כך או כך, הפסד או רווח, במקרה של הספר "מחר ומה" זה עניין של יושר. לא שהספר "נישתי" כמו שאומרים ברשתות, כלומר לא בדיוק לגומחה מסוימת. אבל הוא ניסיוני, אוונגרדי, אחר. סוג של גיבושון, אם להידרש לעולם שהעלילה מתרחשת בו, צה"ל.
אם אני כותב על הספר הזה, סימן שלא הודחתי. ולהדיח את עצמי אני יודע. מכמה ספרים מהנים, זורמים, נפרדתי בשבועות האחרונים אחרי מאה ואפילו מאתיים עמודים והם לא ייסקרו כאן. כי כמה אפשר משפחה ישראלית. כמה אפשר חיים של חבר'ה. בשלב מסוים, גם אם אתה עדיין רוצה את הרומן שלך ריאליסטי ומכאן ומעכשיו, אתה רוצה את זה אחרת. את זה קיבלתי כאן, במחיר סבלנות.
"מחר ומה" מתרחש ביחידה צבאית, ביחד הכי יחדני שיש, אבל כולו בתוך היחיד. הוא אחר ומוזר, אך מוזרותו מתקיימת דווקא בתוך תיאורים ריאליים מפורטים. המתאר, המסַפר, הוא חייל, והוא רגיש בדרכו, ורגישותו לפרטים הקטנים – הוא חובש קרבי, אבל מצטיין למעשה כגשש – מובילה אותו לרגישות יתר גם לדברים שחיילים אמורים להיות קהים להם.
החייל הזה, עידו שמו, חי את המציאות במלואה – ועם זאת חווה אותה אחרת מכולם, כבתוך קונכייה. סימן לכך הוא שעידו הינו היחיד ששמו נמסר לנו. החברים ליחידה קיימים בקושי, טכנית, כפונקציות. אנשים נקראים על פי תפקידם. בעיקר שלוש הדמויות החשובות בחיי עידו: אימא, אבא, ומפקד הצוות שלו, שמנהל איתו מסכת יחסים נוקשה ומסתורית. אלה האנשים. וישנן החיות.
חיות הבר בנגב, קיפוד, נחש צפע, עכברים, זבובים, מנהלות את עידו הרחום, והן המוליכות אותו מדחי אל דחי. חייל מוכּש בגללו. הוא מסתבך בהחבאות, בהברחות, בניווט לילה עם קופסת עכברים בתרמיל, ובהרפתקאות נוספות. באופן מסוים הוא מתחיל להיות מוגדר בעצמו כזוחל, בתקרית שתוביל לאירוע מופרך במיוחד.
האם עידו תימהוני, או שמא נורמלי יחיד במציאות המחוספסת וההזויה של השגרה הצבאית? ההתלבטות הזאת היא מגורמי המתח בספר; לפחות כמו העלילה. העלילה מתחילה להצמיח סממני מתח בשלב מאוחר יחסית, רק לאחר שהיא מצמיחה סימנים ראשונים של קוהרנטיות. המוזרות של עידו, לעומת זאת, מורגשת מהרגע הראשון, כשמתחוורת מסגרת העלילה: ביום שחרורו מהצבא, משהו גורם לו לא לחצות את השי"ן־גימ"ל בדרך אל החופש, אלא להתחבר לידו ולתצפת על השומר במשך שמונה שעות. במהלכן עולים בראשו זיכרונותיו משנות השירות, שהם עיקר הספר והסיפור.
המתנה משונה זו עתידה להישזר אל העלילה בעזרת מוטיב תימהוני נוסף: ספר שעידו מקבל מאימו ונושא על גופו בלי לדעת מה כתוב בו. ספר זה מצטרף לחַיות כיצור הגורר את עידו להרפתקאות משונות. הוא מגלם את הקוטב ההפוך מקוטב סף־החייתיות של עידו: קוטב הכתב, התרבות, השגב. אלה הם שני צידי מטבע התימהונות והחידה, שני רכיבי הקונכייה המבודדת שהוא שרוי בה. הקורא מקבל מפה עתירת פרטים של פנים הקונכייה הזאת: מפת ניווטים, אחד לאחד כמעט, אבל אילמת.
מחר ומה
נדב פיידמן־רשף
פרדס, 2022, 230 עמ'
