שירת הברבור: כיצד תצליח הפואטיקה של משה לרפא את חסרונן של המצוות?

כפי שלמדנו בפרשות האחרונות, משה רבנו יודע שעם ישראל לא ישמור את תורת ה' לאורך זמן. החטא טבוע באדם, ושמירת התורה איננה מובטחת. משה מלמד את השירה כדי שהיא תשלים את מה שהמצוות לא יצליחו לקיים. בפרשתנו אנו למדים שלא רק השירה היא הבשורה, אלא אף הברכה. כיצד תצליח הפואטיקה לרפא את חסרונן של המצוות? האומנם אוזן שאיננה כרויה לשמוע דבר הלכה, תוכל להאזין לעושר הביטוי של השירה והברכות?

ואומנם, בין שירה וברכה אנו נוכחים בשפה פיוטית שאיננו רגילים בה, מילים נדירות וחזרות לשוניות. ה' בא מסיני, זורח משעיר ומופיע מהר פארן – כל אלה כדי לתאר את מתן התורה בהר סיני, שכן סיני, שעיר והר פארן מציינים מקום אחד. רבבות קודש, אשדת, כל קדושיו – כולם מציינים מלאכים. תורה ומורשה, ישורון וישראל, אמרתך ובריתך, ועוד ועוד. הלשון הכפולה, העשירה בביטויים והנשגבת, מאפשרת להשיג את ההוד והשגב של הנוכחות האלוהית, מרחיבה את הלב ומרוממת אותו.

ברכה ללא ביקורת

ולא רק תחושה של שגב יש כאן. משמעות הדברים מיוחדת היא, ועל פיה אומר משה רבנו כך: אתה הוא הא־לוהים הגדול שחברת מלאכים היא סביבתו ההולמת, נגלית לפנינו בהר סיני, חשקת בנו, גאלת אותנו ואתה מגיננו מכל אויב. כל זאת עשית לנו בזכות גדולתך ולא בזכותנו.

על פי הפשט, משה רבנו משבח את עם ישראל לשבטיו. בניגוד לברכת יעקב, משה איננו מבקר את ראובן ואת לוי (אף שאת שמעון לא הזכיר כלל). "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (לג, ו), "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה" (ח-יא). משה נוקט לשון פיוטית בהטיות פיוטיות כגון "שֹׁכְנִי סְנֶה" "תָּבוֹאתָה", בביטויים נדירים כגון "מִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים", "שְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל", ואף כאן בחזרות לשוניות כגון "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה", "בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ".

אבל נראה שדעת חז"ל לא הייתה נוחה להשאיר את דברי משה כפשוטם, והם תרגמו את שירתו לשפה המדרשית ופירטו אותה לפרוטות היסטוריות. הם העניקו משמעות ייחודית לכל אחד מן הביטויים הללו, ולא השאירו אותם במשמעותם הפואטית. על פי חז"ל, סיני מציין את נתינת התורה לעם ישראל, ושעיר ופארן את אומות העולם. באמצעות פרשנות זו הציגו את הצעתו של הקב"ה לאומות העולם "קבלו את תורתי", ואת מיאונם של הגויים לקבל את התורה.

הוא הדין בברכת משה לשבטים. על פי המדרש, כפי שהביא רש"י: "יחי ראובן – בעולם הזה, ואל ימות – לעולם הבא, שלא ייזכר לו מעשה בלהה". ובאשר ללוי, "ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". על פי דבריהם, משה רבנו מציין בברכתו את העדפת עם ישראל על פני אומות העולם. דברי חז"ל מוכחים גם מהמשך הדברים: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (כט). נראה שחז"ל היו הרבה יותר פסימיים בעניין כישורי העם להסכית ללשון הפואטית ולקבל את הפרשנות שעולה ממנה.

אל מי אפוא פנה משה בברכתו ומה ביקש להשיג?

ממחוקק למשורר

על השירה נאמר: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (לא, כא). הצרות יפקחו את עיני העם ויסירו את הדוק שכיסה אותם עד כה. אבל האם ייפקחו עיני כולם להשיג את השגב הפיוטי?

כפי הנראה, דברי משה לא כוונו כדי שיובנו על ידי הכול. משה זוכה בפרשתנו לשני תארים שאין כמותם בכל התורה כולה. איש הא־לוהים ועבד ה'. הוא בירך את העם כאיש הא־לוהים: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ־לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (לג, א), ויצאה נשמתו כעבד ה': "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" (לד, ה).

כדברי הרמב"ם, משה בסוף ימיו איננו אותו משה שהנהיג את העם עד כה. אין זה משה המחוקק אלא משה המשורר, שרואה את הא־לוהים בא מסיני, זורח משעיר ומופיע מהר פארן. שירתו וברכותיו לא יובנו על ידי הכול, אולם כדרכה של שירה רבדים רבדים לה, וזו מעלתה. חלק ינוחמו בברכות, חלק ישכילו להבין את לקחן, ומתי מעט יזכו לאור הבוקע מרבבות קודש.

אנו מודים לרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ על קריאותיו בפרשות ספר דברים, ומקדמים בברכה את ד"ר גבריאל חזות, מרצה להנדסה וליהדות באוניברסיטת חיפה וממייסדי "מידה טובה" לחקר ההיגיון היהודי, שיכתוב על פרשות ספר בראשית