"נראה אותם עכשיו, את הסאטמער'ס", התלהב בן שיחי, חרדי מבוגר המשתייך לאחת הקהילות הירושלמיות השמרניות. "כל השנים הם נתנו לנו עצות איך להתמודד עם הציונים, התסיסו את האווירה ואמרו לנו לא להתפשר. נראה אותם עכשיו שורפים פחים ומפגינים בבורו־פארק". השיחה הקצרה הזו העניקה לי צוהר מרתק לתחושות המורכבות של בני היישוב הישן הירושלמי כלפי עמיתיהם הקנאים שמעבר לים. במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל הרבתה חסידות סאטמר, הקהילה האנטי־ציונית העשירה והמבוססת, להתערב ממקום מושבה המרוחק והבטוח ביחסי החרדים הישראלים מול המדינה, כאשר פטרונותה הכלכלית הופכת אותה לבעלת הדעה. כעת, כאשר מתברר כי לדוד סם בגרסתו החרדית יש צרות דומות משל עצמו, החברים במאה שערים מתקשים להחניק חיוך של שמחה לאיד. אם תרצו, כמו רווקה שמגלה כי אחותה הנשואה, שמרבה לחלק לה עצות ולבקר את בחירותיה, מתמודדת עם קשיי זוגיות משל עצמה.
אות מתה
מי שהצית את הגפרור הניו־יורקי הוא נפתלי מוסטר, בוגר ישיבה חסידית וצאצא למשפחה שורשית של חסידי בעלז, שבחר לפנות לאקדמיה ונקלע לקשיים לימודיים עקב פערי ההשכלה. "גיליתי כמה נכה הותירה אותי הישיבה החסידית שלי", הוא מספר לי בשיחה מביתו בארה"ב. "למדתי בקולג' כדי לרכוש תואר בפסיכולוגיה, אבל נאבקתי מאוד עם מושגים בסיסיים ברמת בית הספר היסודי וחטיבת הביניים. התחלתי לחקור את החוק בניו־יורק, והופתעתי לגלות שבתי ספר נדרשים ללמד מקצועות רבים שהישיבה שלי מעולם לא לימדה". מוסטר הקים ארגון בשם "צעירים למען חינוך הוגן" (YAFFED), שפועל למען השכלה כללית בישיבות חרדיות וחסידיות בניו־יורק, בשלושה דרכים: פנייה לרשויות החוק, פרסומים בתקשורת והסברה בקהילה.
"חוק שהתקבל כבר ב־1894", מרחיב מוסטר, "קובע שבתי ספר לא ציבוריים, כולל ישיבות, חייבים לספק חינוך שמוגדר כ'שווה ערך' לזה של בתי ספר ציבוריים. החוק גם מפרט את המקצועות שחובה ללמד בכל מוסד – אנגלית, מתמטיקה, מדעים, אזרחות, חינוך גופני וחינוך לבריאות – והוא חל גם על בתי ספר שאינם מקבלים מימון ממשלתי. בפועל, החוק הזה היה בגדר 'אות מתה' ומעולם לא נאכף. ב־2015 הגשנו תלונה רשמית לרשויות העיר ניו־יורק. נפתחה חקירה, אבל הם גררו רגליים מסיבות פוליטיות".
בעקבות הכישלון ברשות המקומית, מוסטר הגביר הילוך. הוא העלה את המאבק לרמה המדינתית, והגיש תלונה לרשויות מדינת ניו־יורק. בעקבות זאת החלו שם להתוות מנגנון אכיפה ברור של החוק. "התהליך הזה נמשך שנים, אבל בשבוע שעבר המדינה אימצה רשמית את התקנות החדשות. מבחינה חוקית לא השתנה עכשיו שום דבר", הוא מדגיש, "זה חוק שקיים כבר למעלה מ־120 שנה. מה שעבר עכשיו זה רק מנגנון האכיפה שלו".
באגפים השמרניים של החרדיות האמריקאית שורר כעס רב כלפי מוסטר, שעזב את קהילתו וכעת נאבק לכפות עליה שינויים. בתכתובות ברשת מוסיפים לשמו את הביטוי שר"י (שם רשעים ירקב), ומאשימים אותו בנקמנות ובשנאת חרדים.
למה המאבק הזה חשוב לך? מדוע עדיין אכפת לך מהעולם החרדי, שיצאת ממנו?
"אני לא יודע אם הייתי מגדיר את עצמי כיוצא", משיב מוסטר. "אדם שגדל במקום מסוים יותר מעשרים שנה, ונושא איתו זיכרונות ואפילו צלקות מהמקום הזה, נשאר חלק מהקבוצה גם אם לא בכל דבר הוא מתנהג כמו שהיא רוצה. תמיד אני שואל את עצמי למה זה כל כך מעסיק אותי, ואני אומר לעצמי שאם מישהו היה עושה את זה לפני שנים, הייתי מקבל חינוך בסיסי ולא הייתי צריך להיאבק. אני לא רוצה שמישהו בעוד שלושים שנה יגיד 'הלוואי שמישהו היה עושה משהו בקשר לזה לפני שלושים שנה'".
אגב, ממש באותה נקודת זמן שבה החל מוסטר בהגשת תביעותיו לרשויות בניו־יורק, התרחש תהליך דומה בארץ. ארגון יוצאים לשינוי, הפועל למען בוגרי המגזר החרדי, הגיש בשנת 2015 תביעה לבית המשפט המחוזי שהגיעה בהמשך לבית המשפט העליון, ובה נדרשת המדינה לממן השלמת השכלה לבוגרי החינוך החרדי. ניסיתי לברר מי היה הראשון – אם תרצו, מי "גנב" את הרעיון ממי – אך בדוברות יוצאים לשינוי מסרו רק ש"יש קשר חזק מאוד בין הארגונים, ויוצאים לשינוי משתפים פעולה עם YAFFED בכל מה שאפשר".
לא מתגאים בעוני
בתגובה למהלכיו של מוסטר נוסדו גופים חרדיים שמטרתם להגן על מוסדות החינוך ולאפשר להם להמשיך בדרכם ללא שינוי. נציגים מקהילות שונות התאחדו במסגרת ארגון "הורים למען חופש חינוכי ודתי בבתי הספר" (PEARLS), שמפיק חומרי הסברה ועוסק ביחסי ציבור למען עולם הישיבות. לשם כך הם מציבים בחזית התעמולתית את הישיבות הליטאיות ואף מוסדות אורתודוקסיים־מודרניים, שמלמדים מקצועות חול ברמה גבוהה. אגב, בנקודה זו נחשף הבדל מעניין בין החרדיות הישראלית לאמריקאית. בעוד שבארץ הרבנים הליטאים הם שסיכלו את יוזמתו של אדמו"ר חסידי להכניס לימודי ליבה במוסדותיו, הקהילה החרדית־ליטאית בארה"ב היא בעלת אופי מתון ומשתלב יותר. כך למשל, אגודת ישראל בארה"ב מארגנת קורסים תעסוקתיים והשמה לשוק העבודה, דבר שלא יעלה על הדעת אצל מקבילתה בישראל. תחקירני הניו יורק טיימס עמדו על ההבדל הפנימי הזה והשכילו לכוון את ביקורתם אל החינוך החסידי בלבד, אם כי הקשחת התקנות כעת עלולה להציב אתגר גם לישיבות פתוחות יותר.
הסערה התקשורתית והמשפטית שמידפקת על פתחם, מאלצת אפוא את ארגוני ההסברה החרדיים לצאת למלחמת הגנה. יוסי גשטטנר, מנכ"ל המועצה לענייני ציבור יהודיים־אורתודוקסיים (OJPAC), מבקש להדוף את מה שהוא מכנה "השמצות על הקהילה היהודית האורתודוקסית", ו"לתמוך בזכויות וחירויות האזרח". לטענתו, כתבי הניו יורק טיימס "מציגים כאילו לימודי הקודש הם טקסים דתיים בלבד, כמו תפילה, ומתעלמים לגמרי מהחלק השכלי והמחשבתי שיש בלימודי קודש. גם ההצגה כאילו הקהילה החסידית פחות משתלבת בשוק העבודה בגלל היעדר לימודי החול, אינה נכונה. לפי נתוני מפקד האוכלוסין הרשמי, שיעור התעסוקה של גברים בקריית־יואל (היישוב המרכזי של סאטמר במדינת ניו־יורק; מ"ל) אינו נמוך בהשוואה למקומות אחרים בניו־יורק".
לפי נתונים רשמיים, קריית יואל (או בשמה הרשמי Palm Tree, עץ דקל, כמשמעות שמם של אדמו"רי השושלת, טייטלבוים), היא היישוב העני ביותר בארה"ב. אבל דוברי הקהילה דוחים את הנתונים הללו וסבורים שהם אינם משקפים את המציאות מסיבות שונות. כך למשל, גשטטנר טוען כי "פערי השכר אינם קשורים להשכלה אלא לכך שהאברכים החסידיים יוצאים לעבוד בגיל צעיר הרבה יותר מהממוצע, כי הם מתחתנים מוקדם. ככל שאתה צעיר יותר ההכנסה שלך נמוכה יותר, כי יש לך פחות ניסיון. העובדה שאצלנו יש יותר צעירים שעובדים משפיעה לרעה על הממוצע הכללי". הנה כי כן, על פי דוברי הקהילה, דווקא עודף העבודה מוציא את דיבתה רעה.
הסבר אחר מספק יוסף רפפורט, עיתונאי חרדי: "אורח החיים הייחודי של הקהילה החרדית יכול לייצר מצג מדומה של עוני. למשל, יש כל מיני הטבות שהרשויות נותנות לפי מספר הילדים, ולא בודקים בכלל את ההכנסה של המשפחה. אם יש לך חמישה ילדים אתה יכול להרוויח גם 100 אלף דולר בשנה, ועדיין לקבל את ההטבות האלה. בטעות מחשיבים את כל מקבלי ההטבות האלה כעניים, ולא לוקחים בחשבון את זה שיש לנו יותר ילדים ובגילאים יותר צעירים. יוצא לי לפעמים להדריך תיירים בריכוזי החרדים, והם מופתעים מרמת החיים הגבוהה וכמה המציאות שונה ממה שמתואר להם. אתה הרי יודע כמה כסף הציבור שלנו מוציא רק על תמיכה וביקורים בארץ ישראל. תאמין לי, הכסף הזה לא מגיע מלדעת אנגלית. למי אכפת שאדם עושה את ההון שלו בין אנ"ש?", אומר רפפורט.
אגב, בשיחות עם אנשי הקהילה החרדית בארה"ב קשה להחמיץ את ההבדל התרבותי בעניין ההתייחסות לעוני. אם אצל החרדים בישראל נוצר אתוס של הסתפקות במועט ודלות חומרית למען לימוד התורה, החרדים האמריקנים לרוב מתביישים בעוני ומתאמצים להוכיח שהם אמידים למרות היעדר ההשכלה.
כאשר אני מעלה בפניהם את סוגיית התקצוב הממשלתי למוסדות החינוך החסידיים, גשטטנר ורפפורט מתקוממים. לדבריהם, בעוד ש"המדינה משקיעה כ־25 אלף דולר לשנה עבור כל תלמיד במערכת החינוך הציבורית, התקצוב בבתי הספר החרדיים הוא לכל היותר 1,400 דולר בשנה, שמיועדים למימון הסעות, תזונה וספרי לימוד בלבד".
לצד הטיעונים האפולוגטיים נשמעים גם קולות של ביקורת חריפה מצד רבנים חרדים על בעיות חינוכיות שונות במוסדות החסידיים. כך למשל, הרב אלחנן פופקו, חבר בהסתדרות הרבנים של אמריקה, פרסם טור נוקב ובו הוא מאשים את העסקנים בהתעלמות מהבעיות האמיתיות של מערכת החינוך. "היכן היו העסקנים בקיץ שעבר כאשר עשרות בנות נשארו ללא בית ספר? איפה כולנו כשהבחורים הכי מדהימים מושפלים על ידי מנהלים?". פופקו קורא לחשבון נפש על הזנחת הנוער ועל אדישות לנשירתם של נערים רבים ממערכת החינוך. "באמריקה לא אכפת לאנשים לזרוק 10־20 אחוז מבנינו לפח, כואב הלב", הוא אומר לי. ביקורות מסוג אחר קראו לחשוב מחדש על היחס ליוצאים מהקהילה החרדית, מתוך הבנה שהם עלולים לחולל נזק רב כפי שעושה מוסטר.
לא ברור עדיין כיצד המוסדות החרדיים יתמודדו עם התקנות החדשות. קולות של מאבק נשמעים במחנה, וכותרת ראשית בעיתון החסידי "דער בלאט" זעקה באותיות אדומות: "מלחמה". האדמו"ר מסאטמר רבי אהרן טייטלבוים הצהיר: "לא נשנה מאומה, לא בחינוך הבנים ולא בחינוך הבנות". אך לא רק סאטמר, גם אגודת ישראל המיינסטרימית ערכה התרמת ענק וגייסה מיליוני דולרים כדי לממן את המאבק המשפטי נגד "התקנות המאיימות לכרסם במסורה שהועברה מדור לדור".
עם זאת, שלא לייחוס נאמר לי מפי עסקני הקהילה שהלחץ אינו כה גדול. "התקנות החדשות הן כאב ראש רציני, אבל לא יותר מזה", הם אומרים, ומאמינים שימצאו דרכים להסתדר עם המצב החדש. בישראל, הקהילות הקנאיות נמנעות מלהשתתף בבחירות לממשלה הציונית, ומשכך הן נטולות כוח פוליטי. לעומת זאת, חסידות סאטמר הניו־יורקית ממלאת תפקיד חשוב במשחק הפוליטי. ייתכן שמנהלי המוסדות בונים על כך שהמפקחים על אכיפת התקנות הם נבחרי ציבור, וממילא תלויים בכוח הפוליטי החרדי. מתברר שבשעה שחוגי סאטמר מטיפים לחרדים בישראל שלא להצביע בבחירות, בארצם הם יודעים היטב כיצד להפעיל כוח פוליטי.
סקר פנימי מפתיע
לא פחות מתגובתו של הממסד החרדי, מרתקת תגובותיהם של חברי הקהילה עצמם. מהי עמדתם נוכח התקנות החדשות, וכיצד הם רואים את המציאות החינוכית במוסדות שילדיהם לומדים בהם? אם חשבתם שכדי לשמוע על כך ישירות מפיהם אצטרך לאמץ את יכולותיי בשפה האנגלית, מתברר שדווקא היידיש שבפי פתחה מסילות לליבם של חסידי סאטמר, ששיתפו אותי בפתיחות בתחושותיהם. כאשר שאלתי אחד מהם אם אפשר לצטט אותו בשמו, הוא השיב בחיוך: "אתה יכול לכתוב יואלי" (אלפים מבני החסידות נקראים על שם האדמו"ר הנערץ ר' יואל טייטלבוים, כך שמדובר בשם גנרי).
ובכן יואלי, העובד בתחום המחשבים ואב לשני ילדים המתחנכים במוסדות סאטמר, אומר ש"לא כולם רואים בתקנות החדשות משהו בעייתי". הוא מספר על סקר שנערך באתר אינטרנט פנימי של הקהילה, ובו נשאלו המשתתפים "האם גזירת החינוך היא גזירת שמד". לא פחות מ־49 אחוזים השיבו בשלילה, "ומדובר באתר הכי נוקשה מבחינת צנזורה על התכנים, שנמצא בצד הקיצוני של המפה", מציין יואלי. מצד שני, רק 6 אחוז מהנשאלים אינם מרוצים מרמת האנגלית שלהם.
לדברי יואלי, הנתון האחרון אינו משקף את הרמה הנוכחית של לימודי האנגלית בקהילה: "אנשים למדו מעצמם במשך הזמן, וחלקם עוד למדו טוב בצעירותם. אבל עם השנים הרמה הלימודית הידרדרה, והיום הילדים לא יודעים אנגלית. גם המבוגרים שמסתדרים באנגלית לא יודעים להתנסח בצורה נכונה, ולפעמים זה ממש מביך". יואלי, ששהה בארץ במשך תקופה, ממחיש את המצב באמצעות ההשוואה הבאה: "הייתי אומר שרמת האנגלית של חסיד סאטמר מבוגר היא הרבה פחות מרמת העברית של ירושלמי חרדי ממאה שערים, שלפחות יודע עברית קדומה מהסידור והחומש".
ואיך הילדים שלך מסתדרים ברחוב בלי אנגלית? באוטובוס, במכולת, אצל הרופא – הם לא נתקלים באנשים שאינם דוברי יידיש?
"איזה רחוב? הכול פה יידיש", משיב יואלי, תושב קריית־יואל. "הפעם האחרונה שילד שלי נסע באוטובוס הייתה כשהוא ביקר בארץ. המכולת ביידיש, אפילו הרופאים מדברים איתנו יידיש".
בעיני יואלי, ידיעת שפת המדינה איננה הנושא הבעייתי היחיד בחינוך שמקבלים ילדיו. "טוב מאד שהעלו לדיון את נושא האלימות מצד המחנכים, זה נושא סופר־חשוב. גם בתחומי השכלה אחרים, מבחינתי שילמדו מתמטיקה ביידיש, שהילדים ילמדו משהו לחיים. בקריית־יואל מבודלים לגמרי מהעולם, עוד יותר מהחסידים בארץ. יש לנו פה כלכלה פנימית ענפה, עושים עסקים בינינו לבין עצמנו, ואפשר להעביר חיים שלמים בקריית־יואל בלי לדבר אנגלית. יש פה ויכוח גדול האם הכלכלה של החסידים בניו־יורק היא סיפור הצלחה או כישלון. אני לא יודע מה האמת, רק יכול לספר לך שיש כאן הרבה כעס. יש לי חברים שמרגישים שנעשה להם עוול כפול – הניו יורק טיימס מציג אותם כעניים, והעסקנים מציגים אותם כמצליחנים בזכות החינוך והקהילה החסידית. האמת היא שאנחנו אמידים ומבוססים, אבל לא בגלל החינוך החסידי אלא למרות".
חיים, חסיד סאטמר נוסף ששוחחתי איתו, מציג זווית שמרנית יותר. לדבריו, "עכשיו גם אלו שהיו רוצים קצת לימודי אנגלית, מתחילים להתנגד. אנשים מפחדים מהתערבות חיצונית בכוח בתוכני הלימוד. אני שילמתי לילדים שלי שיעורים פרטיים באנגלית, אז אין לי את רגש הקדושה שיש להורים אחרים, אבל גם אני בהחלט מבין הורה שלא רוצה התערבות ממשלתית בחינוך. יש גם פחד מתכנים של כפירה, כמו אבולוציה ותכנים פרוגרסיביים. יש בהחלט הורים שרוצים יותר השכלה, אבל הם רוצים את זה באופן כשר ועצמאי".
ההסתייגות מתכנים "פרוגרסיביים" אלו כה גדולה, שאפילו שמם המפורש אינו נאמר. "הם רוצים לכפות עלינו שהמורים ילמדו את הילדים דברים שהם צריכים לשמוע מההורים", כך, בניסוח מרומז, מציג גשטטנר את הפחד החרדי מכפיית תכנים זרים שעלולה לכלול גם תכנים של חינוך מיני.
אסתר היא חסידת סאטמר ובוגרת קולג' שעוסקת בהוראה, ואם לילדים במוסדות סאטמר. לטענתה, ההתנגדות להשכלה בסיסית היא הקצנה של השנים האחרונות. "הרבי זכרונו לברכה (ר' יואל טייטלבוים מסאטמר; מ"ל) הנהיג לימודי יסוד בתלמודי התורה בגלל 'דינא דמלכותא'. המורים היו מקצועיים, וחלקם אפילו גויים. ילד בסאטמר למד אנגלית ומתמטיקה אצל מורה גוי, ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה. אבא שלי סיפר שכילד הוא פחד להראות להורים הישגים נמוכים באנגלית. היום יש הזנחה והקצנה, ומתרצים את זה בנימוק ש'רוצים לחלן אותנו'. אני לא מאמינה בזה. אני אומרת לקולגות שלי, אף אחד לא עוזב את הדת בגלל ידיעת השפה המקומית. הרמב"ם ידע ערבית, רש"י ידע צרפתית. אומרים לי 'אפשר להסתדר' – נכון, אם הבעל הוא סופר סת"ם והאישה מטפלת בילדים, באמת לא צריך אנגלית, אבל רוב האנשים שעובדים רוצים שהילדים שלהם ידעו אנגלית טובה. אנחנו חייבים לתת להם את הכלים להיות 'מענטש'".
אבל התקנות דורשות ללמוד גם אזרחות והיסטוריה, לא רק אנגלית.
"נכון, עכשיו יכול להיות שכבר מנסים לאכוף תכנים שפחות מתאימים לנו. אבל אני אומרת, אוקיי, מה רציתם? עשור שלם עושים לנו נו־נו והתעלמנו מהם. היינו יכולים לרצות אותם מלכתחילה בהרבה פחות דרישות, אם רק היינו חוזרים למה שהיה נהוג בעבר. עכשיו זה כבר הידרדר למצב של עימות, ויש ריאקציה חזקה. אנשים בקהילה משדרים שצריך להוציא את הסביבונים מהמחבוא כי תיכף יבואו היוונים להפריע לנו ללמוד תורה", אומרת אסתר בציניות.
לדבריה, ייתכן שהיה אפשר להסתפק בהיקף הזמן שמוקדש כיום ללימודי חול, אם רק היו מתייחסים אליו כראוי. "כולם מדברים על איזה תכנים רוצים להוסיף וכמה שעות של לימודי חול מותר לתת, אבל כאימא אני אומרת שהבעיה היא בעיקר חוסר הרצינות בלימודי החול. את השעה וחצי שכבר כן מקדישים לזה, הופכים לזמן מבוזבז שהילדים מרגישים שלא עושים בו כלום. המורים לא מקצועיים ולא יודעים ללמד. מה ההצדקה לזה? הביטול תורה כבר נעשה בין כך, אז למה לא לתת להם בינתיים כלים יעילים? אני בטוחה שאם היו ממצים את המסגרת הנוכחית, התלמידים היו מגיעים להישגים מעולים ואולי היו מדביקים את הפער בלי צורך לשנות שום דבר. אני מקווה שעכשיו ימצאו איזו פשרה ראויה, ושמנהלי המוסדות יבינו שיותר קל והגיוני לעמוד בדרישות בסיסיות מאשר להתנגד להן".
לא יהיו הפגנות
אז האם אנו צפויים לראות בארה"ב זעקות געוואלד והפגנות מצד החרדים? בקצה המחנה נשמעים דיבורים מהסוג הזה, אך פרופ' אדם פרזיגר, מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר־אילן, סבור שמנהיגי החרדים יימנעו ככל האפשר מלעודד צעדים כאלה. "באמריקה החרדים רק רוצים לחיות, לא לשנות. החרדים בישראל מרגישים בבית, בין אחים, יש להם תחושת כוח, דבר שמאפשר להם להשתולל בהפגנות ומחאות. החרדים בארה"ב חיים בתחושה שהם תחת שלטון זר, והרבה פחות מקובל להפגין נגדו. אם בארץ צריך להילחם בציונים, באמריקה אסור להתגרות באומות. מצד שני, העובדה שבאמריקה לא מדובר בשלטון יהודי חילוני, מאפשרת לחרדים הקנאים להיות ממלכתיים ולקחת חלק במשחק הפוליטי. לא כמפלגה עצמאית אלא דרך תמיכה במפלגות הגדולות. לפעמים כוח פוליטי כזה הוא יותר עוצמתי".
ככל שהחרדים האמריקנים יידרשו לפעול באמצעות שתדלנות פוליטית וחוקית, מעריך פרזיגר, "הסיפור הזה עשוי לחזק את הקשר בין הרפובליקנים השמרנים לחרדים, כי התקנות החדשות מוצגות כצעד פרוגרסיבי של הדמוקרטים. עובדה שהתחקיר פורסם בניו יורק טיימס, עיתון שמזוהה מאוד עם הפרוגרסיביות. בעיני רבים יש תחושה שסימנו את המטרה, ושיש אג'נדה מאחורי הפרסום הזה.
"מבחינת דעת הקהל האמריקנית", מוסיף פרופ' פרזיגר, "התחקיר בניו יורק טיימס לחץ על הכפתורים הרגישים – תקציבים ממשלתיים ואלימות נגד בלתי־מוגנים. אלה שני נושאים שהציבור האמריקני רגיש להם מאוד. מצד שני, בתרבות הנוכחית בארה"ב קיימת רגישות רבה למיעוטים ולתרבויות ייחודיות, והדבר עשוי לסייע למאבק החרדי".
