, משום שיש גם חולים, זקנים, נשים וילדים, ולא כולם יכולים להתגייס לצבא ולהילחם. אבל כאשר האויב כובש חבל ארץ מוסלמי ('דאר אל־אסלאם') המצב משתנה. המקום הופך ל'דאר אל־חרב' (בית המלחמה), ושחרורו מידי הכופרים הוא חובה דומה למה שאנחנו ביהדות קוראים 'מלחמת מצווה'. וכמו שאצלנו כתוב שבמלחמת מצווה יוצאים גם 'חתן מחדרו וכלה מחופתה', כך אצלם הג'יהאד הופך מחובה כללית לחובה פרטית וכל אחד חייב בו, אפילו נשים וילדים, שהשתתפו גם הם בפיגועי ההתאבדות.
"מה שמעניין הוא שבשנת 2006, לאחר שהפלסטינים פיתחו אמצעי לחימה אחרים שמסוגלים לאיים על מרכזי האוכלוסייה של ישראל, קרדאווי שינה את הפסיקה. בספרו עב הכרס 'פיקה אל־ג'האד' (הלכות הג'יהאד) הוא פסק שמכיוון שהיום יש אמצעים חלופיים לא רצוי שאנשים יקריבו את עצמם בצורה כזו, ויש להשתמש באמצעים אחרים".
מבחינת אנשי חמאס, קרדאווי היה גדול הדור שתומך בהם ופוסק עבורם. בשנת 2013 נענה קרדאווי להזמנתו של מנהיג חמאס בעזה, איסמעיל הנייה, והגיע לביקור חגיגי ברצועה. במהלך הביקור לקחו אנשי חמאס את השייח' לביתו של מייסד ומנהיג חמאס, השייח' אחמד יאסין, שחוסל בידי ישראל כתשע שנים קודם לכן, והוא נשא שם נאום. "לנאום הזה", מציינת רובינשטיין־שמר, "הייתה משמעות סמלית רבה בעיני אנשי חמאס, משום שמבחינתם הוא נשאר מורה הדרך של הארגון לאחר מותו של יאסין. כל שלב בביקור הזה נועד לבטא את מעמדו של השייח' הישיש כמורה הרוחני של חמאס. אנשי חמאס גם העניקו אז לקרדאווי דרכון פלסטיני, כאות הוקרה על פעולותיו למען העם הפלסטיני. אגב, הצעד הזה עורר עימות עם אנשי פת"ח והרשות הפלסטינית, שבינם ובין קרדאווי שררה הרבה פחות חיבה".
לעומת מעמדו הרם בעזה, בקרב ערביי ישראל השפעתו הייתה פחותה. רובינשטיין־שמר משרטטת את השתלשלות הדברים: "בישראל פועלת התנועה האסלאמית, שנוסדה בשנת 1972 על ידי השייח' עבדאללה נימר דרוויש מכפר־קאסם. דרוויש, שחווה כילד את הטבח בכפר־קאסם, אימץ בתחילת דרכו את תפיסת עולמם של האחים המוסלמים, ובשנת 79' אף הקים את ארגון הטרור 'אוסרת אל־ג'האד' בהשראת המהפכה באיראן. הארגון ביצע כמה פיגועים קטנים, שרובם רק גרמו נזק לרכוש. בשנת 81' הוא נעצר ונדון למאסר. לאחר שנים ספורות הוא השתחרר, ואז שינה את גישתו מקצה לקצה. הוא הצהיר שמוסלמים שחיים במדינת ישראל לא יכולים להילחם במדינה, ודחה את כל הפסיקות על חובת הג'יהאד נגד ישראל. לשיטתו, כל הפסיקות הללו אינן רלוונטיות עבור המוסלמים שחיים כאן. מי שחי פה חייב לקבל על עצמו את מרות המדינה והחוק הישראלי, ולהשיג את המקסימום שניתן בתוך גבולות החוק. מכאן ואילך עסק השייח' דרוויש בדאגה לחיי הדת והתרבות של המוסלמים במדינה, וזנח לחלוטין את המאבק בישראל.
"השלב הראשון במסגרת התפיסה הזו היה התמודדות בבחירות לרשויות המקומיות. אחת ההצלחות הבולטות של התנועה האסלאמית בתחום הזה הייתה בחירתו של השייח' ראאד סלאח (שיהפוך בהמשך ליריבו המרכזי של דרוויש) לראש עיריית אום אל־פחם. בעקבות ההצלחה החליט דרוויש שהגיעה העת להתמודד גם לכנסת. ההחלטה הזו כבר קרעה את התנועה האסלאמית לשניים, משום שהשתתפות בבחירות לכנסת הציונית נתפסה כהכרה דה־יורה בקיומה של המדינה הציונית. הפלג הצפוני בראשותו של ראאד סלאח אימץ את הקו של קרדאווי, שלפיו בניגוד למוסלמים במדינות המערב, שמצווה עליהם להשתתף בבחירות, בישראל אסור למוסלמים לבחור ולהיבחר. דרוויש, לעומת זאת, בחר לאמץ את הפסיקה 'האירופית' של קרדאווי גם בנוגע לישראל".
בשלב הזה נפרדו דרכיהם של שני הפלגים הללו. הפלג הדרומי נותר נאמן לדרכו של השייח' דרוויש גם לאחר מותו ב־2017, ובדרך זו צועד גם מנהיגה הנוכחי של התנועה, השייח' ספוות פריג', שמעניק גיבוי למפלגת רע"ם ולעומד בראשה מנסור עבאס. מנגד, הפלג הצפוני בראשות ראאד סלאח הלך בדרכו של קרדאווי, ואף זכה ממנו לאהדה ולתמיכה.
"התנועה האסלאמית כולה מהווה רק כעשרים אחוזים מערביי ישראל", מבהירה שמר־רובינשטיין, "ומתוכה הפלג הצפוני, אלו שהולכים בדרכו של קרדאווי, הוא החלק הקטן יותר. שיעור ההשתתפות של ערביי ישראל בבחירות ידע עליות ומורדות והוא אמנם נמוך משמעותית לעומת היהודים, אבל אי אפשר לייחס אותו דווקא לציות לפתווה של השייח' קרדאווי. זו יכולה להיות גם תוצאה של ייאוש מהפוליטיקה".
נעליים גדולות
שמר־רובינשטיין (43), תושבת גבעת־שמואל, החלה להתעניין בעולם האסלאם עוד בתיכון, כשלמדה במגמת ערבית בתיכון בר־אילן בנתניה. לאחר השירות הלאומי פנתה למחלקה ללימודי ערבית ומזרח תיכון באוניברסיטת בר־אילן. היא עשתה שם את כל תאריה האקדמיים, וכיום היא מרצה בה. תחום התמחותה הוא ההלכה האסלאמית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בהלכות התפילה באסלאם, והיא כתבה מאמרים רבים בנושאים אלה.
לצד הדמיון בין ההלכה המוסלמית לזו היהודית. היא מצביעה גם על הבדל מרכזי ביניהן. "הדת המוסלמית, בניגוד לזו היהודית, היא באופן מוצהר לחלוטין דת מקלה. הם אפילו מכנים את עצמם כך, 'דין אל־יוסר' (דת ההקלה). גם במספר המצוות, ליהודים יש הרבה יותר מצוות ואיסורים מאשר לאסלאם, וגם בגישה – אצלנו כל דבר הוא הזדמנות להחמיר, אצלם זה בדיוק להפך. הפסיקה שלהם לרוב מקלה מאוד, וניתן לראות את זה בהרבה תחומים".
אז מי צפוי למלא כעת את מקומו של השייח' קרדאווי? האם יש חכם דת מוסלמי שמסוגל להיכנס לנעליו? "מותו של השייח' גרר תגובות אבל וניחומים מכל רחבי העולם המוסלמי", אומרת רובינשטיין־שמר. "בשנים האחרונות קרדאווי פרש מפעילות ציבורית, ועסק בעיקר באיסוף וקיבוץ כל הכתבים שלו, שעומדים לצאת לאור בקרוב כאנציקלופדיית ענק של למעלה ממאה כרכים. מי שמילא את מקומו בתפקידיו הציבוריים ובראשות הארגונים שייסד היה חכם דת ממרוקו בשם אחמד אל־ראיסוני. אבל השייח' הזה התפטר לפני כחודש בעקבות התבטאויות שנויות במחלוקת שהשמיע, ומחליפו טרם נבחר. כרגע אין מישהו שמסוגל להיכנס לנעליו של חכם דת משפיע כמו קרדאווי. יש כמובן מלומדים אסלאמיים רבים, אבל לא מישהו בסדר גודל ובהיקף שלו".
