עם חזרתנו לקריאת התורה מבראשית, מבקש אני לכתוב כמה דברים על שיטות הפרשנות השונות של המקרא, שנהוג לחלקם לפשט, רמז, דרש וסוד. אתייחס כאן לשלושת העיקריים שביניהם: פשט, דרש וסוד.
מדרש רבה לספר בראשית פותח בדרשה על פסוק מפרק ח במשלי. הפרק עוסק בחשיבות החוכמה, שחז"ל נוהגים לדרוש אותו על התורה. המדרש מתייחס לפסוק "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם", ומפרש את המילה "אמון" בכמה צורות. שני הפירושים הראשונים הם" אמון – פדגוג" ו"אמון – מכוסה". לדעתי, המדרש מתייחס כאן לשאלה כיצד לקרוא את פסוקי המקרא, ורוצה ללמד אותנו שהתורה מדברת בצורות שונות. לפעמים היא מדברת באופן גלוי, כפדגוג, דהיינו מורה או מחנך, ולפעמים מדברת בשפה נסתרת. דהיינו, יש בתורה חלק נגלה ויש בה חלק נסתר.
החלק הנגלה עשוי להיות מה שאנו מכנים "פשט". אולם מהו פשט? לכאורה הפשט הוא מה שהמילים אומרות. ואכן, כשחותמים על חוזה משפטי, חותמים על הפשט של החוזה במובן זה. חותמים על המילים. כוונותיו הנסתרות של האדם בעת החתימה הן בגדר דברים שבלב, ואינן מעניינות אותנו מבחינה משפטית. החוזה הופך למסמך עצמאי ומנותק מהמחשבות של מי שכתב אותו. בניגוד לכך, כשמישהו כותב מכתב או אומר לנו משהו, אנו מעוניינים לדעת ולהכיר מה הוא התכוון לומר אף מעבר למילים עצמן. משמעות הדבר היא שאנו צריכים להיכנס לתוך עולמו הפנימי של הכותב ולא להסתפק במילים הכתובות או הנאמרות. בעולם של הטקסטים הספרותיים, זו תהיה המשמעות האמיתית של "פשט".
אך חז"ל טוענים שלמקרא יש גם חלק נסתר, המכונה "סוד". מהו הסוד? כשאנו כותבים טקסט ומבטאים את עולמנו הפנימי, זה כאמור "פשט". רעיון הסוד מתבסס לדעתי על עיקרון חשוב אחר. יכול להיות שלא אנו באמת כותבים את הטקסט, אלא משהו או מישהו כותב את הטקסט על ידינו, או משפיע על כתיבתנו מבלי שאנו מודעים לכך. במקרה כזה יש בטקסט הרבה יותר ממה שהכותב יודע, ותהיה בו אינפורמציה שמגיעה מעבר לכותב. זה לדעתי הבסיס לפירושי ה"סוד".
מסר מוצפן
אגדה חסידית מספרת על כך שלבעש"ט הייתה עליית נשמה והוא למד עם רבי שמעון בר יוחאי את הזוהר. במקום אחד הייתה ביניהם מחלוקת בהבנת הזוהר. אמר לו רשב"י: איך אתה מתווכח איתי, הלא אני כתבתי את הדברים? ענה לו הבעש"ט: אתה כתבת? הרי ריבונו של עולם כתב דרכך, בוא נשאל אותו! שאלו, ואכן צדק הבעש"ט.
גם כאשר פסיכולוג מנתח יצירה של אדם מסוים, הוא טוען שהוא יכול להסביר את היצירה טוב יותר מאשר היוצר עצמו. הדבר נכון לגבי טקסט, ציור או כל יצירה שהיא. אכן, לפסיכולוגיה יש תורת סוד משלה. במאה העשרים התפתח זרם בשם סטרוקטורליזם, המתייחס בין השאר לאופן שבו יש להבין יצירות אנושיות מכל סוג. הייתי אומר שהסטרוקטורליזם הוא בעצם גם סוג מסוים של תורת סוד, מאחר שזרם זה מנתח את היצירה האנושית בהנחה שהיוצר פועל מתוך מבני עומק המשפיעים על יצירתו, וכך היצירה כוללת מרכיבים שהיוצר איננו מודע אליהם.
אביא בפניכם דוגמה נוספת מהו סוד: אחת הצורות לבצע משימות ריגול היא להשתמש באנשים תמימים שמעבירים מסר תמים לכאורה, מבלי להיות מודעים למשמעות האמיתית שלו. מוסר האינפורמציה הכניס במסר הרבה יותר ממה שאותו אדם הבין. כך גם מחבר טקסט יכול לכתוב דברים יפים וחשובים שהוא מתכוון אליהם, אך ייתכן שיש בדבריו רבדים נוספים מעבר לכך.
כעת יכולים אנו להבין את ההבדל בין פשט לסוד. פשט הוא הניסיון להבין למה התכוון הכותב. הסוד הוא להבין מה עוד יש בטקסט, שהכותב לא היה מודע לכך. כעת נשאל, למשל: האם האופן שבו הקבלה, נניח קבלת האר"י, לומדת את פסוקי התורה, הוא פשט או סוד? התשובה היא שאם משה רבינו ידע את קבלת האר"י – זה יכול להיות פשט. אחרת, זה כבר בגדר סוד.
הסכנה שבדרש
כעת נפנה לסוג השלישי של לימוד, ה"דרש". מהו הדרש? הייתי מגדיר זאת כך: הנחת היסוד של הדרש היא האפשרות ללמוד את הטקסט באופן אטומי, לפרק אותו ליחידות קטנות ולתת לכל יחידה משמעות משל עצמה, תוך ניתוקה מהקשרה. זוהי בעצם מתודת לימוד פורמלית, ולא בהכרח שללימוד הדרש יש ביסוס אמיתי בטקסט. הנה פרדוקס: חז"ל לומדים יסודות דתיים רבים מספר איוב, וגם מדבריו של רֵעֵי איוב. איך זה מתקבל על הדעת? הלא רעי איוב היו "מפסידנים", ודבריהם נדחו! אלא שהדרש יכול כאמור לנתק יחידות קטנות של הטקסט מהקשרם הכללי. צריך להתייחס לכך כאל מתודה כיצד לעגן רעיונות דתיים והלכתיים בטקסט. הייתי אומר שרבי עקיבא למד את דרשותיו מן התורה כמו שהכהן הגדול ראה באורים והתומים. כלומר, היו לו מעין הארות שבאו לו מתוך הטקסט, ששימש לו אמצעי לגילוי רעיונותיו.
אם כך, לכאורה דרך הדרש אפשר ללמוד כל דבר, וזה יכול להיות מסוכן. לכן, כדי ללמוד "דרש" צריך משהו נוסף. לימוד הדרש דורש סייעתא דשמיא בעת הלימוד. זה הדבר היחיד שיכול לבסס את לימוד הדרש על מעמד איתן. אחרת אין לו שום משמעות. אמונתי בדברי רבי עקיבא איננה מבוססת על כך שהייתה לו שיטה ייחודית שאיננה ידועה לנו ושדרכה הוא בנה את דרשותיו, אלא על אמונתי ברבי עקיבא עצמו. הדרש בנוי על אישיותו של הדורש, וכדי שתהיה לכך משמעות הוא צריך להיות קדוש. רק אדם מיוחד במינו יכול לעשות דרש. אחד מהם היה למשל רבי נחמן, שדוגמאות מדרשותיו הבאתי בפניכם ברשימות הקודמות.
פעמים רבות ישנן פרשנויות יפות מאוד שאומרים עליהם בזלזול מסוים כאילו הן אך ורק "דרש", אך זה לא נכון. עוד על כך בע"ה באחת הרשימות הבאות.
