שמות מלאכים וקמעות: ויקטוריה חנה חוזרת אל הטקסטים המאגיים הקדומים

בילדותה התמודדה ויקטוריה חנה עם גמגום קשה. אביה נהג להטמין לה תחת הכרית שמות מלאכים, ולהשקות אותה במים שהוא מוסס בהם צירופי אותיות. הפרקטיקה הזו הייתה נטולת שם ונתפסה כפעולה טבעית, מסורה ואוהבת, חלקיק מתוך פסיפס הטקסטים שמילאו את הבית. אז עוד לא ידעה לכנות את אותם פתקים בשם קמעות, אך חשה כי הם נועדו להיטיב איתה ולחזק אותה. "גדלתי בהרגשה שהאותיות שומרות עלי", היא אומרת. "הייתי ישנה עליהן, הוגה אותן, מנשקת אותן. כשאני שולחת יד למזוזה ומנשקת, אני בעצם מכניסה את האותיות לפה שלי. יש משהו מאוד פיזי בפעולות שעושים עם האותיות: לנשק מזוזה, לכרוך תפילין".

כיום, כזמרת ואמנית שעוסקת ביצירה בין־תחומית של קול, שפה, וידאו ופרפורמנס, וכמי שמתעמקת כבר שנים בחקר רזי האותיות העבריות, היא שבה אל פרקטיקת המילים המגוננות, חוקרת אותה ויוצרת בהשראתה. בשנים האחרונות עוסקת ויקטוריה בחקר אמנותי־ווקאלי של קמעות, ובמהלך השנה האחרונה יצרה שתי עבודות גדולות בנושא: האחת מוצגת במוזיאון היהודי בפרנקפורט, במסגרת תערוכה בינלאומית בנושא הנקמה, והשנייה במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב, כחלק מ"אמנות מכשפת", תערוכה בינלאומית על מאגיה ופולחנים קדומים, באצירתה של דבי הרשמן.

ויקטוריה החלה את מחקר הקמעות שלה בעקבות הזמנה שקיבלה מאוניברסיטת ברקלי לפני מספר שנים. פרופסור פרנצ'סקו ספניולו, יהודי־איטלקי המלמד באוניברסיטה תרבות עברית ומנהל במסגרתה את "מוזיאון מאגנס לאמנות וחיים יהודיים", נחשף לעבודות קודמות של ויקטוריה והציע לה ללמד בברקלי קורס שמשלב עבודה אמנותית במוזיאון. המוזיאון מחזיק באחד מאוספי היודאיקה הגדולים בעולם, ובהם כמה מאות קמעות. "כשדיברנו על אפשרויות ליצירה בעקבות המוצגים, עלה רעיון לבחור כמה קמעות מתוך האוסף ו'לתת להם קול', להפוך אותם לפרטיטורות מוזיקליות".

בעבור ויקטוריה, ההצעה הזו הייתה הזמנה לתהליך חדש ומסקרן. היא עברה על מאות קמעות מתוך האוסף, ובכל שבוע בחרה קמע אחד לעבוד עליו. "הייתי לוקחת אותו איתי ליער, מתבודדת איתו, שרה אותו וחוקרת אותו. היו טקסטים מסוימים שלא הבנתי, אז פניתי לחוקרים במוזיאון. אחת לשבוע, תהליך העבודה שלי עם הקמע והסטודנטים הפך למופע מול קהל. זה היה תהליך מתפתח, של יצירה שמתהווה בהדרגה".

חייהן הסודיים של המילים

בניגוד לכתבי קודש או לטקסטים קאנוניים אחרים, קמעות אינם טקסטים העומדים בפני עצמם, ויש להם מטרה פרקטית מאוד: להגן. לעיתים הם נועדו למצבים מסוימים, כמו הגנה על יולדת ועל הרך הנולד, ולעיתים באופן כללי יותר – להעניק ברכה, העצמה, חיזוק והצלחה. עיון בקמעות מגלה שיש להם שפה משלהם, כמו שימוש חוזר בשמות מלאכים, דימויים של מנורות, מגן דוד וחמסות, שימוש מסיבי בציטוטים מן המקורות, טקסטים צפופים שמופיעים בשלל תצורות – מימין לשמאל ומשמאל לימין, מלמעלה למטה וגם להפך. כותבי הקמעות מגייסים את כל הכלים המיסטיים כדי ליצור הגנה – להדוף מזיקים, ולזכות בסגולתם המגינה של מלאכי שמירה. לרוב קמעות מופיעים כטקסט הכתוב על גבי קלף, אך יש גם קמעות שחרוטים על מתכת. גם אופי השימוש מגוון: ענידה על הגוף בדרכים שונות, תלייה על קירות הבית ועוד.

כהמשך לעבודת המחקר שהחלה בברקלי, יצרה ויקטוריה חנה, כאמור, שתי עבודות סאונד וּוידאו. היצירה המוצגת במוזיאון היהודי בפרנקפורט (וזמינה לצפייה והאזנה באתר המוזיאון) נוצרה בהזמנת המוזיאון. ויקטוריה בחרה קמע מאוסף המוזיאון והלחינה אותו. הקמע, שנכתב במקור עבור יולדת, הפך לעבודת קול ותמונה בתצוגה שהופכת את החוויה לאישית מאוד: המבקר נכנס לבדו לחדר, נשכב וצופה בהקרנת הטקסט של הקמע הולך ומתהווה על התקרה, כאילו יד נעלמת כותבת את המילים. שירתה של ויקטוריה חנה נשמעת ברקע, ומייצרת פרשנות מוזיקלית לטקסט.

העבודה השנייה, "קמיעה", המוצגת במוזיאון ארץ ישראל, מבוססת על קמע שנכתב למטרות ברכה והצלחה. הקמע הושאל מאוסף ביל גרוס, והוא מוצג בגרסתו המקורית לצד עבודת הווידאו. בעבודה זו, שנעשתה בשיתוף האוצר בר ירושלמי והמעבד המוזיקלי רן שמטוב, הקמע מוקרן על שולחן נמוך, וסביבו יושבים המבקרים על שרפרפים נמוכים, חמושים באוזניות. גם במקרה הזה, קולה של ויקטוריה מלווה את התהוות הטקסט בעיבוד אלקטרוני וקצבי. השילוב של מיצג הקמע עם עבודת הסאונד יוצרת סשן קולי, מסתורי ומהפנט שנמשך לא פחות מ־16 דקות, שבמהלכן המסך הולך ומתמלא בטקסט של הקמע והעבודה "מתממשת בגוף".

"אני מאמינה בסאונד, מרגישה אותו בגוף ואוהבת לחוות את ההטבעה הזאת", אומרת ויקטוריה. "כשיושבים עם האוזניות מרגישים את העבודה בגוף, כי ההד עובר גם בכיסא. אני תופסת סאונד כחוויה חושית, לא רק כאינפורמציה מוזיקלית. כשקול פוגש את החלל קורה משהו".

עם תחילת העבודה על כל קמע היא הדפיסה אותו בענק, בגודל של פוסטר. "עברתי על הטקסט, מילה במילה. כשנתקלתי במילים שלא הכרתי פניתי למקובלים ותלמידי חכמים כדי לקבל הסבר. ראיתי בקמע 'טקסטים חיים'. הם עולים ויורדים, יורדים ועולים, יש בהם תנועה. היה בזה משהו כל כך פיזי, שממש עשה לי חשק לשיר את זה. זה היה תהליך מאוד תרפויטי של דיאלוג מתמשך עם עצמי. עם כל קמע זה היה סיפור אחר, כמו מעבדה. ניסיתי להבין מה כל אחד מהם אומר לי".

אני מתייחסת לטקסטים כמו אל סאונד. כשאני עומדת מול קהל עם טקסטים עבריים עתיקים, אני מתייחסת אליהם לא כשפה אלא כצליל. זאת הזרה, בדיוק כמו להסתכל על עץ מבלי להגדיר אותו כעץ. ככה תינוק מסתכל על עץ, מתוך ראשוניות נטולת מילים, וככה אני מתייחסת לשפה

מה גילית בתהליך העבודה על הקמעות?

"שיש משהו מאד אנושי בצורך בהגנה ובשמירה. אין אדם שאין בו הצורך הבסיסי הזה. הנה", מרימה ויקטוריה לרגע את הטלפון הנייד, "זה קמע מודרני. אדם שמחזיק את זה מרגיש ביטחון. יש פה את כל שמות האנשים שהוא מכיר, אם הוא ילך לאיבוד יש לו אל מי לפנות, יש לו את כל האינפורמציה שהוא צריך. הוא לא לבד בעולם. פעם לא היה את זה. אדם היה יוצא למסע ארוך, הקמע היה מקופל בכיס שלו. הוא היה הולך בדרכים, נשא על עצמו את המילים והרגיש מוגן, כמו שמזוזה מגינה על פתח הבית. זה מאוד אנושי".

בימים אלו ממשיכה ויקטוריה את מחקר הקמעות ויוצרת לספרייה הלאומית עבודת סאונד המבוססת על קערות השבעה – קערות שנכתבו עליהם טקסטים מאגיים שונים, ונקברו תחת דלת הכניסה לבית. הן היו נפוצות בבבל בין המאה הרביעית לשביעית, אצל יהודים ונוכרים כאחד.

הקמעות השונים מופיעים אפוא בתצורות שונות, אך הגלגול הראשוני שלהם היה ווקאלי. "אם אדם היה רוצה להגן על אימו הקשישה, למשל, הוא היה בא ואומר לה את שמות המלאכים שישמרו אותה. אבל אדם לא יכול להגיד את זה כל הזמן, אז פעולת הדיבור הפכה לפעולת כתיבה, והמילים נכתבו כקמע. כשאני רואה קמע, אני מדמיינת את הטקס הקולי שהיה שם. אין תיעוד לכך שנשים היו שותפות לטקס הקולי, אבל אני בטוחה שכן. הקול קשור לחוויה ולחושים, ונשים תמיד היו מחוברות לעבודה חושית".

אז את מחזירה עטרה ליושנה.

"כנראה. גם התורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב. בכל פעם שמוציאים משהו מן הכוח אל הפועל, צריך להיזכר מאיפה זה בא".

האישה הטובה

במסגרת מחקר הקמעות שערכה, גילתה ויקטוריה עניין מיוחד במופעיה של לילית – דמות דמונית של שֵׁדָה נשית קדמונית, הנתפסת כמקור לסכנה ולפגיעה. הקמע המוצג בפרנקפורט מופנה כנגד לילית, ועבודתה המוזיקלית מתחקה אחריה. "יש הרבה קמעות עם השבעות נגד לילית. מופיעים שם משפטים חוזרים ונשנים בנוסח 'אני משביע אותך שתצאי מפה', בליווי שמות מלאכים שונים. כשעבדתי על הקמע והקראתי לעצמי את המשפטים בקול, שמעתי שוב ושוב את הצד של מי שחוזר ומשביע, ופתאום שאלתי את עצמי: איפה הקול שלה? מה היא אומרת? אין בקמעות טקסטים של לילית עצמה, למעט קמע אחד שבו פגשתי כמה מילים בודדות שלה, 'מיד אני בורחת'. התחלתי לשיר את הקולות שלה, ונוצר בתוכי סוג של דיאלוג, בינה ובין מי שמבקש להוציא אותה.

"זה היה מין טראנס שכזה, ופתאום התחלתי לבכות בכי גדול ועמוק, בכי שאפילו לא קשור אלי. הרגשתי שהוא גדול ממני, לא זכרתי את עצמי בוכה ככה. פתאום ראיתי לנגד עיני את כל המכשפות בעולם, את הדמויות ה'רעות' שביקשו להשמיד. יש בעולם את דימוי האישה הטובה והצייתנית והמחייכת, טובת הלב והיפהפייה, ובניגוד אליה אישה רעה ואכזרית שרוצה להשמיד הכול ושאותה צריך לחסל. פתאום ראיתי את הנשים הרעות האלה, הסתכלתי עליהן בעיניים וריחמתי עליהן. הרגשתי את הכאב והבדידות, את הניכור והזרות. היא לא עם הקונצנזוס, היא מאוד לבד. היא כועסת ונוקמת ויש לה אש אבל היא עדיין בודדה. יש בתוכה זעקה שקוראת 'אני פה', אבל אין לה בית. אנחנו יכולות לראות את המכשפות האלה גם בתוכנו".

הזדהית איתה באופן אישי?

"כן, באיזשהו אופן. משהו בתוכי הזדהה איתה ומשהו בי גם מאוד פחד ממנה. לילית סימלה את האחרות הזאת, ההרגשה שלא רואים אותך, בדידות, יצירתיות שבאה מעולמות אחרים. אין לה יופי קונבנציונלי, היא אנטי־זרם, מחוץ למערכת. ראיתי איך לקחו את האישה וחילקו אותה לשניים, סכסכו אותה בינה לבין עצמה. אמרו לה: את כזו צייתנית וטובה, אבל יש בתוכך משהו לא טוב. אל תיתני לחלק הזה לצאת החוצה, אל תיתני לו קול, נעיף אותה ונילחם בה. מבחינה מיתית יש כאן פשע גדול בזה שלקחו את האישה והפרידו ממנה את הכוחות האלה. הכוחות הללו לא יכולים להיות מודחקים, והם יוצאים בצורה אחרת. הרתיעה הזאת נובעת מפחד קיומי עמוק מכוח של נשים בעולם, אז מחלישים אותן. נולדנו לתוך המציאות הזאת, וההחלשה הזאת היא משהו שטבוע בנו עמוק, כבר דורות.

יש הרבה קמעות עם השבעות נגד לילית. כשעבדתי עליהם וקראתי אותם בקול, שמעתי שוב ושוב את הצד של מי שחוזר ומשביע, ושאלתי את עצמי: איפה הקול שלה? מה היא אומרת? התחלתי לשיר את הקולות שלה, ופתאום התחלתי לבכות בכי גדול ועמוק. ראיתי את הנשים ה'רעות' האלה, הרגשתי את הכאב והבדידות, את הניכור והזרות

"הקמעות הם עולם גברי. כל השמות של המלאכים גברים, וכל מי שמשביע את לילית אלו גברים. גם כשהאימהות מופיעות בקמעות, הן מופיעות ליד הבעלים שלהן. לא עומדות בזכות עצמן. אין, למשל, קמע שכתובה בו שרה לבדה. תמיד יהיה כתוב 'אברהם ושרה', 'אדם וחוה'. יש פה עולם מאוד פטריארכלי שנבנה דורות על גבי דורות, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתבונן בזה ולהודות בזה".

ועם זאת, ויקטוריה חנה איננה שואפת לייצר חילופי תפקידים או שינויי היררכיה. הכמיהה שלה היא לחזור לאיזונים מלאים, משני הצדדים. "התפילין, למשל, זה קמע. קמע נפלא ללפף בו את הגוף. זה דבר מדהים, שמתוך ההרגל היומיומי כבר לא רואים בו את הקסם. אני מקנאת בגברים שיש להם את התפילין. ועדיין, אני עצמי לא אניח תפילין ואני נגד שנשים יניחו תפילין. אני רוצה להיות אישה, לא מעניין אותי להיות אישה שרוצה להתנהל בעולם כמו גבר. אבל חשוב להבין, ברגע שהחלישו את האישה וביקשו להשתיק או להעלים את הכוחות 'האחרים' שבה, בלבלו לגמרי גם את הגבר וגם הוא נמצא בבעיה. הכוחות של זכריות ונקביות הם כוחות מאוד מאוזנים בעולם, כמו השמיים והאדמה, השכינה וקודשא־בריך־הוא. ברגע שלוקחים פקטור אחד ומצמצמים ומדחיקים אותו, מבצעים פשע כלפי המערכת כולה, לא רק כלפי הנשים. בגלל זה הרבה גברים אבודים, כי כל המערכת מבולבלת".

שרה מול הראי

ויקטוריה חנה מתגוררת בירושלים, נשואה ליוצר התיאטרון גיא בירן ואם לשלושה. היא נולדה בירושלים למשפחה חרדית־ספרדית. אביה יליד מצרים ואימה ילידת איראן, מיזוג שהביא אל הבית ערבית־מצרית לצד טעמים פרסיים. הגמגום שלה גרם לילדים להתאכזר אליה, וברגעים של צחוק ולעג היא הייתה נעמדת על אבן גדולה ומתחילה לומר בקול פסוקי תהילים שדקלמה בעל פה, כקריאת שוועה ותחנונים. בסביבתה הדתית האדוקה היא לא הייתה יכולה לתת בפומבי ביטוי מוזיקלי לקולה. במקם זאת נהגה לשיר במשך שעות מול הראי בבית, ולהקליט את עצמה שרה בטייפ מנהלים קטן. בבקרים נהגה להזיז את השפתיים מול הסידור, כתרגיל חימום.

אביה היה רב שעסק בתורת הנסתר, והיא נהגה להתבונן בו קורא וכותב, מקריא ומפייט. המראות הללו הטמיעו בה נוכחות אינטנסיבית של טקסטים ואותיות. בבגרותה פנתה ללמוד משחק, ואז המשיכה להעמיק את העבודה הקולית שלה עם אמני קול מרחבי העולם. שמה, ויקטוריה חנה, הוא צירוף של שמות שתי סבתותיה, שאימצה לעצמה כשהחלה להופיע על במות.

בתחילה רק יודעי דבר הכירו את יצירתה הייחודית, אך לפני כמה שנים פרצה לתודעה הציבורית עם "הושע נא", שהפך ללהיט מיידי ומיקם אותה כיוצרת מסקרנת ושונה. המוזיקה שלה משלבת ביטים אלקטרוניים, מקצבי היפ־הופ וראפ שמתלבשים בטבעיות על טקסטים עתיקים. שורות מתוך תהילים, ספר יצירה, שיר השירים ותפילות שונות, הופכות באמצעותה לטקסט שמאזין גלגלצ ממוצע לומד להכיר.

את מרבה להופיע על במות שונות ברחבי העולם, עם היצירות שלך שמבוססות על השפה העברית ועל האל"ף־בי"ת בפרט. איך זה עובד?

"אני מתייחסת לטקסטים כמו אל סאונד. כשאני עומדת מול קהל עם טקסטים עבריים עתיקים, אני מתייחסת אליהם לא כשפה אלא כצליל. זאת הזרה, בדיוק כמו להסתכל על עץ מבלי להגדיר אותו כעץ; אפשר לראות אותו גם כצורה שיש לה צורות וטקסטורה וצבעים מסוימים. ככה תינוק מסתכל על עץ, מתוך ראשוניות נטולת מילים, וככה אני מתייחסת לשפה. לקהל ביפן אין מושג במילים העבריות שיוצאות מפי, אבל המבט והחוויה של קהלים שונים מרחיבים בתוכי את הפרספקטיבה של איך זה נחווה אצל אחרים. בתור פרפורמרית זה מאוד חזק לי, כי פתאום אני שומעת את עצמי דרך האוזניים שלהם, אני שומעת אותם שומעים סאונד. אין להם היכרות עם מושגים כמו 'ברוך אתה' ואין להם התניות מוקדמות, הם לא יודעים את השפה. זה כמו שאני שומעת מוזיקה בפורטוגזית או בסנסקריט. אני לא קולטת את כל הפרטים, אבל קולטת את התדר החושי של הסאונד".

לשמוע מתוך הגוף

לעומת זאת, כאן בארץ היא פוגשת גם קהל בעל היכרות אינטימית ועמוקה עם השפה, שמשמשת עבורו ככלי לעבודה רוחנית. כך למשל היה במפגש עם תלמידי ישיבת מחניים בגוש עציון. "התלמידים הזמינו אותי לישיבה. שאלתי: אני יכולה לשיר? הם אמרו: כן, אנחנו רוצים ללמוד ממך. נורא עניין אותם לשמוע איך אני תופסת את העבודה הקולית, ומה הם יכולים לקחת מזה להעמקה בתפילה. זה היה אנטי־תזה למפגש עם יפנים שלא מבינים מילה בעברית, ופתאום אני מגיעה לאנשים שיש להם קרבה ממש אינטימית עם השפה. זה היה מפגש מרגש, מדהים ויוצא דופן, לנהל דיאלוג עם קהל שלומד תורה וחווה סאונד מתוך היכרות עמוקה עם השפה".

איך אפשר להחיות את מילות התפילה בגוף?

"כשמכוונים לסאונד הכוונה קורית שם, כי אני מרגישה אותה בגוף. אם אני רוצה להתכוון לצליל אני מהדהדת אותו אל תוכי באופן פיזי והופכת להיות הצליל. הפה שלי הוא כלי שמפסל קולות. זאת התכווננות שהיא לא מחשבה שמתחרה במחשבה אחרת, אלא הוויה".

"במילה 'שמע', למשל, האות שי"ן שואפת למעלה, היא בראש, המ"ם מהדהדת בגוף, העי"ן נבלעת פנימה", אומרת ויקטוריה, ומדגימה את כוונתה תוך שהיא משמיעה את הצלילים באופן מתמשך ומודגש. "אם אני מתכוונת לקול שיוצא מהפה שלי כבר 'עשיתי' את המילה 'שמע' בצורה אחרת. העבודה נעשית מתוך הקול שמתהווה בגוף, לא מהמשמעות של המילה. המשמעות תתקיים גם בלי הכוונה שלנו, אבל הכוונה שניצוק לתוך הקול תחולל משהו אחר ביחס למילים. כשמתחילים להגיד 'שמע' ככה, המשמעות מקבלת פרספקטיבה רחבה יותר ופתאום מבינים אחרת לגמרי את 'שמע'. המשמעות מתפרשת מתוך הסאונד. כי מה זה לשמוע? לקחת משהו מלמעלה, כמו השי"ן, להכניס אותו פנימה, כמו המ"ם, ולהחדיר אותו עמוק לתוכנו, כמו העי"ן. ככה אנחנו שומעים.

"בנוסף, ברגע שאתה אומר שמות של מלאכים, האמירה הזו הופכת להיות משהו שמתחולל בך, ואתה הופך להיות סוג של קמע לנשמה שלך. הקמע הוא בעצם גוף שיש בו צירופי אותיות, ואתה יכול להתייחס ככה לגוף שלך. אדם מתפלל הופך להיות קמע של עצמו, אם אתה מכוון לזה בצורה פיזית. זה לא רק להגיד, זה להחתים את הטקסט בגוף. זו עבודה מאוד גופנית שעושים עם הקול והמילים. מרגישים את זה בגוף".

למרות ההתמרה הרוחנית שנעשית במפגשים ובסדנאות שהיא מובילה, ויקטוריה איננה מבקשת לחולל שינוי בזירה הליטורגית ולהביא את העבודה הקולית לחלל בית הכנסת. "אני שמחה שאנשים מוצאים בעבודה הקולית כלים לעבודה רוחנית, אבל זו לא המטרה. עולם בתי הכנסת פחות מעניין אותי. אני שמחה להיות בעולם האמנות ומרגישה בו בבית, והוא עצמו מייצר חוויה רוחנית. מי שירצה, יבוא וייטול".