כך נאבקו היהודים לאורך ההיסטוריה בהוצאות החתונה

בקיץ האחרון פרסם אריאל פייגלין סדרת פוסטים מייאשים תחת תיוג ההאשטג "כמה עולה להתחתן". פייגלין, בוגר ישיבת עתניאל, נישא באותה תקופה לבחירת ליבו. את העול הכלכלי הכבד המוטל על זוגות המבקשים לבוא בברית הנישואין הוא פרט לסעיפים, תתי־סעיפים ומספרים, והגיש לקוראיו מעין דו"ח כלכלי מקיף. מסקנת רשימותיו עגומה: מי שלא נולד על הצד שבו מרוחה החמאה, ייאלץ להתמודד עם אתגר כלכלי כבד סביב החתונה. זאת גם אם יסתפק באירוע צנוע, ללא גן אירועים יוקרתי מנקר עיניים, מנות גורמה מעלפות, עיצוב מושקע ובר אלכוהול עשיר. זוגות רבים או הוריהם יסחבו את החובות מאירוע החתונה על פני תקופה ממושכת, עוד לפני שיגיעו להתמודדות עם אתגר כמו רכישת דירה.

בסדרת הפוסטים שלו שרטט פייגלין את סל ההוצאות הבסיסי ופירט את הסעיפים שבהם אפשר לנסות לחסוך. הוא לא עסק במחירים הכלכליים והנפשיים של חתונות יקרות יותר, שמשלמים מי שקפצו מעבר לפופיק בשל שיקולים חברתיים. בהקשר הזה, כתבות עונתיות על שוק הנישואין הישראלי מתארות תופעה נרחבת: שיעור לא מבוטל מהזוגות הישראלים הבאים בברית הנישואין, מתעקשים על סטנדרט גבוה החורג באופן משמעותי מיכולותיהם הכלכליות, בעיקר בשל הלחץ החברתי. הצעירים הללו השתתפו בחתונות יקרות של חבריהם, ומתביישים להזמין אותם לחתונה צנועה. על ציר הזמן, הסטנדרטים של האירועים עולים עוד ועוד, ובעלי האולמות מציעים אינספור תוספות ואלמנטים הכרוכים בתג מחיר מרקיע שחקים. מה שבעבר נתפס כמותרות מיותרות, הפך עבור לא מעט זוגות למינימום מחייב.

ובכן, הגלגל לא הומצא בתקופתנו. מתברר שהיחס הציבורי לחיי מותרות, גם ובעיקר סביב חתונות, העסיק את פוסקי ההלכה לאורך מאות אם לא אלפי שנים. ספרו של פרופ' נחום רקובר, "המותרות בתקנות הקהילות: הדאגה לחלש והמאבק בראוותנות", שיצא לאור לאחרונה בשני כרכים, במסגרת סדרת "ספריית המשפט העברי" – הוא יוצא דופן בין חיבוריו של רקובר, חוקרו הוותיק והבולט של המשפט העברי. רוב הספר מוקדש לציטוט תקנות של קהילות שונות מימי הביניים ועד היום, המובאות ככתבן וכלשונן. התקנות הן ממקומות רבים ברחבי העולם היהודי – ממדינות אירופה, דרך ארה"ב ודרום אמריקה, צפון אפריקה, בלקן ותימן. בהערות השוליים ימצא הקורא הסברים רבים למונחים ולמושגים המופיעים בתקנות, ועליהן נוסף מבוא מקיף.

בלי טורטים, פשטידות ומיני מתיקה

מבנה התקנות דומה: הן נפתחות בהסבר מליצי בדבר הצורך לתקן תקנות בגלל "קלקולי הדור", מציינות את שמו של הגוף המתקן, הזמן והאופן שבו התכנס הגוף וקיבל את החלטותיו, זמן ותחולת התקנות, ולאחר מכן התקנות עצמן. בחלק מהתקנות נוסף פירוט הסנקציות הצפויות לעוברים על הוראת פרנסי הקהל.

כך למשל נכתב ב"פנקס קהילות בולוניא ופורלי" בצפון איטליה, בשנת קע"ח (1818): "גם מפני אשר ראינו עושי החופות והסעודות מרחיבים לבם ומרבים לעשות יותר מכדי יכלתם, ויותר מעשירי הגויים אשר אנחנו בתוכם, וזה סבה להפסד ממון, לכן הסכמנו שמיציאת זה החודש לא יהיה רשאי שום יוד"י מתושבי הקהלות הנזכרות להזמין בשום אחת מהסעודות החופות רק עשרים אנשים ועשר נשים וחמש נערות בתולות. אכן הקרובים עד דור שלישי יכלו להזמין מהם כרצונם נוספים על המספר… גם הסכמנו שאם הכלה תבוא מחוץ לעיר על סוס לא יהיו רשאים ללוותה בתוך העיר כי אם עשרה אנשי יו"דים רוכבים על סוסים וארבעה רוגלים. וכל מי שיעבור על שום א' מאלו ההסכמות ויזמין אנשים או נשים יותר מהמספר הנזכר, יתחייב לפרוע לקופת העיר דוק אחד על כל איש ואשה שיזמין…".

תקנה נוספת מתייחסת לתפריט המוגש בסעודות המצווה: "בשום סעודה לא יובאו על השולחן לא תרנגולי הודו ולא תרנגולות הודו, כל טורטים, פשטידות עם כיסוי, גם פשטידות ללא בצק, כל מיני מתיקה, פירות יבשים וכל שכן פירמידות, לחם משוייף, וגם אסור בחרם. רק אם הסעודות הנ"ל מתקיימות במוצאי שבת מותר להגיש טורט שקדים, פשטידה ועוגות".

תקנות שחוברו בקהילת "מגורשי קסטיליה בפאס" שבמרוקו, בשנת תנ"ח (1698), עוסקות במגבלות על הנדוניה הניתנת לכלה, ומובא בהן גם הסבר על הרקע החברתי לתיקון התקנה: "פקחנו עינינו על אשר בעוונותינו שרוב האנשים אשר בנות יולדו להם, צר ומצוק מצאום, ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בלבם דאגה על העתיד, מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו כדי לשָלחן ולתִתן לאנשים. לסיבת פשיון נגע צרעת המנהג הרע לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה על העיקר, חפץ או חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות או מעות או קרקע, או לסייע החתן בתכשיטים המוטלים עליו. וכדומה שרוב בעלי הבתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם וקצתם לוקחים מעות בריבית להשלים התוספת ההיא והריבית עולה במעלות על גביהם כל ימיהם. ואשר אין ידם משגת ואין מוצאים גם כן מי שיתן להם בריבית לסיבת עניותם, נשארות בנותיהם עד ילבינו שער ראשם ואין איש מאסף אותן הביתה. לכן ראינו לתקן ולגזור על כל המשתדכים מהיום הזה והלאה, שאין רשות לא למשתדכת ולא לקרוביה להתנות שום תנאי סופת כפל הנדוניא בשום אופן… רק חפצי הנדוניא אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשות אותם לפי כבודו".

צדקה במקום ציפורי מחמד

פרופ' רקובר מנתח את ההנמקות השונות שהעלו מתקני התקנות, המשתרעות על טווח רחב של שיקולים, ומקדיש פרק להשקפתם של חכמי ישראל בדורות השונים על ההיבטים החינוכיים והמוסריים של חיי מותרות. כך למשל, ר' יונתן אייבשיץ טוען שחיי מותרות גוררים השפעה שלילית המובילה לעזיבת הדת, "כי כל גרם עונות הוא מותרות בתענוגים". הבן איש חי, ר' יוסף חיים מבגדד, מדגיש את ההשפעה השלילית של המותרות על המידות: "וידוע מה שכתבו חכמי המוסר, מי שאינו רוצה בהנאת עולם הזה ואינו רודף אחריה, הרי זה יוכל לקנות מדת הענוה והשפלות. מה שאין כן להיפך, לא יוכל להיות עניו ושפל בעולם הזה, כי ריבוי ההנאות של עולם הזה מושך לבו את הגבהות ותאוות הלב". במקום אחר הוא מתייחס להשלכותיה השליליות והמשפחתיות של התמכרות לרמת חיים גבוהה: "כיון שלמד להיות זולל וסובא בבשר ויין מרובה, שצריך לו הוצאות הרבה, לפעמים אין לו מעות ויהיה מוכרח להחריב ביתו, לסתור דלתות וחלונות למוכרם בכדי למצוא מעות. וגם מכירה של מטלטלין נקראת חורבן הבית… ומאלמן אשתו ומייתם גוזליו". החת"ם סופר כותב שההתמכרות לחיי מותרות גורמת ל"שכחת התלמוד", שכן רמת חיים גבוהה מחייבת בזבוז זמן רב מדי על עבודה, זמן הבא על חשבון לימוד תורה.

נימוק נוסף הוא שהוצאות מרובות באות על חשבון מתן צדקה. כך למשל כתב ר' יהודה החסיד שאין לגדל ציפורי מחמד יקרות, ואת הכסף ראוי לתת לעניים. ר' משה חאגיז מתלונן על הכסף הרב המבוזבז על "מרכבות, ואכילת בהמות (בשר), ובנין בתים וחצרות. אם היו נותנים את הכסף ההוא… היה די והותר להציל לקוחים למוות, ולהעמיד בארץ ישראל ד' אמות של הלכה ותפילה".

נימוק שלישי הוא הפגיעה בבריאות. ר' יחיאל ב"ר בנימין הרופא מזהיר "מאכילה גסה ושתיה מרובה, מפני שמביאים על האדם חולאים גדולים וכבדים". גם הרמח"ל מזהיר מפני אכילה מרובה: "ישים אל לבו החולאים הרבים שיכולים לבא עליו מחמת אכילתו, ולפחות הכֹבֶד שמגיעהו אחר האכילה, והעשנים המהבילים את שכלו".

תרנגולי כפרות מכלים ממונות

נימוק רביעי שמביא רקובר הוא ההשפעה החברתית השלילית. ר' אליעזר פאפו, מחבר "פלא יועץ", יוצא נגד מלבושי פאר: "ואף אם חננו ה' עושר לא ילבש בגדי רקמה חשובים מאד, אי משום שעובר על בל תשחית, ואי משום 'כי נפש הוא חובל', שמביא האדם לידי גאוה, אם משום שמגרי ביה [מְגָרֶה עליו] יצר הרע ועין הרע, ואי משום שגורם לאחרים שאין ידם משגת, שיראו ממנו וירצו לעשות כמעשהו, וסוף שלוֹוים ואינם משלמים או גוזלים וחומסים".

לטענתו, מרוץ החימוש האופנתי פוגע ביחסים החברתיים בין הנשים: "כי אישה רעותה קנאה, וכל מגמתה להידמות אחת לאחת, ואף אם בעלה קצֹר קצרה ידו, לא יוכל מַלֵט מלעשות רצון אשתו, ומתוך כך רבו הנדוניאות והוצאות הנישואין, עד שרבות בנות באות לידי בזיון בהגיען לפרק בתולה נישאת, אב ואם בוכים ומבכים בצער ואין להם מושיע, וכהנה רבות רעות וצרות שעוברות על ראש העניים".

גם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", נוגע בנקודה הזו. בין השאר הוא טוען שרמת חיים גבוהה של ההורים מרגילה את הילדים לסטנדרט פזרני וראוותני. הם מבזבזים את כספי הוריהם "עד שמתדלדל לגמרי, ופתאום נתגלה שברו לכל עד שנוגע ממש לבסוף לפיקוח נפש, מגודל הצער והכלימה מכל בעלי חובות שסיבבוהו וכתרוהו מכל עבריו". בהקשר של הימים הנוראים, ר' יוסף משאש התנגד לשימוש בתרנגולים במנהג הכפרות, שכן הדבר מביא לעליית מחירי התרנגולים וגורם לעניי הקהילות לכלות את ממונם ולהיכנס לחובות.

הנקודה האחרונה המועלית בהנמקות לתקנות היא הפן החינוכי. ר' יהודה בן הראש טוען שהחינוך לחיי צניעות הכרחי כדי לאפשר לילדים התפתחות רוחנית בבגרותם. כדוגמה חיובית הוא מתאר את הנשים במשפחתו, שלדבריו "הורגלו עם לומדי תורה, ויעזרו בעליהם לקיים תלמודיהם בידיהם. ועוד, שלא הורגלו בהוצאות יתרות ולא יבקשו מבעליהם מותרות. ובקשת מותרות היא המטרידה את האדם מן לימוד התורה".

חסידי גור וקיבוץ שעלבים

הפרק האחרון במבוא מוקדש לתקנות נגד מותרות בדורנו, שאופיין, כפי שמציין המחבר, שונה מתקנות ימי הביניים: הן אינן נושאות סנקציות, והן יותר בגדר עצה טובה מאשר פסק הלכה מחייב. רובן מוקדשות לנושא החתונה וכל הכרוך בה. בשנת תשל"א (1971) קמה בבני־ברק תנועה עממית שנזעקה נגד המרוץ הראוותני, על הקשיים והחובות הכרוכים בו. אנשיה פנו לרבנים בעיר, ואלה הוציאו תקנות כלליות שמטרתן לצמצם את ההוצאה המופרזת. תקנות אחרות בקהילות חרדיות, שהושפעו כנראה מתקנות בני־ברק, ירדו לעיתים לפרטים ולרזולוציות גבוהות יותר: "מזונות, יי"ש ופירות בלבד", "מנה עיקרית אחת"; וגם הגבלת ההוצאה על כלי התזמורת, על צילום, הדפסת הזמנות "פשוטות", ואיסור להניח פרחים על שולחנות האורחים. כן יש הגבלות על מספר המוזמנים ואופי הסעודה במסיבות אירוסין ושבע ברכות, על מתנות ותכשיטים, וסביב עלות הדירה והריהוט. מלבד הדוגמאות מקהילות חרדיות, חסידיות בעיקר, בספר מובא גם נוהל החתונות של קיבוץ שעלבים.

מעבר לסוגיה המוסרית־חברתית ביחס למותרות, הספר מלמד על אורחות החיים בקהילות, מימי הביניים ועד ימינו: על אופי השמחות והסטנדרטים הנהוגים בהם, ועל סוגי מאכלים, בגדים ומשחקים. התקנות שופכות אור גם על פרוצדורות הניהול הפנימי של הקהילות השונות: כוחם של פרנסי הקהילות ומגבלותיהם, האמצעים שהיו בידיהם לאכוף ציות לתקנות באמצעות הטלת סנקציות או פרסום שמות העבריינים, וגם הפערים הכלכליים בין הקהילות השונות.