מה עושה אדם שראה עולם שבור? חייו של פרופסור מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל שחגג בקיץ האחרון יום הולדת 90, מספקים לשאלה זו תשובה ניצחת: הוא מתקן. "איך אומרים? Thereis no business like Shoa business", הוא אומר. "אני לא קורבן השואה, אבל אני בהחלט חלק מגלי העלייה שהגיעו לישראל כפליטי אירופה וגרמניה הנאצית, ונגאלו על ידי זה שירדו בחופי תל־אביב. מפה מתחיל הסיפור".
האדמה מתחת לרגליו של רוטנברג בן השש החלה לרעוד באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה. כילד בוורוצלב (ברסלאו בשמה הגרמני), עיר ואם על גבול פולין־גרמניה, הוא ראה את מצעדי צלב הקרס בהשתתפות הפיהרר ואת בית הכנסת וספרי הקודש נשרפים בליל הבדולח. "אני לא יודע אם בימי חייך תפגשי מישהו שעבר ליד היטלר ממרחק שני מטר", הוא מעיר, ונזכר במועל היד, בדגלים, בגזוזטרה המוגבהת שעליה עמד כדי לצפות בצעדות האס־אס, ובשיטוט חסר המעש ברחובות עם אחיו הבכור. "לא בדיוק ידענו מה לעשות, כי אבא כל הזמן היה במצב של בריחה. הוא היה עריק והפולנים רדפו אחריו. הוא היה אלוף הבריחות. לפעמים לא ראינו אותו חודשים שלמים. אני זוכר שהוא נעצר על ידי איש גסטפו שמן. 'אתה לא יודע איפה הוא? כן, בטח, פוף סטירה'", הוא מחקה אותו בתיאטרליות.
רוטנברג הילד השתובב בחצר עם ילדי השכנים הנאצים. כשהם דקרו אותו עם סיכות, הוא החזיר שבעתיים ושבר את שיניו של אחד מהם. "ההורים שלו כל כך נבהלו שיסתבך בצרות, עד ששמו אותו בעצמם במוסד לילדים", מספרת בתו, ד"ר מיכל פכלר, פסיכולוגית קלינית ומרצה באוניברסיטה העברית, המשתתפת בשיחתנו.
בשנת 1939 נמלט לארץ ישראל עם הוריו ושלושת אחיו. "לאבא, שעסק בדפוס, היה מספיק חזון ותבונה, וכבר בשנת 37' הוא שלח לנמל תל־אביב ליפט עם מכונת דפוס עבור בית הדפוס שרצה לבנות בארץ. כשהגענו לפה הוא מצא את המכולה והקים בית דפוס גדול בירושלים", מספר רוטנברג. "לולא המכולה, לא הייתה לו פרנסה. הוא שלט ברוסית, טורקית ובשפות השמיות, והפיץ ספרים וחומרים בשפות שונות".
במה אתה דומה לאבא?
"לא בגובה, הוא היה נמוך", צוחק רוטנברג. "במורכבות שלך", עונה בתו ד"ר מיכל פכלר, תוך שהיא פונה אליו. "אבא שלך חי בין כמה עולמות. חסידות גור וציונות דרו אצלו בכפיפה אחת. הוא שלח את בניו לצבא, והמשיך להתפלל בשטיבל עם חסידי גור. ככה גדלת".
מתחבא בין הכבשים
כנער התנדב רוטנברג בגדנ"ע, אך להורים סיפר שהלך לישיבה. "בגיל 14 וחצי כולנו כבר היינו במחתרות, אני הצטרפתי לשורות ההגנה. היה לי כיף. הייתי הרפתקן חסר תקנה", הוא מספר. השתתפותו בקרב המכריע על אכסניית נוטרדאם בלב ירושלים, במאי 1948, זיכתה אותו בתואר "הילד שהציל את ירושלים". "זכיתי להיות הילד שהדליק את המשוריין שטיפס מרחוב סולטן סולימן בשער שכם לכיוון השער החדש. זרקתי בקבוק מולוטוב לעבר המשוריין הראשון בשיירה, ובעקבות כך שאר המשוריינים ברחו מהעיר", הוא מספר. הקרב הזה סלל את הדרך להשארתה של ירושלים המערבית בידיים יהודיות. לאחר הקמת המדינה התגייס לצבאה החדש, לקח חלק בהקמת גרעין הנח"ל הראשון בארץ, היה ממקימי היישוב שעלבים והשתתף בפעולות התגמול בשטח ירדן.
"קורה משהו, אתה שם. תמיד על במת ההיסטוריה. לפעמים לא האמנו. עוד סיפור ועוד סיפור, איך היית גם שם?", משחזרת מיכל את ההווי המשפחתי, ומספרת על אחת מפעולות התגמול שאביה השתתף בהן, בתיאור שכמו נלקח מסיפורי אלף לילה ולילה: "הוא מצא את עצמו לבד, מעבר לגבול בירדן, בתוך אש תופת. הדרך שלו להינצל הייתה באמצעות עדר כבשים שהוא גנב לארץ, והתחבא בין הכבשים כרועה". השניים צוחקים, והבת מסכמת: "הוא גנב עדר כבשים, אבל אף פעם לא הלך בעדר".
בתו, ד"ר מיכל פכלר: "זה לא מקרי שאבא תמיד היה על במת ההיסטוריה. הוא תמיד התנדב ושם את עצמו במקומות הכי נדרשים. הוא עבד עם נוער בסיכון, עם אסירים קשים ועם חולים פסיכיאטריים על הקצה. הגישה שלו נוצרה מתוך החיים שלו"
לאחר שירותו הצבאי פנה רוטנברג ללימודי עבודה סוציאלית, סוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית. בהמשך קיבל תואר שני בקרימינולוגיה ובעבודה סוציאלית באוניברסיטת ניו יורק. בשנים הבאות הספיק רוטנברג לעסור בעבודה סוציאלית במסגרות שונות, לצאת עם הרב אביחיל לחפש את עשרת השבטים האבודים, ולהיעצר ברוסיה על ידי הקג"ב לאחר שנסע עם אשתו נעמי בשנות השמונים ללמד יהדות וציונות. "הוא לא הפסיק ללמד אפילו כשהיה ברור שהקג"ב רודפים אחריו", מספרת מיכל. "הם עשו קידוש בלנינגרד, והעיפו אותם משם עוד באותה שבת. את סעודת מלווה מלכה הם כבר עשו בלונדון".
בעולם שבו גדל רוטנברג בילדותו היה מקום רק לגזע הארי. החוויה הזו הביאה אותו ליצור משנת חיים דיאלוגית, שרואה את האחר ומשוחחת איתו. ההגות שיצר בהשראת משנתו הקבלית של האר"י, ושנפרסה על פני כ־17 ספרים, זיכתה אותו בתואר "אבי הפסיכולוגיה היהודית" ובפרס ישראל לשנת תשס"ט. על פי הנימוקים של שופטי הפרס, רוטנברג פרץ דרך והביא בשורה חדשה, קומה נוספת לתפיסת העולם המערבית. הוא יצר מודל של פסיכולוגיה יהודית, שלפיו דווקא הצמצום ופינוי מקום לזולת הופכים לכוח.
הרעיונות של הפסיכולוגיה היהודית החלו לנבוט אצל רוטנברג בתקופת שהייתו באוניברסיטת ברקלי, במחצית השנייה של שנות השישים, במסגרת כתיבת דוקטורט ופוסט־דוקטורט. אלו היו השנים של ילדי הפרחים וההפגנות הגדולות. רוטנברג החל להזדהות עם התנועה האנטי־פסיכיאטרית, ולחשוב על פסיכולוגיה יהודית. "היה לי מזל שהיה לי רב'ה", הוא אומר, "תיאודור סרבין, פסיכולוג אמריקני חשוב. הוא קלט אותי ונתן לי לרוץ עם הרעיונות שלי ולכתוב".
בברקלי החלה להתחוור לרוטנברג מערכת האמונות שעליהן מתבססת הפסיכולוגיה המערבית, ששורשיה נטועים בנצרות. "שני דברים הפריעו לי במיוחד. הגישה הדטרמיניסטית, שסותרת את הבחירה החופשית ובבסיסה נמצאים 'החטא הקדמון' והתפיסה שהאדם נולד מקולל, והגישה האגוצנטרית בטיפול שמביאה לבדידות העצומה של האדם".
"מבחינתו, הפסיכולוגיה הקלאסית הייתה חסרה", מוסיפה פכלר. "היא לא נתנה מספיק תקווה לאנשים. הייתה חסרה בה קומה של צמצום הקליפות והעלאת הניצוצות, ואת זה הוא מצא בחצר החסידית שבה גדל. הוא לא נשאר חסיד באורח חייו, אבל נשאר חסיד בנשמתו והשתמש באוצרות של היהדות".
מעשה מרכבה
ההבלחה הראשונית של רעיון הצמצום כתפיסה פסיכולוגית צצה לרוטנברג בזמן נסיעה ברכבת. בעקבות זאת היא זכתה לכינוי פנימי, "מעשה מרכבה". פכלר: "הצמצום הוא פינוי מקום לזולת, למי ששונה ממני. זה משהו שהיהדות עושה כל הזמן, וזה קשור בצורה מאוד עמוקה לשבירה שחווה רוטנברג בעולם שבו גדל, מה שהוא מכנה הדיאלקטיקה של או־או, או מונולוג של גישה אחת נכונה. ההבנה שצמצום הוא כוח זה 'גיים ציינג'ר'".
עם חזרתו לארץ בשנות השבעים החל רוטנברג ללמד במוסדות אקדמיים ולפתח את משנת חייו, שיטה פסיכולוגית־חסידית, שבהמשך פיתח עוד עם בתו ד"ר מיכל פכלר ותלמידו ד"ר ברוך כהנא. בשנת 2006 הקימו השלושה את מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית, הקרוי על שם בועז, בנו הצעיר של פרופ' רוטנברג, שנפל בפעילות מבצעית באיזור יריחו בשנת 1988. רוטנברג גידל דורות של עובדים סוציאליים כמרצה באוניברסיטה העברית. ב־18 השנים האחרונות הוא מלמד לצד בתו מיכל את מודל הצמצום כגישה טיפולית־חינוכית במכון שהקימו.
"זו זכות ענקית ללמד עם אבא", אומרת מיכל. "אנחנו כל כך שונים, אז אין בינינו מאבק. הוא יציג מול כולם, אני לא יודעת לשחק. 'נו, תעשי קצת פסיכודרמה', הוא דוחק בי, ואני עונה לו 'אבא, אני לא יודעת'. אני ישרה. לא יודעת להסתיר, לשחק. אנחנו משלימים אחד את השני, והקשר בינינו העמיק. הוא פילוסוף גדול". "קשקשן גדול", מעיר האב בבת שחוק. "אנחנו מביאים אלטרנטיבה לגישת אדיפוס־שמדיפוס", הוא אומר, ומיכל מגלה שלפעמים הוא קורא לה אנה, על שם בתו של פרויד.
סיפור חייו ומשנתו של רוטנברג כרוכים זה בזה. "זה לא מקרי שאבא תמיד היה על במת ההיסטוריה", אומרת פכלר. "הוא התנדב להיות שם, תמיד התערב, שם את עצמו במקומות הכי נדרשים, בין אם כילד מול הנאצים ובין אם בחייו הבוגרים. הוא עבד עם נוער בסיכון, עם הפנתרים השחורים, עם אסירים קשים ועם חולים פסיכיאטריים שעל הקצה, והיה בין הראשונים להבין שהפסיכיאטריה הקלאסית לא נותנת מזור מספק למתמודדי נפש. הגישה שלו נוצרה מתוך החיים שלו".
הדרך שבה אדם מספר את סיפור חייו תופסת מקום חשוב במשנתו של רוטנברג. "הסיפורים הם תמריצים פסיכולוגיים, הם משפיעים על האדם ומכוונים אותו", הוא אומר, ופתאום עולה בו הרהור, רגש אשמה, שאולי הסיפורים המאצ'ואיסטיים שלו גרמו לבנו בועז להתגייס לסיירת צנחנים. "אתה יכול להיות גאה בו", אומרת פכלר. "אני גאה", הוא עונה בעיניים לחות, "אבל אין יום שהוא לא חי בתוכי, הילד הזה. הוא היה מאוד צעיר ומאוד בוגר. היו לנו הרבה שיחות לפני הגיוס".
בשנת 2009 קיבל פרופסור רוטנברג את פרס ישראל בחקר העבודה הסוציאלית. כשקם ממקומו לקבל את הפרס, הלך בזיג־זג. "למה ללכת ישר בטקס כל כך מעונב, אם אפשר ללכת עקום?" הוא שואל בחיוך, וממשיך כממתיק סוד: "את יודעת מה עשיתי? רקדתי לחופה של בועז". הבמאי שלום הגר ליווה את רוטנברג במשך 12 שנה והפיק סרט תיעודי, המלמד בין השאר על התמודדותו עם השכול. הסרט מוקרן בכל שנה ביום הזיכרון על ידי מכון רוטנברג.
סגר מעגל עם האש
"הרבה מההגות של רוטנברג התחילה קודם, אך המשיכה להתפתח אחרי שבועז נהרג", אומרת פכלר. "זו הייתה הדרך שלו לשַׁקְדֵם (פועל ייחודי למורי המכון) את חייו. האובדן של בועז, הבן הצעיר שהיה רק בן 18 במותו, היה טרגדיה ענקית שנפלה עלינו. מתוך האסון הזה הקים פרופסור רוטנברג מכון שוקק חיים שמפתחים בו מתוך המקורות היהודיים גישה שנותנת לאדם כוח וכבוד ותקווה. המכון מלא יצירה. מפתחים בו אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה והחינוך, וכותבים בו דוקטורטים שמטרתם להיטיב עם האנושות".
רוטנברג אוהב להמציא מילים חדשות. "שקדום" הוא הלחם של שיקום וקידום. "בעוד אנחנו רגילים לדבר על שיקום כחזרה לנקודת ההתחלה, למצב שקדם לנפילה, רוטנברג לא מסתפק בשחזור של מה שהיה פעם, אלא שואף לקידום למקום שבו עוד לא היינו מעולם. כלומר, שקדום. השקדום נותן לעתיד משמעות אחרת", מסבירה מיכל. מילה נוספת שיצר היא "שִלחוּן", הלחמה של המילים שכתוב ולחן. על פי כתביו זוהי "טכניקת שיקום וצמיחה שמאפשרת להפוך עובדות חיים טראומתיות לסיפור, לאגדה שמבטאת תקווה שאפשר לחיות איתה ואף לצמוח ממנה".
"זו דרך מיטיבה להתייחס אל העבר, שעוזרת לנו להתמודד איתו", אומרת פכלר. "כמו שמשכתבים סיפור, ניתן 'לשלחן' סיפור חיים. אנחנו לא משנים את העובדות, שיכולות להיות קשות או כואבות, אבל אנחנו נותנים להם לחן אחר, מנגינה אחרת, פרשנות אחרת. אם מישהו נפגע או הרגיש קורבן, נסתכל על העבר שלו בצורה אחרת. הוא שרד, התמודד, הוא לא יכול היה לעשות אחרת והוא לומד מהעבר שלו. רוטנברג אומר, 'מותר לנו לקוות שיהיה לנו בעתיד עבר טוב'.
תוכנית הלימודים במכון, מוסיפה פכלר, "בונה את יסודות החשיבה של הצמצום ככוח שיוצר דיאלוג ונותן לאור של כל אחד להתגלות. לא צריך להיות מאמין כדי ללמוד. לקחנו רעיונות מעולם המדרש, הקבלה והחסידות והפכנו אותם לכלים שימושיים בשדות הפסיכולוגיה, החינוך והחברה. הכול נאמן למקור, אבל נוצר משהו חדש. זו לא פסיכולוגיה חיובית, והיא לא מדלגת על הקושי. אני אומרת 'אל תקרי דילוג אלא דיאלוג'. אם בן אדם נכנס לדיכאון, יש לזה סיבה ושורש וצריך לסמוך עליו. יש סיבה לכך שמישהו שעבר פגיעה מינית יהיה שבור. אם ניתן מקום לשבר, אז נבין גם איפה התיקון. כשנותנים מקום לכאב, לשבירה, אז בסוף הם יצטמצמו. אם נלחמים בהם ומדלגים מעליהם, ויתרנו על האדם.
"מתוך סיפור חיים של עמידה מול שברים, פרופסור רוטנברג הקים גישה מהפכנית של תיקון. עבור מתמודדים עם קשיים נפשיים, ועבור התמודדויות של יומיום בהורות, בזוגיות, בטיפול, בחינוך ובחברה כולה. הוא עומד מול הדטרמיניזם והאגוצנטריות של העולם המערבי ומביא בשורה מתוך היהדות, שדווקא הצמצום הופך לכוח. צמצום העבר השלילי ופינוי מקום לצמיחה, צמצום האני ופינוי מקום לאחר".
בכתביו מתייחס רוטנברג לסגירת המעגל שלו עם האש. אותה אש שראה כיצד היא שורפת ספרים בליל הבדולח, היא גם האש שאיתה זכה לעשות מעשה ולהציל את ירושלים, ואחר כך כתב עליה כגישה טיפולית של העלאת ניצוצות. עניינו של רעיון הצמצום הוא למצוא את המינון הנכון של האש, לאתר את הניצוץ ולתת לו את המקום הראוי.
"כל מערכות היחסים שלנו סובבות סביב הרעיון הזה – למצוא את הניצוץ החיוני ולקיים אותו במינון הנכון שלא ישרוף, לא יפגע ולא יסנוור", אומרת פכלר. "אש יותר מדי חזקה שורפת, אש חלשה מדי עלולה להיכבות עם כל משב רוח קל. כשאדם רואה ניצוץ בילד שלו, בבן־זוג שלו וכן הלאה, ייווצר דיאלוג. כל עוד אין השתלטות על הניצוץ הזה. כאשר משתמשים בסוד הצמצום בצורה נכונה, הוא יוצר דיאלוג ותנועה. רק כך ניצוץ קטן יוכל לגדול ולהפוך לאש מיטיבה".
