ב־1 באוגוסט 1972, כ"א באב תשל"ב, התאבד בתלייה מבקר הספרות הבולט ביותר של ישראל באותם ימים, פרופ' ברוך קורצווייל מאוניברסיטת בר־אילן, והוא בן 65. ההתאבדות, ימים ספורים לפני חתונת בתו היחידה רות, הכתה בתדהמה את אוהבי הספרות ואת הציבור הישראלי הרחב. קורצווייל היה מאנשי התרבות הבולטים של התקופה ונודע כאיש חזק לכאורה; כזה שאינו מהסס לצאת לפולמוסים שנונים וקטלניים עם הכוחות החזקים ביותר בעולם הרוח, כמו פרופ' גרשם שלום, ולמעשה גם עם רוב הסופרים הישראלים של שנות המדינה.
אבל מכריו הקרובים יותר של קורצווייל לא ממש הופתעו. הם הכירו היטב את התקפי הדיכאון שלו; את המרירות והתסכול בעקבות תחושתו שלא הוערך כערכו על ידי רבים מקובעי הטעם בתחום מדעי היהדות, ובמיוחד אנשי "אסכולת ירושלים" של האוניברסיטה העברית. אחד מתלמידיו הקרובים, פרופ' הלל וייס, מספר ש"בתקופה שקדמה להתאבדות ראו אותו מסתובב ברחבי הקמפוס עם חגורה" (כאילו ניסה לבדוק אתר מתאים להתאבדות). ואילו תלמידו הקרוב פרופ' יהודה פרידלנדר, שהיה גם עוזר המחקר שלו, מוסיף גם ש"הוא ביצע בפועל כמה 'תרגילי התאבדות' בתקופה ההיא. היה קושר את עצמו בעניבה, זורק את הכיסא, אבל לפני שמשהו קרה היה קורא לאשתו שתשחרר אותו". הטראומה של הימים ההם נותרה כנראה צרובה בליבם של בני המשפחה עד היום. רות, בתו היחידה של קורצווייל, ונכדו הבכור, ד"ר ברי דנינו, סירבו שניהם להתראיין לכתבה הזו.
עכשיו, כעבור חמישים שנה מאותם ימים, מתבקש לחזור לסיפור חייו ותפיסת עולמו של קורצווייל, המשקפים את העוצמה וגם את הטרגיות של רבים מבני דורו, בוודאי אנשי הרוח הבולטים שביניהם. כרוב אנשי הרוח שהגיעו לארץ ישראל ממדינות מרכז אירופה (גרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה) – גם כוחו של קורצווייל נבע מהיותו בן בית בעולמן של שתי התרבויות: היהודית והאירופית.
נמלט בעור שיניו
ברוך קורצווייל נולד ב־1907 בעיר פירניץ שבמוראביה (היום צ'כיה), לאביו אברהם אריה, שכיהן כרב העיר. השקפת העולם בבית הייתה קרובה לזו של אנשי "תורה עם דרך ארץ" מייסודו של הרב שמשון רפאל הירש. הווה אומר, קנאות לתורה ולהלכה לצד רכישת השכלה כללית רחבה ופרנסה שאיננה בהכרח תורנית. ברוח זו הוא נשלח לפרנקפורט ללמוד בישיבתו של הרב יצחק ברויאר, נכדו וממשיכו של רש"ר הירש, ואף הוסמך שם לרבנות. במקביל ניצל את תקופת לימודיו בישיבה גם ללימודים באוניברסיטת פרנקפורט, ובגיל 26 סיים את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה במחזה "פאוסט" של גתה.
בכתיבה המסאית שלו שילב קורצווייל בין שני העולמות שבהם גדל. בסגנון מושחז ורב־ידע של קלאסיקן אירופי הוא כתב מאמרים שתפיסת עולמם הייתה יהודית אורתודוקסית. אף שקורצווייל המגולח היה נראה כמו אינטלקטואל אירופי יותר מאשר רב, תפיסת עולמו, גם הספרותית, נבעה עמוקות מזהותו הדתית
כיוון שלא נמצאה לו פרנסה אקדמית, הוא חזר למולדתו צ'כיה והתפרנס במשך שש שנים כמורה בגימנסיה יהודית בעיר ברין וכממלא מקומו של הרב המקומי. ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נמלט בעור שיניו מידי הנאצים. תלמידו הלל וייס שמע ממנו את סיפור הצלתו רב התושייה: "הוא עלה על רכבת שלקחה אותו מחוץ לצ'כיה, אבל הרכבת עברה ביקורת על ידי הנאצים. כשהקצין הנאצי הגיע לתא שלו, קורצווייל שם לב שהקצין ממשש כל הזמן את בטנו, שכנראה כאבה לו. הוא הסביר לקצין שהוא דוקטור, ויוכל בוודאי לעזור לו אם יאפשר לו לבדוק אותו. אחרי ה'בדיקה' הוא הודיע לקצין שהוא סובל מהתקף חמור של התוספתן, ועליו לרדת בדחיפות מן הרכבת בתחנה הקרובה. הקצין מיהר להודות ל'מצילו' ועשה כדבריו".
קורצווייל הצליח להגיע לארץ ישראל בזכות סרטיפיקט ששלח לו מרטין בובר, שאיתו קיים קשרים בתקופה שלפני המלחמה (בובר עצמו עלה לארץ רק שנה קודם לכן, ב־1938). הוא הגיע לארץ לבדו, משאיר את כל משפחתו מאחור (רק אימו הצליחה איכשהו לצאת בעקבותיו), והחל ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית. זמן לא רב לאחר מכן זכה בהזדמנות חייו: בהרצאה שמסר בקהילה יקית בירושלים, קהילת "אמת ואמונה", הוא טען, לראשונה בין חוקרי ומבקרי הספרות העברית, שעוצמתו הספרותית של ש"י עגנון אינה מתמצה, כפי שחשבו כולם, רק בתיאורים החיים של העיירה היהודית, אלא שבסגנונו האירוני ובעומקם של גיבוריו הוא משתווה למיטב הספרות האירופית הכללית – מפרנץ קפקא ועד רוברט מוסיל והנריק איבסן.
ההרצאה, שפורסמה בחוברת קטנה, הגיעה איכשהו גם לידי עגנון עצמו, שמטבע הדברים שמח מאוד על הוספת דרגה חדשה של ערך ליצירתו. הוא זימן את קורצווייל לביתו ושמע ממנו על קשיי קליטתו ופרנסתו בארץ. עגנון כתב על כך לפטרונו, גרשום שוקן (משפחת שוקן מימנה לעגנון משכורת חודשית קבועה, הסדר יחיד במינו בכל תולדות הספרות העברית המודרנית), והמליץ לארח את הכישרון הצעיר מעל דפי המדור הספרותי של "הארץ" – העיתון שמאז 1939 ועד היום מצוי בבעלות המשפחה, ושבו התפרסמו גם חלק מסיפורי עגנון עצמו.
ב־1941 הופיע מאמרו הראשון של קורצווייל ב"הארץ", שעסק בספרו החדש של עגנון, קובץ הסיפורים "אלו ואלו". קורצווייל חזר בו על שבחים דומים לאלה שהשמיע בהרצאתו. הפרסום הסב את תשומת ליבה של הקהילה הספרותית, ובוודאי את זו של מעריצי עגנון, לכוכב החדש שזרח בשמי הכתיבה הביקורתית. מאז ועד יום מותו (ולמעשה גם אחריו, בפרסום חוזר של מאמרים) היה קורצווייל בן בית במדור הספרות של "הארץ", ופרסם שם את רוב מסותיו החשובות והנוקבות.
ספרות היא לא רק ספרות
בכתיבה המסאית שלו שילב קורצווייל בין שני העולמות שבהם גדל. בסגנון מושחז ורב־ידע של קלאסיקן אירופי (המודל שלו היה הסאטיריקן היהודי־אוסטרי קרל קראוס) הוא כתב מאמרים שתפיסת עולמם הייתה יהודית אורתודוקסית. אף שקורצווייל המגולח היה נראה כמו אינטלקטואל אירופי יותר מאשר רב, תפיסת עולמו, גם הספרותית, נבעה עמוקות מזהותו הדתית. את היצירות שכתב עליהן הוא שפט לא רק, ואפילו לא בעיקר, מצד איכותן הספרותית, אלא בעיקר על פי השאלה באיזו מידה הן נוגעות ומעמיקות במשבר הגדול של האמונה והזהות הדתית במאה העשרים. יצירות ויוצרים שעסקו בכך זכו לאהדתו; מי שנמנעו מכך זכו להתעלמות או לבוז. לשיטתו, זה היה הנושא היחיד שעל הספרות העברית בת הזמן להתמקד בו. וייס מספר בהקשר זה ש"'קורצווייל נהג לומר: ספרות שהיא רק ספרות היא אפילו לא ספרות".
כמי שחלם לפני המלחמה להיות אינטלקטואל יהודי־אירופי, וכבעל זיקה עמוקה לתרבות הגרמנית, גם לאחר שנמלט לארץ ישראל והיה אסיר תודה לציונות שהצילה את חייו – מוקד עולמו נשאר העולם הדתי ולא הציוני. הוא זלזל עמוקות בספרות דור הפלמ"ח והדור שאחריה, שכונה "דור המדינה". רק יוצרים בודדים כמו ביאליק, עגנון ואורי צבי גרינברג, זכו להערכתו העמוקה משום שנגעו בכישרון ובעומק במשבר האמונה.
כך, למשל, כתב במאמר על ביאליק ואצ"ג (דברים שהיו נכונים מבחינתו גם לגבי עגנון): "הם ידעו על אימת האובדן, המתלבש באיצטלה של תחייה. ותחייה זו, התחייה המדומה, היא הפרק האחרון [של היהדות], האופוריה של האובדן לפני השקיעה הסופית. אם לא יבוא המפנה המכריע, לא תוכל היהדות להמשיך בנסיעתה במסלול של ההיסטוריה הכללית. נסיעה זו מובילה, ללא כל צל של ספק, להידרדרות אל תחומי החיסול העצמי; עם מדינה, או, חס ושלום, בלעדיה".
ברוח דומה תקף בחריפות את התנועה הכנענית, זו שלקחה את הרעיון הציוני של המרד בדת לקיצוניות הגבוהה ביותר, ודיברה על הינתקות מוחלטת מהעם היהודי הגלותי ויצירת עם עברי חדש. למעשה, עצם המונח כנענים היה כינוי גנאי שקורצווייל המציא עבור התנועה החדשה, שמלכתחילה קראה לעצמה "העברים הצעירים", ורק בהמשך אימצה את הביטוי שקורצווייל הדביק לה. יחד עם הביקורת, הוא גם שיבח את הכנענים שמעזים לומר את מה שהציונות בעצם מתכוונת לו אבל לא מעזה לומר במפורש.
קורצווייל קיווה שמעמדו ב"הארץ" וקשריו עם עגנון יקנו לו גם משרה בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית, אז האוניברסיטה היחידה בארץ. אבל כאן נתקל באכזבה הגדולה של חייו: סגל האוניברסיטה סירב בתוקף לקלוט את הכוכב החדש בשמי הספרות. "אסכולת ירושלים" של האוניברסיטה העברית דגלה בחילונה של היהדות ובראייתה כתרבות ולא בהקשר דתי מחייב, וקורצווייל לא התאים להשקפה הזו. היא תפסה את גישת ה"יהדות כתרבות" כהמשך טבעי באבולוציה היהודית, ולא כמהפכה שעתידה להוות את סופה של היהדות האותנטית, כפי שהתריע קורצווייל.
פרופ' הלל וייס: "כשהקצין הנאצי הגיע לתא שלו ברכבת שבה נמלט, קורצווייל שם לב שהקצין ממשש כל הזמן את בטנו. הוא הסביר לקצין שהוא דוקטור, וכדאי שיבדוק אותו. אחרי ה'בדיקה' הודיע לקצין שהוא סובל מהתקף חמור של התוספתן. הקצין מיהר להודות ל'מצילו' ועשה כדבריו"
פרופ' יוסף קלוזנר, המנהיג הבולט של החוג לספרות, היה אחד הסמנים הקיצוניים של האסכולה הזו, וככזה הוא סלד גם מכתיבתו של עגנון עצמו (השניים התגוררו זה מול זה בשכונת תלפיות בירושלים; מכיוון שקלוזנר נפטר ראשון נקרא הרחוב על שמו, ועגנון התקשה במשך שנים לקבל את העובדה שכל המכתבים הנשלחים אליו נושאים את שם הרחוב של יריבו ושנוא נפשו). בוודאי שהוא לא העלה בדעתו לקלוט למחלקה שלו את מעריצו הגדול ומטפח מעמדו של עגנון.
עם זאת, וייס גורס שהדרתו של קורצווייל מהאוניברסיטה העברית קשורה גם ליוהרתו ולרגישותו שלו: "קורצווייל ויעקב כץ התחילו קריירה באוניברסיטה העברית בערך באותה תקופה, ולשניהם כבר היה דוקטורט [למעשה, שניהם למדו במקביל הן בישיבת הרב ברויאר בפרנקפורט והן אוניברסיטת פרנקפורט]. קורצווייל ציפה שיקבל מיד משרת מרצה, ונעלב כשהציעו לו רק משרת מדריך [מתרגל]. כ"ץ הסכים להצעה, והתקדם בהדרגה עד לדרגות הבכירות ביותר".
המורה של רביקוביץ וזך
בצר לו חיפש קורצווייל פרנסה ממקורות אחרים. ישועתו באה מהצעה שקיבל מתיכון "חוגים" בחיפה לבוא וללמד שם ספרות. הוא עקר עם אשתו מרגוט לחיפה, ושם לימד במשך 15 שנים. למרות תסכולו הוא עשה הכול למען תלמידיו ואף נהג לפתוח בפניהם את ביתו הפרטי. אחת מתלמידותיו, המשוררת דליה רביקוביץ', כתבה לימים ש"דווקא הוא, העני שבמורים, היה הנדיב שבהם. במלחמת העצמאות, כאשר בחלקים אחדים של חיפה התנהלו קרבות, היו תלמידים משכונת נשר שלא יכלו לחזור הביתה ונשארו בחצר בית הספר. קורצווייל, שגר בדירת חדר אחד עם אשתו, בתו הפעוטה ואימו, היה היחיד שאסף את הפליטים לביתו".
קורצווייל הפך למורה נערץ; שנון, בעל חוש הומור סרקסטי וציני, מפגיש את תלמידיו עם מיטב הספרות העולמית וגורם להם להבין כיצד הספרים האלה נוגעים עמוקות גם בשאלות היסוד של חייהם שלהם. בין תלמידיו היו גם המשוררים לעתיד נתן זך ומאיה בז'רנו, אבל תלמידתו האהובה ביותר הייתה ללא ספק רביקוביץ'. כשהופיע ב־1959 ספר שיריה הראשון, "אהבת תפוח הזהב", הוא פרסם עליו ביקורת גדולה ומשבחת מאוד, מרום מעמדו כמבקר הספרות המרכזי של "הארץ", ולמעשה גרם בן־לילה להיווצרות מעמדה הבולט בספרות העברית. בין השאר, שבתה את ליבו העובדה שרביקוביץ' הצברית לא היססה לגייס לשירתה מוטיבים ומונחים יהודיים. מאוחר יותר, כאשר מספר שיריה השלישי ואילך היא נקטה שפה ישראלית יותר, קורצווייל איבד את עניינו בה, ולפי חוקר הספרות שמואל אבנרי אף טען שיש בכך משום חנופה לרוחות השולטות בעולם הספרות הישראלית.
הוא עצמו לא חשב לרגע להתפשר עם עמדות יריביו, למרות המחיר ששילם. מעיד על כך גם הסיפור הבא, שמספר פרידלנדר: "כחלק ממאמצי הפרנסה שלו, קורצווייל קיבל באותן שנים גם הצעה ללמד תנ"ך ב'תיכון חדש' בתל־אביב, בניהולה של ד"ר טוני הלה. כשהגיע לפגישה עם הלה היא שמחה מאוד על האפשרות שילמד תנ"ך, אבל הבהירה לו שתפיסת עולמו של בית הספר מחייבת שהוא ילמד תנ"ך ללא כיפה. קורצווייל לא הסכים בשום אופן. לימים סיפר לו מנהל תיכון הריאלי בחיפה, ד"ר ארתור בירם (קורצווייל לימד גם שם, במקביל למשרתו העיקרית בתיכון 'חוגים'), שד"ר הלה מעוניינת להגיע לאחד משיעוריו. קורצווייל השיב שהוא ישמח להשתתפותה, אבל הסביר שתפיסת עולמו מחייבת שהיא תלבש כיסוי ראש מלא, וגם חולצה ושמלה שיגיעו עד כפות הידיים והרגליים".
רק ב־1956, אחרי 15 שנות הוראה בתיכון, הגיעה ישועתו האקדמית של קורצווייל. שנה קודם לכן הוקמה ברמת־גן אוניברסיטת בר־אילן, והאוניברסיטה הדתית החדשה שמחה מאוד להזמין אליה את קורצווייל ולהפקיד אותו על הקמת המחלקה לספרות עברית וספרות משווה. כך הפך סוף־סוף לחלק מן העולם האקדמי, שתמיד שאף להשתלב בו. מן הביטחון היחסי שהקנה לו תפקידו החדש הוא נהנה לסגור חשבונות עם יריביו משכבר, ובראשם פרופ' גרשם שלום. ב־1957 התפרסם ספרו הגדול של שלום על שבתי צבי, שבו נטען כי השבתאות, שלכאורה נדחתה על ידי כל שדרות העם היהודי בעקבות התאסלמותו של שבתי צבי, המשיכה להשפיע בדרכים סמויות על העולם היהודי, באמצעות זליגת רעיונותיה אל החסידות ואף בחלומות המשיחיים של הציונות.
קורצווייל, היהודי האורתודוקסי שהמשיחיות הייתה זרה לו לחלוטין, יצא מגדרו מרוב כעס. במסה חריפה במיוחד הוא תקף את שלום על כך שהוא לא רק מעניק לגיטימציה לשבתאות עצמה, אלא מטפח נרטיב שמייחס לשבתאות השפעה כביכול על כל ההתפתחויות החשובות בעולם היהודי במאות השנים שאחריה. במה שהיווה עלבון צורב עבור קורצווייל, שלום לא טרח כלל להגיב ולהתייחס למאמר, לפחות לא בפומבי, כאילו ביקש לומר שקורצווייל כלל אינו ראוי שיתייחס אליו. היחיד מאנשי אסכולת ירושלים שהגיב על המאמר היה ההיסטוריון יעקב כ"ץ, בן טיפוחיו של שלום.
פרופ' יהודה פרידלנדר: "היו רגעים שהתייחס אלי ממש כמו בן, ורגעים אחרים שהתעלל בי, והרגעים האלה יכלו להתחלף במהירות. ככלל, כשלמישהו הייתה איזו בעיה אישית שהעיקה עליו, הוא מיד הרגיש בזה וגם התנדב לעזור"
באוניברסיטת בר־אילן, לעומת זאת, נהנה קורצווייל ממעמד־על לא רק בחוג לספרות, אלא גם בסגל כולו. מעמדו האינטלקטואלי וחריפות לשונו הפכו אותו לגורם משפיע בכל ענייני הקמפוס. חלק ניכר מביקורתו בהקשר הזה הייתה כנגד ניסיונם של עסקני המפד"ל להשפיע על המתרחש באוניברסיטה. הם ראו בה את התגשמות חזונם הפוליטי ורצו שהיא תבטא ביומיום שלה את החזון הזה, ואילו הוא סלד עמוקות מעצם החיבור בין דת ופוליטיקה, קל וחומר כשמדובר במוסד אקדמי, ולא היסס לבקר אותם בחריפות, לעיתים בפומבי. הדבר בא לידי ביטוי גם בשמות שהעניק לשני חתולים שגידל: לאחד קרא מפד"ל ולשני הצופה.
מרצה נוקשה וחומל
הלל וייס ויהודה פרידלנדר היו שניים מתלמידיו הקרובים של קורצווייל בבר־אילן. שניהם מתארים אדם מורכב ולא פשוט, סוג של "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" אקדמי. "הוא היה בעל אישיות מאוד לא פשוטה, עם מצבי רוח שיכולים להשתנות מרגע לרגע", נזכר פרידלנדר. "היו רגעים שהתייחס אלי ממש כמו בן, ורגעים אחרים שהתעלל בי, והרגעים האלה יכלו להתחלף במהירות. כשכבר למדתי אצלו לדוקטורט ואף כיהנתי כעוזר מחקר שלו, הגשתי לו פרק לדוגמה מהדוקטורט. הוא אמר לי: פרידלנדר, אתה לא יודע לכתוב משפט אחד בעברית. באותו רגע חרב עלי עולמי. נכנסתי לחדרי, ובדיוק נכנסה אליו תלמידה אחרת שהגישה לו ראשי פרקים לעבודה שלה. היא סיפרה שהוא אמר לה: תלכי ליהודה, הוא אמן הניסוח. רצתי אליו ושאלתי אותו 'איך אני יכול לעזור לאותה סטודנטית, אם לפני רגע אמרת שאני לא יודע לכתוב משפט אחד בעברית', ופרצתי בבכי. הוא ליטף לי את היד ואמר: הנח לזה, ילד שלי, הנח לזה.
"ככלל, כשלמישהו הייתה איזו בעיה אישית שהעיקה עליו, הוא מיד הרגיש בזה וגם התנדב לעזור. בשלב מסוים בני הבכור נזקק להשגחה צמודה, ואשתי עזבה לשם כך את עבודתה. סיפרתי לו, והוא הבין מיד שמעבר לבעיה הרפואית יש כאן גם בעיה כלכלית. תוך 24 שעות הוא סידר לי עוד רבע משרה, שבהחלט עזרה לי".
פרידלנדר מוסיף: "מכיוון שהייתי עוזר המחקר שלו, הייתי במגע ישיר איתו כמעט מדי יום. בכל בוקר כשהייתי מגיע למחלקה הייתי שואל את מזכירת המחלקה מה מצב הרוח שלו. אם התשובה הייתה 'לימון', ידעתי שבאותו יום עדיף שלא אתקל בו. רק אם לא אמרה משהו כזה, יכולתי להרשות לעצמי לדבר איתו".
וייס מדבר ברוח דומה: "מתחת לחזות הנוקשה, קורצווייל היה אדם רחום וחנון. הוא נתן בסתר מלגות לסטודנטים עניים, כי אמר שכשהיה סטודנט בגרמניה הוא חי על צלחת מרק אחת ביום וידע מה זה עוני. מצד שני, כשהוא הרגיש מאוים – ומכיוון שהיה פרנואיד בנשמתו, הוא הרבה פעמים הרגיש מאוים – דעתו הייתה נטרפת והוא הגיב באגרסיביות. אני ואריאל רוזן־צבי המנוח באנו ללמוד אצלו בהתחלה כסטודנטים של אוניברסיטת תל־אביב ששומעים באופן חופשי את שיעוריו. הוא חשד בנו שאנחנו מרגלים של החוג לספרות שם, שבאים לקחת קורסים שלו ולהעתיק אותם בתל־אביב".
השניות באישיותו של קורצווייל באה לידי ביטוי במכלול יחסיו עם תלמידיו. פרידלנדר: "הייתה סטודנטית אחת שבאה אליו לערער על ציון כשהיא בהריון. הוא שנא שתלמידות בהריון באות אליו לבקש 'הנחה', כי חשד שהן משתמשות בו כאמצעי להשגת מבוקשן. במקרה, אותה סטודנטית גם הייתה קרובה של אחד מעסקני המפד"ל, וזה הרע עוד יותר את מעמדה בעיניו. כששטחה בפניו את מבוקשה, הוא לא היסס לומר לה: 'נראה שעם החתונה איבדת גם את המוח, ושאריות המוח נשטפו סופית עם ההריון'". כיום, אמירה סקסיסטית כזו כנראה הייתה עולה לקורצווייל במשרתו, בלי קשר למעמדו ולהערכה אליו. אבל, מוסיף פרידלנדר, "כשפנתה אליו תלמידה אחרת, ששכבה במעונות הסטודנטים בשמירת הריון וביקשה שיבוא לבחון אותה ליד מיטתה, הוא לא רק נענה לכך ברצון אלא עשה זאת בחמלה ובאנושיות".
תלמידה קרובה אחרת, ד"ר ליליאן דבי־גורי, מציגה צד נוסף ברגישות של קורצווייל, גם כלפי בעלי חיים. היא מספרת על טיול שעשתה עימו בשבילי האוניברסיטה, שהסתיים ליד כלוב החיות שהיו מיועדות לניסויים מדעיים. "קורצווייל נעמד שם דקות ארוכות, והסביר לי שמדובר ב'הפגנת מחאה על היחס לחיות האומללות'. כשתהיתי על קיום הפגנה שאיש לא רואה אותה, השיב קורצווייל: 'אבל א־לוהים רואה'". לימים, היא אומרת, הוא גם לחץ ישירות על הנהלת האוניברסיטה להפסיק לפגוע בחיות, ובסופו של דבר, לטענתה, הם אכן קיבלו את תביעתו.
עלבון צורב מעגנון
לקורצווייל היה חלק חשוב בעובדה שעגנון, הסופר הנערץ עליו, זכה בפרס נובל. משפחת שוקן השקיעה מאמץ רב־שנים בניסיון להשיג לסופר הבית של ההוצאה והעיתון את הפרס היוקרתי. כבר ב־1947 פנה גרשום שוקן לקורצווייל וביקש ממנו לנסח מכתב המלצה על עגנון לוועדת פרס נובל (וייס מספר שקודם לכן פנה שוקן לקלוזנר בבקשה דומה, ונענה בסירוב). חלק מדרישות הוועדה כללו מכתב המלצה מגורם אקדמי. קורצווייל עוד לא היה אז בעל מעמד אקדמי, ולפיכך על מכתב ההמלצה שניסח היה חתום באופן פורמלי פרופ' הוגו ברגמן, ידיד משותף של קורצווייל ועגנון.
ב־1965 פנה שוב גרשום שוקן לקורצווייל בבקשה דומה. הפעם כבר היה קורצווייל בעל המעמד האקדמי המתאים, ויכול היה לחתום על ההמלצה בעצמו. כשנחשפו לפני כחמש שנים הפרוטוקולים של ועדת הפרס (שלפי התקנון נשארים חסויים במשך חמישים שנה), התברר שלמכתבו של קורצווייל אכן הייתה, כפי שהכול שיערו גם בזמן אמת, השפעה רבה על ההחלטה להעניק את הפרס לעגנון.
כאשר ועדת הפרס הודיעה על הענקתו לעגנון, מיהר קורצווייל להתקשר לעגנון ולברכו. להפתעתו, עגנון לא ענה לטלפון וגם לא חזר אליו מיד אלא רק כעבור כמה ימים, תוך התנצלות שכאשר הגיע הטלפון הוא היה באמצע התפילה ולא יכול היה לענות. קורצווייל נפגע, אבל השיא היה כעבור כמה חודשים, כאשר אחרי שובו של עגנון מטקס קבלת הפרס בשטוקהולם, נערכה לכבודו מסיבה גדולה שארגנו אנשי האוניברסיטה העברית. מתוך עוינותם המתמשכת לקורצווייל, הם לא טרחו להזמין אותו למסיבה. זה כשלעצמו לא הפתיע את קורצווייל; מה שהרתיח אותו הייתה העובדה שעגנון לא טרח כלל להיאבק למען הזמנתו אליה, ובעצם שיתף פעולה עם הדרתו של האיש שבלעדיו ספק אם העילה למסיבה הייתה בכלל מתקיימת.
קורצווייל כתב לעגנון מכתב קשה וכואב. עגנון, מצידו, נחלץ לתאם עם קורצווייל ביקור של בקשת סליחה, אבל קורצווייל לא התכוון לסלוח. מביקוריו הקודמים של עגנון אצלו הוא ידע שהדבר הראשון שעגנון נוהג לבקש בהגיעו אליו מן הדרך הארוכה בין ירושלים לרמת־גן, הוא כניסה לשירותים. לפיכך הכין מראש על האסלה בביתו שלט עם הכתובת: על האסלה הזו יושב אדם כפוי תודה! כשעגנון נכנס לשירותים וראה את הכתובת, הוא יצא כלעומת שבא, בלי לומר מילה. מאז אותו יום, קורצווייל ועגנון לא החליפו ביניהם מילה, מטוב ועד רע, עד מותו של עגנון, כשנתיים לפני קורצווייל.
כמה חודשים אחרי פרשת פרס הנובל פרצה מלחמת ששת הימים, שבה כבשה ישראל את מזרח ירושלים ושטחי יהודה ושומרון. קורצווייל היה מן הרגע הראשון בין החוששים מאוד מההישג הזה. למרות הצהרת ראשי המדינה דאז שהשטחים מוחזקים כפיקדון עד שיושג שלום עם הערבים (באותם ימים חשבו על הסדר עם ירדן ומצרים, המדינות שנגדן נוהלה המלחמה, ולא עם תנועה פלסטינית עצמאית), קורצווייל לא האמין שהדבר אפשרי, משום שלדעתו כיבוש השטחים יסמל לציונות את הצלחת יומרתה להיות הממשיכה ההיסטורית של היהדות, והיא לא תוכל לסגת מן היומרה הזו.
"הציונות ובתה, מדינת ישראל… לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפישתה ההיסטוריוסופית את היהדות", אמר ב־1970, בריאיון לסופר אהוד בן־עזר. "הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם פירוש הדבר להודות בכישלונה כדוברה ומוציאה לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות. המשיח החילוני אינו יכול לסגת. הוא יכול רק למות. בזה הוא משלם את המחיר בעד ניסיונו הנועז למסור את גורל היהדות למעגל ההיסטוריה החילונית".
אגב, באופן אירוני הביקורת הזו לא הייתה שונה בהרבה מזו שניסח יריבו הגדול של קורצווייל, גרשום שלום, עוד ב־1926, כאשר הביע חשש מהיומרה לחילון היהדות והשפה העברית, וגרס כי "אלוהים לא יישאר אילם בשפה שבה השביעו אותו במשך דורות רבים". בדומה לקורצווייל, גם שלום חשש מהיומרה של מפעל חילוני כמו הציונות לנכס אליו את המושגים הדתיים־משיחיים של היהדות.
העלבון מעגנון היה נדבך במסכת שלמה של תסכולים ומרירויות שספג קורצווייל במהלך חייו: מנוסתו, כפליט נרדף, ממולדתו שבה קיווה לקיים קריירה של אינטלקטואל אירופי נחשב; הדרתו מהאוניברסיטה העברית, שהביאה אותו ל־15 שנות הוראה בתיכון לא בולט במיוחד בחיפה, ולכל אלה נוספו חרדתיות ופרנויה שמהן סבל כנראה באופן שוטף.
"אחרי שנודע לנו על ההתאבדות", משחזרת דבי־גורי, "היינו, התלמידים הקרובים שלו, בהלם. ישבנו בחדר האוכל הגדול של האוניברסיטה, כל אחד בשולחן משלו, ובהינו באוויר. פתאום ניגש אלי אברהם פומרנץ, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, ואמר: 'התמזל מזלך להכיר בן אדם נדיר. אני מציע לך לנסות להתגבר על הצער ולא לנסות לחפש בעתיד בן אדם דומה, כי לא תמצאי".
