לא זהב התגלגל ברחובות לרגלי אותם נודדים, ולא כסף גדל על מעט העצים שנמצאו בשיכונים הצפופים של הלואר איסט־סייד במנהטן ובשאר מקומות בניו־יורק, העיר שבתום גל ההגירה הזה 29 אחוז מתושביה היו יהודים. מאות אלפים מהם עבדו בדירות שהוסבו למפעלי טקסטיל דחוסים ולוהטים, מבוקר עד לילה – במקרים רבים, ושלא לרצונם, גם בשבתות, שכן יום המנוחה המותר היה יום א' בלבד. "אנחנו רק דור המדבר", אומרת פאני רוזנברג, אם ופועלת ומהגרת, לחברתה הצעירה חנה מוסקוביץ', גיבורת הרומן החדש של ימימה חובב "אי החירות", מהגרת־דחק מעיירה ליד קייב. "הילדים שלנו כבר יגדלו להיות בני הארץ". אבל דור המדבר הזה מתגלה גם כדור עבדים. דור הבונה ערי מסכנות – אומנם, בתקווה, בעבור בניו ובנותיו.
קשה להגזים בחשיבותו של התהליך ההיסטורי ש"אי החירות" מוקדש לו. במבט לאחור, נוכח מה שקרה ליהודי רוסיה שנים אחדות לאחר תום הגל הזה, ומה שקרה ליהודי מזרח אירופה כעבור שנות דור אחד, מדובר קודם כול בתיבת נוח. מי שלא ברח, בדרך כלל נכחד – אם מבחינה יהודית, רוחנית ולאומית, אם כפשוטו. אך גם לצד החיוב: יהדות ארה"ב הייתה התפוצה הגדולה הראשונה בתולדות ישראל שבה היהודים היו בין בעלי הבית. זה השפיע על מעמדם ועל אורח חייהם, על החופש שלהם ועל ההתבוללות שלהם – וגם על כוחם ועל כוחו של העם היהודי כולו.
אומה חדשה זו, שהיהודים היו רכיב אינטגרלי בתוכה ולא בן חסות, גם הפכה כעבור שנים לא רבות למעצמה החזקה בעולם: עוד חידוש חסר תקדים ליהודים, מאז ימי יוסף במצרים. ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון כותב ב"ההיסטוריה של היהודים" (שיבולת, 2022) על משמעותו ההיסטורית של השינוי. לדבריו, בשל מעמדם השווה של היהודים בארה"ב, עם ההגירה הגדולה לשם, "היהדות חדלה להיות מצב דוּאלי של ארץ ישראל מול הגולה. כעת הורכבה הנוכחות היהודית בעולם משלושה גורמים: ישראל, הגולה – ויהדות אמריקה, שהייתה שונה בסוגה מכל התיישבות גלותית אחרת, והתגלתה לבסוף כַּכּוח השלישי שאִפשר למדינה היהודית לקום".
פוגרום, השכלה וסדנאות יזע
ובכל זאת, חוליה מרכזית זו בסיפור היהודי של העת החדשה, חוליית היווצרותה של היהדות שעד לא מזמן הייתה הגדולה בעולם, חסרה כמעט לגמרי בספרות הישראלית העכשווית. ימימה חובב עושה מעשה רב בבחירה בו. אומנם אנו מכירים את הנושא מן הספרות היהודית: מתרגומי שלום עליכם ויצחק בשביס־זינגר (לא מכבר הופיע תרגום לרומן גדול שלו בנושא זה ממש, אם כי על שנות השלושים דלות־ההגירה, "ספינה לאמריקה" – פרדס, 2021). גם סופרים עברים אמריקנים, כגון אפרים ליסיצקי, כתבו על כך בזמנו מחוויותיהם האישיות, בלשוננו, אך יצירותיהם אינן מוכּרות פה. מטבע הדברים סופרים ישראלים נותנים את דעתם יותר למסע שעשו אבותיהם ואבות קוראיהם, אל ארץ ישראל, ופחות מכך למסע החלופי והשכיח שבעתיים.
גיבורתה של חובב, חנה, ובני משפחתה, מגלמים בגופם את כל סיפורה של התקופה כמעט. גלגוליה וצרותיה של חנה, בתוך קומץ השנים הראשונות של המאה העשרים, הם פנורמה של צרות הזמן, כדי כך שכאשר היא מעלה כמה מהם על הכתב כסיפורים, בסוף הרומן, נדהם העורך לגלות שכולם עברו עליה עוד לפני שמלאו לה כ"ב שנים. אטעימכם רק בכותרות הדברים, ולא בסדרם. ברוסיה: חיי עיירה, פוגרום במלוא אימתו, שידוכים ונישואי אהבה דווקא, והקרע בין המסורת והישיבה ובין העתידות המקֻוות שמזמנת היציאה אל השכלת החול. הברחת הגבולות וטלטלת האונייה הצפופה. אי החירות של הפסל, ואי הבידוק. תופעת העיגון מצד בעלים בורחים, שפשתה בימים ההם, מעמדן התלותי של נשים, וקלות ניצולן התעסוקתי והמיני. הדחק בגטו השיכונים היהודיים במנהטן, סדנאות היזע, והתרבות היידית־סוציאליסטית ששגשגה שם.
עניין זה מהותי לרומן של חובב. המחברת, היסטוריונית בהשכלתה ובעיסוקה, השכילה לעשות למען קוראיה שירות ספרותי שסופרים שרקעם "ספרותי" יותר חוסכים מהם לפעמים. היא בנתה עלילה בעלת חוט אחד נהיר. היא העמידה גיבורה מרכזית אחת שהיא גם המספרת, שהכול עובר עליה, בתוך סיפור רציף, או לפחות מתרחש לנגד עיניה או למשמע אוזניה. דמויות המשנה, ובראשן אחיה החכם וחדל־המעש ובעלה, חברם מילדות, מין יהודי־גוי רב מעללים, אינן יוצרות בלבול וריבוי חוטים. הסיפור מסופר בפשטות ונקרא בשטף, ומסעיר בלי הרף.
אומנם, לפרקים, הדברים מגיעים עד סף מלודרמה. סיפור אהבה קצת מהאגדות, ואחריו טלטלה מהירה של אירועים עתירי רגש, והכול קורה לגיבורה אחת. הדבר מצטרף אל פשטות הסיפור הנזכרת, ואל העובדה שהסגנון הנהיר והמושך מתאפיין תדיר בישירות כמו עיתונאית, וגם בהפלגות רטוריות שאפילו ההפלגה החוצה את האוקיינוס האטלנטי לא תשווה להן. מבחינה זו, עיצוב העטיפה אומר הכול: ברקע ים ופסל החירות וכתב יד ביידיש, אך בחזית, כמו בכל רב מכר כמעט, אישה מהגב (הפעם בלבוש דתי כבד) על סיפון, ואיך לא, מזוודה. נדמה שהמחברת פשוט השתדלה לפנות לקהל רחב כדי להאהיב את ההיסטוריה על הציבור, ולהעביר את הידע, את המסר ואת העושר הרגשי בכלים של ספרות קלה.
פמיניזם, סוציאליזם וציונות
כאן נכנס מאפיין מבני וסגנוני מיוחד לספר – שבגילויים מסוימים שלו מעגן אותו בעולמה של ספרות קלה, ובגילויים אחרים נראה שהוא מבקש להאציל עליו תחכום של הקבלות והדהודים ולכוון את הקורא לחפש מסרים סמויים בהבדלים שבין גרסאות. זהו מאפיין החזרה. ברמת המיקרו: אותם שמות תואר ותיאורים נצמדים שוב ושוב לאותם דברים. החל בביטויים צפויים, כגון היידיש שתמיד "עסיסית", דרך תיאורים מקוריים בפעם הראשונה, כגון האנגלית שהיא "עגולה" והתמונות שהן תמיד "מהוהות מרוב משמוש". עד שהמילים נעשות מהוהות מרוב שימוש. בעלה של חנה הוא שוב ושוב בעיניה עץ אדיר וסלע ועוגן, ללמדנו על עקביות יחסה אליו, אך עד זרא.
בולטת מכך רמת המאקרו: טכניקה של חזרה על סיפורים שלמים. מאורע שקרה ותואר, יסופר מייד שוב מפי אחת הדמויות לאחרת. אולי כדי שנחפש הבדלים. "אגדת העז" המוכרת מסיפור של עגנון, אותה עז המגלה מנהרה לארץ זבת חלב ודבש, חוזרת פעמים רבות בשינויים, כי היא אכן משקפת את ההגירות, הגעגועים והתפניות ברומן – אך החזרתיות עליה לפרטיה, כאילו לא קראנוה אך זה עתה פעמיים, מוסיפה להרגשה שאפשר היה לגזום שליש מהספר בלי שנרגיש.
אמרנו מסר, ואכן הספר מיטיב להעביר באמצעות סיפור, בלי יותר מדי הרצאות, אבל בבולטות רבה, כמה ערכים שהמחברת חפצה כנראה ביקרם. ישנם הכבוד למסורת ולמורשת היהודית, וישנה המשפחתיות, אך בולטים מהם ערכים פוליטיים יותר: פמיניזם (ליברלי), סוציאליזם (אם כי לא בהכרח עם יישומים לזמננו), וציונות. בשלב מכריע בעלילה מהרהרת חנה: "כי כבר שנים שאת גדליה רציתי. שנים שרק גדליה היה לי. והאם אני הייתי לו אי־פעם? ובעצם, מדוע שאהיה לו אם אפילו לעצמי לא הייתי מעולם?" (עמ' 247). ההכרה וההמחשה במעמד התלותי שניתן לנשים בחברה המסורתית בת־הזמן מלוות את הספר. אבל הרבה יותר מכך. לחנה קורה, או כמעט קורה, כל דבר רע שעלול לקרות לאישה בת התקופה. מנגד, וכאן אנחנו נכנסים כבר לערך הבא, הסוציאליזם, נשים כמו פאני הנזכרת הן המנהלות את המאבקים החברתיים, והן גם הנגרסות העיקריות בשיני שוק העבודה הבלתי מרוסן.
הסיפור עובר בין כל התלאות הללו, בכף קצת גדושה כאמור, ומלמדנו בעצם שארה"ב לא הייתה באמת אי החירות. חירות יחסית מאנטישמיות ומאפליה שלטונית כן, אבל חירות מעבדות ומאפליה מינית ומעוני מחפיר – לא ולא. הכותרת "אי החירות" מתגלה כבעלת משמעות נוספת: האי־חירות, היעדרה. הלקח של חנה מכל אלה הוא ציוני. בארץ ישראל, גם בניוולה העות'מאני, היא מדמה למצוא לה חופש אישי ומרחב (בצדק מה), חירות מפורעים אנטישמים (אוי לתקוותיה), ובעיקר עתיד יהודי לצאצאים שיהיו לה. כי באמריקה, היא מבינה כבר אז, ישמן ישורון הצעיר ויבעט.
ושוב היא מתעלה על הגברים, על העסקנים הציונים האמריקנים שכוחם בפיהם, עושה מעשה ועולה ארצה – בכיוון ההגירה האלטרנטיבי של העת ההיא, כיוונם של הבודדים, שעתיד היה להוכיח את עצמו ולגבור על הראשון רק כעבור שנים. ארוכה, דחוסה ומייסרת הייתה דרכה לשם – ועם כל התלונות הקטנות שלי לעיל, עדיין נכון הוא כי יד אמן של מספרת ורוקמת עלילה הוליכתה בה.
אי החירות
ימימה חובב
ידיעות ספרים, 2022, 421 עמ'
