תרבות החריצות והתפוקה המודרנית מאיימת על הקיום הדתי

ב־1748 הנחיל בנג'מין פרנקלין לעולם המודרני את הביטוי "זמן זה כסף" ("Time is money"). אמרה זו הפכה לתשתית עבור האתיקה של האדם המודרני, הנדרש להשקיע את כל מרצו כדי להיות אדם יצרני ומועיל. אליבא דפרנקלין, החטא הקדום של האדם היא לשבת בטל ("to sit idle").

מורשתו של פרנקלין זורמת עמוקות בתוך התודעה היום־יומית שלנו. רוב אנשי העולם המודרני חשים שהם נדחפים כל רגע להספיק עוד ועוד. לא רק להרוויח עוד כסף, אלא גם להספיק עוד חוויות. מילים כגון שעמום או בטלה הן מוקצות מחמת מיאוס. אם נוצר חלילה רגע של פנאי וריק, העולם הצרכני רץ לעזרתנו ומציע לכל גיל ולכל שלב בחיים פעילות שתספק לנו תחושה שאנו מספיקים משהו. עוד סרטון, רכישה באון־ליין, טיול לחו"ל או אטרקציה בלעדית – העיקר להרגיע ולהשקיט את חרדת הריק, ואת הפחד לפספס (FOMO).

בפריפריה של החיים המודרניים עדיין ניתן למצוא זקנים שבוהים, מגלגלים חרוזים ("מסבחה"), או הולכים לים לראות את השקיעה. אולם לרוב, אפילו בגילים שבעבר אדם היה רשאי לשבת בטל ולחוות מעט נחת, היום ספרי עזרה עצמית והאינטרנט מלאים עצות כיצד להישאר פעילים גם בתקופת הפנסיה. לטוב ולמוטב, אנו מוצפים בתרבות של עשייה, חריצות ויצרנות, תרבות שאיננה מאפשרת בטלה ומנוחה.

ישנן גם תגובות דתיות שקידשו את המצב המודרני. כבר ר' מנדל לפין (1826-1749) תרגם ועיבד את האתיקה של פרנקלין לספר מוסר יהודי בשם "חשבון הנפש", ספר שאומץ על ידי רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר. המושג "ביטול תורה" נמצא כבר בחז"ל, אולם נדמה שהשילוב של מסורת חז"ל בעידן המודרני הוליד מציאות של היפר־חרדה מ"ביטול תורה". במחוזות מסוימים, הדרישה לנהל אורח חיים תובעני כמו של הגאון מווילנה הפכה כמעט לנורמה. בפינת הקפה של בית מדרש חרדי שהייתי מזדמן אליו בנעוריי, הייתה תלויה האמרה הידועה של פרקנלין: "אין אבדה כאבדת הזמן" (If time be of all things the most precious, wasting time must be the greatest prodigality).

בזכות עשרה בטלנים

מבקרי תרבות ופסיכולוגים כתבו על הלחצים והחרדות שהעידן המודרני מזמן לנו, ועל המחיר הכבד שתרבות החריצות גובה מחיי הפרט, המשפחה והקהילה. אך מלבד כל אלה, תרבות החריצות וחוסר הבטלה מציבה איום משמעותי על החיים הרוחניים ועל החוויה הדתית. ידועה הכרזתו של ניטשה על אודות מות האלוהים. זו לא טענה אונטולוגית; ניטשה אינו קובע ש"אין אלוהים" אלא ש"אלוהים מת", כיוון שבחייו של האדם המודרני והחרוץ, אלוהים כבר אינו רלוונטי. אם האדם ופעולותיו ממלאים את חלל העולם, לא נותר לקדוש ברוך הוא מקום שבו הוא יכול להיכנס.

ניטשה סבור שעבור חיים דתיים ורוחניים נדרשת הבטלה:

האם הושם לב לכך באיזו מידה נחוצה הבטלה החיצונית או הבטלה למחצה לחיים דתיים באמת? וכוונתי לבטלה ללא נקיפת המצפון, בטלה מושרשת מקדמת דנה… האם הובחן גם במסקנה, שאותה חריצות העבודה המודרנית, השוקקנית, הקונה בסיטונות את כל זמנו של אדם והיהירה ביהירות טֶפֶש שכזאת, היא אשר יותר מכל מחנכת ומכשירה לחוסר אמונה? בקרב אלה למשל, החיים היום בגרמניה במרחק מן הדת, מוצא אני אנשים ש"חופשיותם" צורות ושרשים שונים לה, אך בראש וראשונה מרביתם מורכבת מאלה שחריצות העבודה המיסה בהם במשך דורות את היצרים הדתיים, כך שאין הם יודעים עוד מה צורך בדתות בכלל, ולא נותר להם אלא לרשום בפני עצמם מתוך תמיהה קהה את קיומן בעולם (מעבר לטוב ולרוע, עמ' 69).

האדם הדתי עמל ועובד, אולם חווייתו איננה שהצלחתו תלויה רק בהשתדלותו. משורר תהילים משבח את ה' ומתאר כיצד המקצב של העולם כולו תלוי בבוראו: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". ה' דואג לכלכלת הבהמה ולעבודת האדם, ו"כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהילים קד). האדם זורע בדמעה בסתיו, יושב בטל ומתפלל לגשם בחורף, בתקווה שיקצור ברינה באביב. אולם אין ביטחונו בהשתדלותו. השבת ושנת השבע מלמדים שעל האדם הדתי לדעת לשמוט וללמוד לשבת בטל, ללא עשיית מלאכה.

מי שקדם לניטשה בהבנת הסכנה שאופיים השוקק של החיים המודרניים מציב לקיום הדתי, היה רבי נחמן מברסלב, שבימים הקרובים יצוינו 212 שנה לפטירתו, בי"ח תשרי תקע"א. כבר בראשית המאה ה־19, בשבתו באוקראינה, מרוחק מההתרחשות המרכזית של התיעוש והמודרנה, זיהה ר' נחמן את הסכנה הרוחנית בתרבות החריצות. לדידו, חוויית הבטלה נדרשת לקיום דתיות חיה ואותנטית, וכדי לכונן דרך חיים בעלת אופי של שאיפה לקרבת א־לוהים. נקרא בשלושה טקסטים ממסורת ברסלב, שגלומה בהם המרכזיות של מרכיב הבטלה על מנת לכונן חיים רוחניים ועבודת ה'.

בתחילת סיפורו "מעשה מבעל תפילה", מציג רבי נחמן את דמותו הדתית של "בעל התפילה". לא נוכל לבאר כאן את הסיפור כולו, ונקרא רק את הפסקה הראשונה שמפגישה את השומע עם הפנומן הדתי של רבי נחמן. דמות בעלת רוח דתית מובהקת, היוצרת ובונה תרבות וקהילה דתית אשר מטפחת את הזיקה הרוחנית:

פעם אחת היה בעל תפלה, שהיה עוסק תמיד בתפלות ושירות ותשבחות להשם יתברך, והיה יושב חוץ לישוב, והיה רגיל לכנס לישוב, והיה נכנס אצל איזה אדם. מסתמא היה נכנס להקטנים במעלה, כגון עניים וכיוצא, והיה מדבר על לבו מהתכלית של כל העולם, היות שבאמת אין שום תכלית כי אם לעסוק בעבודת השם כל ימי חייו ולבלות ימיו בתפלה להשם יתברך ושירות ותשבחות וכו', והיה מרבה לדבר עמו דברי התעוררות כאלו, עד שנכנסו דבריו באזניו, עד שנתרצה אותו האדם להתחבר עמו. ותכף כשנתרצה עמו היה לוקחו ומוליכו למקומו שהיה לו חוץ לישוב, כי אותו הבעל תפלה הנ"ל בחר לו מקום חוץ לישוב כנ"ל. ובאותו המקום היה שם נהר לפניו, גם היה שם אילנות ופרות, והיו אוכלים מן הפרות, ועל בגדים לא היה מקפיד כלל.

האיש הרליגיוזי יושב מחוץ לציוויליזציה. הוא אינו יצרני; להפך, הוא סבור ש"אין שום תכלית" חוץ מלבלות ימיו בתפלה, שירות ותשבחות. לקורא העכשווי קשה לעכל טיפוס שמבלה את ימיו ללא עשייה אינסטרומנטלית ואינו תורם לחברה הכללית. יתרה מכך, בעל התפילה חוטף את "הקטנים במעלה", את חסרי היכולת, ומשכנע אותם להצטרף לחיים בטלניים ללא תועלת. בעוד לשכות התעסוקה והרווחה מציעות למעוטי יכולת הכשרה מקצועית ומעודדות אותם ליטול חלק בחיי עבודה ותפוקה, רבי נחמן מזהה בהם עתודה דתית־רוחנית, ומעודד אותם לפתח חיי בטלה ומתוכם לחיות חיים דתיים ורוחניים.

הבטלה כדרך להתבטלות

טקסט נוסף שבו מניח רבי נחמן את הבטלה במרכז החיים הרוחניים, הוא תורה שבה הוא עוסק בפרקטיקת ההתבודדות. בתורה זו מדגיש רבי נחמן את המרכיב החשוב של הבטלה כמאפשרת את הפעולה הרוחנית של ההתבודדות, והוא מפתח גם את היסוד התיאולוגי של התבטלות ישות האדם לאין סוף יתברך. לא נעמיק ברבדים התיאולוגיים של התבטלות האדם לשורשו באלוהות, אך נעמוד על ההקשר התנאים הבסיסים שמאפשרים את העבודה הרוחנית של ההתבודדות:

אך לזכות לזה להיכלל בשרשו, דהיינו לחזור ולהיכלל באחדות השם יתברך שהוא מחויב המציאות, אי אפשר לזכות כי אם על ידי ביטול שיבטל עצמו לגמרי עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך. ואי אפשר לבוא לידי ביטול כי אם על ידי התבודדות… אך עיקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה, כי ביום, על ידי שרודפין העולם אחר העולם הזה, הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהיכלל בהשם יתברך… וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיוחד דהיינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם, כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אף על פי שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל גם כן ההתבודדות… על כן צריך שילך לבדו בלילה בדרך יחידי במקום שאין שם אדם, ושם ילך ויתבודד ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה ויבטל הכל. (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נב)

כדי לחתור למרחב רוחני של התבטלות באחדות ה', תחילה יש להתבטל כפשוטו. בדומה אולי לפרקטיקות רוחניות מהמזרח כגון יוגה, המלמדים את האדם שהדרך לרוחניות מתחילה בנשימות או בישיבה שקטה, אצל רבי נחמן יש להתחיל בבטלה. יתרה מכך: לא מספיק שאדם יתבטל לבדו, אסור לו להיות בסביבה של אנשים שאינם מתבטלים. תרבות של אנשים שרודפים את החיים, שנמצאים בעשייה מתמדת וטרודים בתלאות החיים, איננה מאפשרת להימצא בתודעה של בטלה. לכן המתבודד מתרחק ויוצא מחוץ ליישוב, ער בלילה והולך יחידי, וזאת כדי להיות בטל, ולאפשר לעצמו מרחב שב יתבטל אל אלוהיו.

רבי נחמן היה רגיש מאוד לתנוחות גוף, וידע שהבסיס לחוויה הרוחנית מושתת על חוויה גופנית. כפי שכבר ראינו, פרקטיקת ההתבודדות דורשת להיבטל ולהימצא במרחב של בטלנות. בסיפור הבא, הטקסט השלישי שנסיים בו, רבי נחמן מפנה את תשומת ליבנו לשאלה האם אנחנו נושאים את עינינו כלפי השמיים, או שראשנו מופנה מטה. כשהראש מופנה לרצפה אנחנו עסוקים בעשייה ובחיפוש מתמיד. המלקט הקדמון חיפש אוכל, והיום הראש מוטה מטה כדי לראות את המילים והסרטונים בטלפון הסלולרי. דווקא הרמת העיניים למעלה מאפשרת פתיחות דתית ורוחנית למה שמעבר לשליטתו של האדם. "מאין יבוא עזרי", וכפי שדרשו חסידים – "מהאין".

חסידי ברסלב מספרים על אודות חסיד אחד שהיה עני מרוד ואז הפך לאיש עשיר, איש עסקים עסוק:

ובבואו לעיר למכור כל הנ"ל וגם לקנות כל הדברים הנצרכים לו, אגב בא אל רבנו ז"ל לקבל שלום; וכעבור איזה זמן וכבר היה טרוד ובהול, שכבר לא היה לו פנאי לכנוס אל רבנו ז"ל מחמת שהיה צריך למכור הסחורה וגם לקנות ולעשות חשבונות, ומתוך כך מנע את עצמו מלכנוס אל רבנו ז"ל, כי נתיירא שלא יתחיל לדבר עימו ויבטל זמנו, או אולי אחד מאנשי שלומנו יתחיל לדבר עימו.

פעם אחת כשהיה יריד בברסלב ורץ במהירות אל השוק לקנות ולמכור, וחלונות רבנו ז"ל היו יוצאים לשוק שבהכרח לעבור דרך שם. ובתוך כך כשרץ ורצה לעבור לשוק ושלא יראוהו, דפק רבנו ז"ל בחלון וקרא אותו. ומסתמא הוכרח לכנוס, כי אין הדרך ארץ שלא לכנוס אם כבר קרא אותו. וכשבא אל רבנו ז"ל אמר לו רבנו ז"ל: ההסתכלת היום אל השמיים? ויאמר, לא. קרא אותו רבנו ז"ל אל החלון ויאמר לו, הבט בחלון ותאמר לי מה אתה רואה. ויאמר, אני רואה עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה. ענה רבנו ז"ל ואמר לו, אחר חמישים שנה יהיה יריד אחר לגמרי, זה הכול שאתה רואה לא יהיה עוד, רק סוסים אחרים ועגלות וסחורות ואנשים אחרים, וגם אני לא אהיה וגם אתה לא תהיה. כהיום אני שואל אותך, מה אתה כל כך בהול ומוטרד שאין לך אפילו זמן להסתכל על השמיים (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן אות ה).

בימים אלה אנו מצווים לצאת מדירת הקבע ולהיכנס לדירת ארעי. מרחב הסוכה מזכיר לנו שישבנו בטלים במדבר במשך שנים רבות. דווקא בעת האסיף, כשאנו עסוקים בעשייה ועבודה אינטנסיבית, עלינו לזכור את האזורים שמחוץ לציוויליזציה. רבי נחמן מציע דרך רדיקלית אף יותר מהישיבה הבטלה בסוכה. ייתכן שדרכו זרה לאדם החי חיים מערביים של עשייה ותפוקה. עם זאת, הוא פותח את עינינו לסכנה מרכזית שפוגעת בחיי הרוח שלנו, ופותח צוהר לאופציה דתית יקרה.

הלוואי שלא נפחד להתבטל מפעם לפעם, ונצליח להרים את הראש למרחב ולהביט אל השמיים.

בנימין גולדנהירש הוא פסיכולוג קליני וחינוכי מומחה