אחרי דורות, הנשים ביהדות יוצאות מאחורי הפרגוד אל קדמת הבמה

העולם הדתי שגדלתי בו היה יציב ומוגן. הוא התנהל על פי כללים, הלכות ומנהגים. הייתי ילדה סקרנית, הרביתי לקרוא על אנשים בני לאומים שונים ודתות שונות החיים בארצות רחוקות, ואפילו דמיינתי את עצמי נוסעת לבקר את "נוריקו סאן הילדה מיפן". אך לא העליתי בדעתי שתפיסות היסוד שעל פיהן מתנהלים חיי עלולות להשתנות.

אהבתי ללכת לבית הכנסת. אהבתי את הלחנים היפים של התפילות, את קולות הטנור הנהדרים של האחים יעקובי ושל יעקב שמואל, בעלי התפילה בבית הכנסת "מקור חיים" בפתח־תקווה. את מקומי בעזרת הנשים קיבלתי כמובן מאליו. מבעד למחיצה עקבתי אחר התפילה בהשלמה, גם אם קינאתי בילדים שזכו לשיר את "שיר הכבוד" ואת "האדרת והאמונה". בדרך לבית הכנסת הייתי מפזמת לעצמי את השירים – ידעתי אותם בעל פה, כמובן – ודמיינתי שיום אחד יזמינו גם אותי לשיר. בה בעת ידעתי שזה לא יקרה לעולם, כמו שלא אסע ליפן לפגוש את נוריקו סאן. לא התמרדתי, לא עמדתי ושאלתי למה; לא העליתי בדעתי שאוכל למצוא תשובה.

לימוד במרחב הביתי

ביצירה "הכומר המנוניטי אנסלו ואשתו אַלְטְיֶה", מתאר רמברנדט שתי דרכים שונות של לימוד כתבי הקודש. את הדרך האקטיבית מציג כמובן הכומר. ידו הימנית נשענת בבטחה על השולחן, ואת ידו השמאלית הוא מושיט קדימה בתנועת הסבר. שפתיו פשוקות מעט, ונראה שהוא שרוי בעיצומו של שיעור פרטי לאשתו הצעירה היושבת לצידו. גופו מופנה כלפיה, והיא מטה קלות את ראשה לעברו. ידי האישה מונחות על בטנה בשלווה. מבטה מרוכז. היא מטה אוזן, פשוטו כמשמעו, ומייצגת את הלימוד הפסיבי. "הדמות" השלישית בתמונה היא ספר התנ"ך הגדול, המונח על כן מוגבה. מקובל במחקר שרמברנדט צייר כאן את ספר התנ"ך הפרטי שלו.

הדיוקן הזוגי הוזמן על ידי הכומר אנסלו לרגל חנוכת ביתו החדש באמסטרדם ב־1641. הכומר המוערך היה גם איש עסקים מצליח. בציור לבושים אנסלו ואשתו אלטיה בהידור מאופק, אך הדגש הוא על חיי הרוח שלהם. ידו של הכומר מוצגת במרכז התמונה, בולטת על רקע בגדיו הכהים ומצביעה על התנ"ך ועל ספר הקודש המונח לצידו. ניכר כי מאלה הוא שואב את חיותו. אגב, הציור מציג במובלע גם את המאבק בין הקתולים לפרוטסטנטים. הקתולים הרבו להעביר מסרים דתיים באמצעות ציורים ופסלים, שעיטרו את הכנסיות. הפרוטסטנטיות, בהולנד בפרט, צמצמה את ההגמוניה הכנסייתית, והציבה את הדיבור ואת הלימוד העיוני במעמד גבוה מזה של הייצוג החזותי. לימוד כתבי הקודש עבר גם למרחב הביתי, ולא התקיים עוד רק בין כותלי הכנסייה.

במבט ראשון נראה שזוהי תמונה המתארת מערכת יחסים שמרנית בין בני זוג. הגבר אקטיבי והאישה פסיבית. מבט בוחן יגלה שאומנם אנסלו האקטיבי מתואר במרכז היצירה, אך פניו מוארים פחות מפני אשתו. הוא נתפס כדמות מתווכת בין הספר המאיר באור חם ובין האישה המוצפת באור בהיר ונקי. נדמה כאילו האור הבוקע מכתבי הקודש עובר התמרה וזיכוך ומתגלה מחדש על פני האישה ועל ידיה.

מתִפְלוּת לתְפִלוֹת

ארבע מהפכות בדרכי לימוד התורה לאורך הדורות מונה הרב יצחק גינזבורג. המהפכה הראשונה הייתה הפרת האיסור המפורש להעלות על הכתב את התורה שבעל פה (גיטין ס, ע"ב). ההיתר ניתן מפאת הדאגה שמא תשתכח תורה מישראל לאחר חורבן הבית והפיזור בגלות. המהפכה השנייה הייתה מתן היתר להתפרנס מלימוד תורה. למגמה זו התנגד הרמב"ם נחרצות, אך בדורות האחרונים האיסור התפוגג וההיתר הפך לאידיאל. המהפכה השלישית, שאנו מצויים בעיצומה, היא לימוד תורה לנשים. והרביעית היא הנחלת תורה לגויים, שנמצאת בראשית דרכה.

נתמקד במהפכה השלישית. בתלמוד נאמרו על לימוד תורה לנשים דברים שליליים, שהשפיעו על פסקי הלכה מחמירים לאורך למעלה מאלף שנים. רוח המאמר החז"לי "כל המלמד בתו תורה כאילו לִמדה תִפלוּת" (משנה סוטה ג, ד) שרתה על סדרי לימוד התורה היהודיים. הביטוי "תפלוּת" התפרש במקרה הטוב כדברי הבל, ובמקרה הגרוע כאזהרה מפני הידרדרות מוסרית של הבנות בעקבות לימוד לא ראוי. לפיכך לאורך הדורות התחנכו הבנים במוסדות לימוד תורניים, ואילו הבנות נותרו בבית ולמדו מעט מאימותיהן. היו אומנם נשים יחידות שלמדו תורה בעיון ובהעמקה, וגם ידעו לפסוק הלכה, אך רוב הנשים היהודיות התמקדו בלימוד ההלכות המעשיות, ומיעוטן עסקו גם בעיון בפרשת השבוע ובדברי אגדה.

מוסדות לימוד תורה לבנות הוקמו כתגובה למצוקה קיומית. חוקי האמנציפציה שהתקבלו באירופה החל ממחצית המאה ה־19 אִפשרו ליהודים לרכוש השכלה כללית וללמוד באוניברסיטאות. הנערות היהודיות שלא למדו במסגרת יהודית מסודרת ניצלו את ההזדמנות הזו יותר מהבנים. כך נוצר פער רוחני כמעט בלתי ניתן לגישור בין הגברים לומדי התורה, ובין הנערות שהיו בקיאות בספרות ובשאר הוויות העולם, המלאכה והאמנות, ורבות מהן עברו תהליך חילון מואץ.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1838–1933), מחבר הספרים הנודעים "משנה ברורה", "שמירת הלשון" ו"חפץ חיים", נחשב לדמות הרבנית הבכירה שהעניקה היתר למהפכת חינוך הבנות, זו שהובילה שרה שנירר (1883–1935), מייסדת רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב". מקימי בתי הספר התורניים לבנות ידעו היטב שהם משנים את אורחות החיים היהודיים מיסודם. את שינוי המציאות נימקו התומכים בעזרת הפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט), שאותו ביארו: "לפעמים ביטולה של תורה זהו קיומה" (על פי מנחות צט, ע"א).

מהפכה רדיקלית זו צמחה דווקא מלב הזרם הדתי השמרני. כדי להציל את החיים היהודיים נבנו לפני כמאה שנים מסגרות לימודיות שדור אחד קודם לכן נחשבו כמנוגדות לרוח היהדות, שלא לומר מנוגדות להלכה. הסדק שנפער והכשיר לימוד תורה לבנות במסגרת מוגבלת ומוקפדת, התרחב במרוצת השנים. קשה להאמין שהחפץ חיים ראה בחזונו נשים מרביצות תורה ברבים, כותבות מאמרים תורניים, פוסקות הלכה ומובילות קהילות דתיות.

הרב גינזבורג מציין שכמו בפעמים הקודמות, למהפכה קדם שינוי במציאות; האיום שנשקף מן המציאות החדשה הביא להתפתחות חיובית. אך השינוי במציאות לא נעצר בצורך להדביק את הפער בין הנחלת התורה לבנים ולבנות. לימוד התורה חולל שינוי בתפיסתן העצמית של נשים, שינוי שהתחולל במקביל לשינויים במעמד האישה בחברה הסובבת. הרב מסביר בדרשתו שהנשים בדורנו הופכות מלומדות למלמדות, ובמינוח החסידי – ממקבלות למשפיעות. אך לא רק הלומדות משתנות: התורה עצמה משתנה, והממד הנשי הגלום בה מתגלה. בעקבות ר' נחמן מברסלב טוען הרב גינזבורג שלימוד התורה לנשים אינו עוד מעשה "תִפְלוּת", אלא תפִלּוֹת. בתורה הנשית יש לא רק עיון שכלתני, אלא גם חיבור רגשי.

ביקורת מבפנים

נחמה גולן היא אמנית, אוצרת ומרצה, שהייתה בעבר חילונית וכיום היא שומרת מצוות וחיה בבני־ברק. גולן משתמשת ביצירתה במגוון רחב של חומרים החל מ"רדי מייד" (חפצים יומיומיים), זכוכית, בד וקרמיקה, וכלה בצילום ובפוטושופ. היא מרבה לעשות שימוש בטקסטים יהודיים מגוונים, תוך הצגתם ומחיקתם. ובלשונה: "ציר מרכזי ביצירתי האמנותית עוסק בתחבירים חזותיים המתייחסים לגוף הטקסט ביהדות ולטקסט הגוף באמנות. המילה הכתובה, המהווה את תמצית התרבות היהודית, הופכת להכרח קיומי בתוך היצירה החזותית שלי, תוך שהיא כמעט מטילה ספק בקיומם של החומר והצורה לעצמם".

מקום מרכזי ביצירתה מוקדש לבחינת מקומה של האישה בעולם הדתי. "אוהל משלה" הוא שמה של אחת התערוכות שבהן הוצגה היצירה שאתאר כאן. השם מלחים את תודעת העבר עם תודעת ההווה והעתיד. אוהל בהקשר הנשי־מסורתי הוא מקומן של נשים בכלל ושל אימהות האומה בפרט. אפילו דבורה, הנביאה והמנהיגה, אישה שיצאה מאוהלה למקומות "לא נשיים" בעליל, מברכת את יעל אשת חבר הקיני "מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" (שופטים ה, כד). על פסוק זה מציין הפירוש "מצודת דוד" שהאוהל הוא מקומן של "נשים צדקניות וצנועות". מתברר שאפילו כשאישה נשארת בטריטוריה הביתית שלה, היא מסוגלת לבצע מעשה נועז וחריג ולהכריע את גורל המלחמה במדיינים.

בצידו המודרני, הביטוי "אוהל משלה" מתכתב עם המסה המפורסמת של וירג'יניה וולף, "חדר משלך" (1929). וולף בוחנת מדוע נשים מוכשרות לא הצליחו בעבר לפלס להן דרך בעולם היצירה, שנשלט על ידי גברים. היא קוראת לנשים ליצור לעצמן תנאים ליצירה, כאשר אחד התנאים הבסיסיים הוא "חדר משלך", חדר שניתן לנעול אותו. והנה דווקא אוהל הוא מחסה נייד שאין אפשרות לנעול אותו, ומעצם טיבו הוא מרחב המזמן דיאלוג רך בין חוץ לפנים.

גולן ואמניות דתיות פמיניסטיות נוספות משמיעות קול שאינו רך כלל. זוהי אמנות מחאה המותחת ביקורת נוקבת ולעיתים בוטה על ההגמוניה הגברית במרחב הדתי. זוהי ביקורת מבפנים, שאינה שוללת את העולם הדתי אלא מערערת על התכתיבים הפטריארכליים המדירים נשים. וכדברי הטוענת הרבנית רבקה לוביץ: "אם אנחנו חושבות שצריך לעשות שינוי הלכתי… אנחנו צריכות לא רק לכתוב מאמרים הלכתיים… אנחנו נצייר ציורים, ואנחנו נעשה עבודות, ואנחנו נכתוב מדרשים… רק ככה נצליח לעשות שינוי".

"תורה שקופה" הוא חלק ממיצג אמנותי שבו מבטאת האמנית את תחושותיה לגבי מקומה המורכב של האישה בפולחן היהודי. היצירה הוצגה בתערוכות רבות, לעיתים בתוך אוהל, לפעמים על רקע קולה המוקלט של האמנית השרה "אשת חיל". ליצירה יש גרסאות אחדות. החפץ הפיסולי עשוי פרספקס שקוף. צורתו צורת ספר תורה (אשכנזי) פתוח, ועל הגוויל השקוף – מקום שם מצויות בספר תורה אמיתי אותיות דיו שחורות כתובות בידי סופר סת"ם – לא נכתב מאומה. האור הבוקע מתוכו משַווה לו אווירה של קדושה, בבחינת "תורה אור". בכך הוא מזכיר את ספר התנ"ך שצייר רמברנדט ביצירה לעיל וביצירות נוספות.

החומריות המחוספסת של הפסל מקנה לו נוכחות פיזית. למבקרים בתערוכה מתחשק לגעת בו, ללטף אותו. הוא לא עטוף במעיל קטיפה, אינו מוסתר בתוך ארון הקודש וגם אינו מונח בהדר על גבי התיבה בבית הכנסת. הוא לא מעורר יראת קודש, ובכל זאת מקרין תחושת קדושה.

השם "תורה שקופה" הוא כמעט אוקסימורון. כל מי שהתייגע באוהלה של תורה יודע עד כמה התורה אינה "שקופה" ללומדיה. היא רבת פנים וקשה להבנה. גולן מתמקדת בהיעדרו הבולט של הטקסט; גם דבר זה הוא נגזרת של שקיפות הספר. כיוון שהאמנית יצרה את הספר כיצירת מחאה נשית, השקיפות במובנה זה מבטאת דווקא את חוסר ההבנה וההשגה של אלו שאינם עמלים באוהלה של תורה, גברים ונשים כאחד. האמנית מציינת בדבריה את הנשים שהיו לדבריה "שקופות לתורה", ואומרת שהתורה השקופה שלה היא התורה "של מי שקולה מושתק". אפשר גם להתבונן בשקיפות כמייצגת תקרת זכוכית, אמיתית או מדומיינת, המונעת מנשים להתקדם בזירה הציבורית והתורנית.

שיר הכבוד של הנכדות

כאמור, מציאות קשה עשויה לגרום לשינויים חיוביים. הפסל הריק רומז על הטקסט האלמותי שנוכח בהיעדרו, אך גם על טקסט חדש שעתיד להיכתב. בעשורים המעטים שבהם נוצרת ומוצגת אמנות יהודית־פמיניסטית התחוללו שינויים מרחיקי לכת בתפיסת מקומן של הנשים בעולם הדתי. ייתכן שלאמנות היה חלק בהאצת תהליכים אלה.

הילדה שהייתי לא דמיינה לעצמה שיבוא יום והיא תרקוד בעזרת הנשים בבית הכנסת בשמחת תורה. ספר התורה מתערסל בזרועותיה ודמעות ממלאות את עיניה. אומנם עד היום לא שרתי את "שיר הכבוד", כבוד השמור בדרך כלל לגיל הצעיר – אך נכדותיי עשו כן, ולעולם לא מאוחר מדי. בשנים האחרונות אני אף נוהגת לעלות לתורה בשמחת תורה, ולקרוא בתורה במנייני נשים אורתודוקסיות. ומכיוון שגם תורתי היא תפילות, כבר קרה שבכיתי מול ספר התורה הפתוח, נשמרת לבל ארטיב את האותיות השחורות הכתובות על גבי הגוויל הבהיר.

"כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). ליד ספר התנ"ך הפתוח ביצירתו של רמברנדט מוצגת מנורת מאור ובה שלושה פמוטות. באחד הנר דולק, באחר הנר כבה, והשלישי מייצג כביכול את מי שאפילו לא קנה לעצמו נר, לא ניסה לעיין בספר וליהנות מאורו. הבחירה בידינו.

 

המאמר הוא פרק מתוך הספר "אמנות כפרשנות: מועדי ישראל בראי האמנות", שעתיד לצאת לאור בקרוב