אלפי שנות סין על רגל אחת

סין נתפסת בעולם המערבי כאיום, אולי משום שידוע עליה אך מעט בהשוואה למדינות מרכזיות אחרות, והלא־ידוע תמיד נראה מאיים יותר. ההיסטוריונית והסינולוגית האוסטרלית לינדה ג'יווין מנסה לרכך במעט את תחושת האיום הזו, ולהנגיש את סין לקורא המערבי. נראה שבעת הזו, ספר כמו "ההיסטוריה הכי קצרה של סין", נחוץ בהחלט בניסיון להבין את סוד כוחה והשפעתה של מדינת הענק הזו, בעלת מסורת תרבותית ואימפריאליסטית בת אלפי שנים.

לכאורה קשה מאוד לכתוב ספר קצר על היסטוריה ארוכה שכזו, אבל ג'יווין מצליחה למדי במשימתה בכל הקשור לעבר הרחוק. לגבי העבר הקרוב, בכמה מאמירותיה היא מזמינה את הקוראים לפולמוס: "אולי קוראים מסוימים יחושו אי נוחות פוליטית או יראו בכך קריאת תיגר, אך נאמנותי נתונה לאמת ההיסטורית כפי שאני מבינה אותה", היא כותבת.

מאה שנות השפלה

ניסיתי ללמוד ולהבין בעזרת הספר מה הפך את סין ממדינת ענק – שהתמקדה בעבר בעיקר בענייני הפנים שלה והגבילה את עצמה לעימותים אזוריים, תוך ניסיון להרחיב את גבולותיה ולשמר את כוחה – למעצמה כוחנית בעלת שאיפות גלובליות נרחבות. דומני שהתשובה לכך היא הטראומה והעלבון העמוקים שחוו הסינים במה שהם מכנים "מאה שנות השפלה" – עידן שהחל במאה ה־19 ונמשך במאה ה־20, שבמהלכו הם סבלו ממעצמות זרות . ההשפלה הסתיימה לבסוף במלחמת אזרחים עקובה מדם, וגרמה לסין לרצות להשיב לעצמה את כבודה האבוד.

זה התחיל בשתי מלחמות באמצע המאה ה־19, שכונו "מלחמות האופיום" (1842 ו־1856). במהלכן בריטניה וצרפת ניסו לא רק להפיץ בסין את האופיום – סם פסיכואקטיבי חזק, שבסין הוטל עליו איסור – לא בעיקר להשתלט עליה בעזרת מדינות נוספות, לכפות הסכמים על ערי נמל חשובות בסין ולהטיל עליה פיצויים כבדים שרוקנו את קופתה. במלחמה הראשונה מדובר היה בחמישה ערי נמל, בשנייה הבריטים והצרפתים שלטו כבר בעשר ערי נמל וערים נוספות, ובשנת 1900 אף פלשו לבייג'ינג הבירה. בנוסף פרצה גם מלחמה בין סין ליפן, בשנים 1895-1894, שבה היפנים המנצחים כפו על סין למסור להם את טאיוואן לצמיתות, ובהמשך החלו להשתלט בהדרגה על מחוזות נוספים בסין.

באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת פרצה מלחמה נוספת בין שתי המדינות. במהלכה כבשה יפן עוד ועוד שטחי זיכיון בסין וביצעה זוועות רבות, שהגיעו לשיאן בטבח הנורא שערך צבאה בשנת 1937 בעיר ננקינג. כניעת היפנים בתום מלחמת העולם השנייה סיימה למעשה את הכיבוש היפני בסין, אבל אז החריפה מלחמת האזרחים בין צבאו של מאו לצבאו הרפובליקני של צ'יאנג קאי־שק. היא הסתיימה בכניעת האחרון והימלטותו יחד עם שני מיליון מנאמניו ואוצרות המדינה לטאיוואן, בתקווה שהאי הזה ישמש בסיס להשתלטות מחודשת על היבשת ושחרור אזרחיה מ"עול העבדות הקומוניסטית", תקווה שנכזבה. בסין הכריז מאו על משטר קומוניסטי, בטאיוואן הוכרז על משטר צבאי, והעוינות נמשכה לא מעט שנים ולמעשה עד היום, כאשר 83% מתושבי האי מתנגדים בתוקף לסיפוחם המחודש לסין, כפי ששכנתם דורשת.

אבל כדי להבין את ההיסטוריה של סין צריך לחפור עמוק יותר בעברה הרחוק. במשך אלפיים שנה היא נשלטה בידי שושלות קיסריות מתחלפות, ששלטונן התארך לעיתים מאות בשנים. השושלות הללו התאפיינו בשלטון אוטוקרטי, בדרך כלל מושחת מאוד, ובמאבקים פנימיים בתוך חצר הקיסרות בין פלגים שונים, מאבקים שגלשו לא פעם לטלנובלות ושהסריסים שיחקו בהם תפקיד מרכזי. אחדות מהשושלות הללו הצליחו יותר מהאחרות, והפכו את סין בתקופות מסוימות למדינה משגשגת בתחומי המסחר והתרבות. וולטר אף החשיב אותה כ"פסגת הציוויליזציה".

מסורת של שחיתות

כאשר ג'יווין מספרת על תור הזהב הסיני, ניכרת אהבתה הגדולה למדינה ולתרבותה. סין תרמה לעולם כמה ממיטב הפילוסופים והיוצרים כמו קונפוציוס, לאו־דזה ואחרים, ונזקפים לזכותה כמה מהחידושים המדעיים וההמצאות הגדולות בעולם של אז, כמו המצאת הנייר, המצפן המגנטי, המפה הטופוגרפית, מפות הכוכבים ואבק השריפה. עריה פרחו ואוכלוסייתה הייתה משכילה ומבוססת יותר מבאירופה. אבל לא פעם כל זה נחרב זמנית על ידי השושלת שקמה על קודמתה, ובמיוחד על ידי פולשים חיצוניים כמו ג'ינג'יס חאן.

השחיתות היא אם כל חטאת בסין מאז ימי השושלות ועד ימינו, כאשר הנשיא הנוכחי שי ג'ינפינג הכריז על מלחמת חורמה במושחתים. ההיסטוריה מלמדת שהניצחונות במאבק נגד השחיתות הם זמניים בלבד, וזו תשוב ותרים ראש בעתיד. וכמו שהפילה לבסוף את שלטון הקיסרים ואת הרפובליקה שקמה במאה ה־20, היא עשויה להפיל גם כל משטר אחר. ברצף ההיסטורי, ימי הרפובליקה שהיו אתנחתא לא מוצלחת בין השושלות הקיסריות לקומוניזם, היו הרף עין קצר, 37 שנים בלבד. אין לדעת האם המשטר הקומוניסטי אינו אלא שושלת נוספת – אף היא בעלת היבטים קיסריים מסוימים, אם לקחת בחשבון את פולחן האישיות סביב מאו דזה־דונג ושי ג'ינפינג, ששלטונו הוארך לתקופה בלתי מוגבלת.

למרות ההיסטוריה הארוכה שלה, סין נקראת כך רק משנת 1911, ולמעשה מאז נפילת הקיסר האחרון פו־יי, שבהיפוך לספרו של יז'י קושינסקי, "להיות שם", על גנן שהופך למועמד לנשיאות ארה"ב, הוא הפך מקיסר לגנן תחת משטרו של מאו. לפני כן נקראה סין האן, טאנג, צ'ין ושמות נוספים. כ־1.4 מיליארד תושבים, במדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, משתייכים ל־55 קבוצות אתניות שונות, שחלקן חלמו על עצמאות ורק יד ברזל רודנית מצליחה להכפיף אותם תחת אותו דגל.

מאז ומתמיד הייתה סין בעלת נטיות אימפריאליסטיות ברורות. אם בעבר היא כבשה וסיפחה ארצות שכנות כמו מונגוליה, טיבט ושינג'יאנג, שאוכלוסייתה המקורית אויגורית, וניסתה להכפיף את עמיהם תחת כנפי הלאומיות הסינית, בהמשך היא ניסתה לעשות זאת גם עם הונג־קונג, מקאו ואיים נוספים בים הדרומי. אבל נשאלת השאלה: מה בעצם לטיבטים ולסינים? או מה למונגולים ובעיקר לאויגורים המוסלמים – שכמיליון מהם נשלחו ל"מחנות חינוך מחדש", שבהם הם סובלים מעינויים, רעב ועבודת פרך – ולסינים? אין להם כמעט דבר מן המשותף, וההיסטוריה רצופה בסכסוכים ובמלחמות ביניהם. כך למשל, ג'ינג'יס חאן המונגולי כבש את סין, עד שהקערה התהפכה וסין היא ששולטת על מרבית המונגולים כבר מאות בשנים.

ועכשיו תורה של טאיוואן, שהיא מעין פצע פתוח מבחינת סין ולהפך, להיות על כוונת הסיפוח של המשטר הסיני, השואף להנחיל בה את מדיניותה של "מדינה אחת, שתי שיטות" – זו שנכשלה, כידוע, בהונג־קונג. במקרה של טאיוואן, אי שבמקור כלל אינו סיני, האמוציות הן הגדולות ביותר, מאז הכניעה ליפנים לפני 125 שנים, ובמיוחד מאז שהפך לארץ המקלט של צ'יאנג קאי־שק בתום מלחמת האזרחים שבסיומה עלה מאו דזה־דונג לשלטון.

מאו של ראשית דרכו חביב על ג'יווין הרבה יותר מאשר מאו המאוחר, שגרם לארצו נזק בל ישוער במדיניות הכושלת של "מהפכת התרבות" ו"הקפיצה הגדולה", אשר הובילה את סין לחרפת רעב ולעשרות מיליוני מתים. מחליפו דנג, ששלט מאחורי הקלעים, מצטייר בספרה כרפורמיסט מתון יותר, ותקופת שלטונו מזכירה במשהו את ימי הפרסטרויקה של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות. אבל כמו שוולדימיר פוטין מנסה להחזיר את ארצו לימי רוסיה הסובייטית, כך שי ג'ינפינג עושה זאת כעת בסין, כאילו שתי המעצמות הללו מתואמות ביניהן. מה גם שבשתיהן הקומוניזם עלה לשלטון לאחר מהפכה ומלחמת אזרחים.

התעלמות מהאחריות לקורונה

ברוב פרקי הספר מצליחה ג'יווין לפתוח צוהר לסין, אם כי ניתן ואף רצוי להתווכח על כמה מהפרשנויות בפרקים העוסקים במאה העשרים ובמאה הנוכחית, שבהם, אולי מתוך רצון לשמור על "אובייקטיביות", היא בבירור נוטה יותר מדי חסד למשטר הסיני, שמדכא בנחישות כבר שנים רבות עמים אחרים וגם את הקולות האופוזיציוניים בתוך המדינה. ניסוחים שיש בהם אבק ביקורת (כמו למשל "מאז ימי המהפכה התרבותית לא הנהיגה המפלגה הקומוניסטית פיקוח כה טוטליטרי על חיי נתיניה"), הם חריגים בספר בנוגע לעת הנוכחית.

טיבט, למשל, נכבשה על ידי הסינים בשנת 1729 והם השתלטו עליה בהדרגה, אך ג'יווין מתארת כך את השתלשלות הדברים: "את האירועים… (ש)הרפובליקה העממית של סין מכנה 'שחרור בדרכי שלום', מכנים חסידי העצמאות הטיבטית 'פלישה', בעוד שאי אלו אנשי רוח רואים בהם סיפוח". בעיניי, התנסחויות כמו "אירועים" ו"אי־אילו" הן נקיטת לשון מזלזלת, לא רק כלפי אנשי הרוח אלא גם כלפי סבלו של העם הטיבטי.

גם הטבח בכיכר טיין־אן־מן זוכה להתייחסות שולית ומפויסת מדי בספר, תוך ניסיון להציג את עמדת השלטונות. "בניגוד לכותרת 'טבח טיין־אן־מן' שנפוצה בתקשורת המערבית, מרבית מקרי ההרג בבייג'ינג התרחשו בכבישי הגישה לכיכר ולא בכיכר עצמה", היא כותבת, ולרגע תהיתי מה חשוב יותר, הטבח עצמו או היכן בדיוק הוא התרחש. ג'יווין טוענת שהצבא הרג לא יותר מאלף מפגינים בעיר הבירה ומאות נוספות בערים אחרות. זוהי גישה ממעיטה מאוד; מספר הנרצחים היה בערך פי שלושה לפי הצלב האדום הסיני, ופי עשרה לפי הערכות במערב. גם ניסיונה של סין להשתיק את פרוץ מגפת הקורונה זוכה להתייחסות מקלה בספר. המחברת כותבת בזהירות ש"ככל הנראה היא התפרצה לראשונה בשוק פירות ים בווהאן". "השילוב של פחד ממחלות ודעות קדומות יסייע ללבות גזענות רעילה", היא מוסיפה, ואינה מבקרת את אחריות סין להסתרת המידע.

בפרקים אלה חשתי שג'יווין מעט מוטה בכתיבתה, אולי משום שהיא חוששת שיעצרו גם אותה בביקורה הבא בסין, כפי שעצרו אנשי רוח אחרים. מצד שני, בפרפרזה על הפתגם הסיני הנודע, אפשר לומר שגם המסע להיסטוריה של סין יכול להתחיל בקריאת הספר הזה, אולם לאחר מכן מוטב להוסיף השלמות קריאה נוספות, כמו למשל האוטוביוגרפיה המקיפה "מאו: הסיפור הבלתי נודע", שממנה אפשר ללמוד מעט יותר על התקופה ועל אכזריותו הגדולה של הרודן הקומוניסטי.