הפסוק "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (ו, ח) ממלא תפקיד שונה בתפיסה היהודית לעומת זו הנוצרית. בנצרות, פסוק זה מופיע באמצע פרק ו', שסופו בכניסת נח לתיבה: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ־לֹהִים כֵּן עָשָׂה" (ו, כב). אך על פי המסורת היהודית מהווה פסוק זה את סופה של פרשת בראשית, כאשר פרשת נח נפתחת במלים "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ" ופותחת למעשה סיפור חדש.
הבדלי העריכה, כמו באינספור מקומות בתנ"ך, רומזים להבדלי ראייה היסטוריוסופית ופרשנית בין היהדות לנצרות. לתפיסת המסורת היהודית, פרשת בראשית, המכסה עשרה דורות שבין אדם הראשון לנח, מסתיימת בפסוק קשה לעיכול: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ", ולאחריו שביב של תקווה: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".
בתיאור זה, נח איננו צדיק ואינו תמים. הוא נבחר באופן חד־צדדי על ידי הקב"ה משום שמצא חן בעיניו, ועל פי חז"ל אף הוא היה בגזרת המבול. מציאת חן בעיני הזולת אינה תיאור תכונותיו התרומיות של האובייקט, אלא התרשמותו של הצופה. כך הבינו חז"ל את הפסוק, ובשל כך הם מיקמו אותו בסוף פרשת בראשית.
לעומת זאת, האקספוזיציה של פרשת נח מספרת סיפור אחר:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ־לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ־לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.
התפיסה הנוצרית התייחסה לפסוקים אלו, שבהם מוצגת דמותו של נח המתואר כצדיק תמים, כהמשך טבעי של הפסוק בדבר מציאת החן בעיני ה'. פסוקים אלו נועדו לענות על השאלה מאין נבעה מציאת החן, ולמעשה מדוע נבחרו נח ומשפחתו להיות הניצולים היחידים של האנושות המקולקלת. חז"ל לא סברו כן ולכן ערכו את הטקסט באופן שונה, כפתיחה של פרשה חדשה.
ראשונים בזכות אחרונים
מדוע אפוא נבחרו נח ומשפחתו, על פי התפיסה החז"לית? התשובה לשאלה זו נוסחה על ידי ר' סימון (רבי סימון או רבי שמעון בן פזי, בן הדור השני לאמוראי ארץ ישראל, בעל אגדה ומן הפוריים בדרשני בראשית רבה):
אמר ר' סימון, מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים. ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים? ונח מצא חן בעיני ה'. באיזו זכות? בזכות תולדותיו (בראשית רבה כט, ה).
הנהגת חסד עם דורות האחרונים בזכות דורות הראשונים היא דטרמיניסטית, פשוטה ומתיישבת על הלב, שהרי התורה עצמה כתבה: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵא־לֹהִים אֲנִי ה'" (ויקרא כו, מה). ברם, מה טיבה של הנהגת "ראשונים בזכות אחרונים", הנלמדת מן הפסוק הפותח את פרשתנו?
בפשטות, נתוני האקספוזיציה של פרשת נח אינם אלא הסבר טלאולוגי (תכליתי), המייחס את צדיקותו ותמימותו של נח לתולדותיו. על פי תפיסה זו, נח נבחר בזכות בניו שם, חם ויפת וצאצאיהם בדורות הבאים. למה הדבר דומה? לאדם המבקש לעקור עץ פרי נגוע, אולם בטרם עקירתו הוא בוחר את הענף הפוטנציאלי הטוב ביותר לשותלו כדי להמשיך ולגדל את העץ. נמצא כי העקירה מתאפשרת בשל העובדה כי יש בעץ ענף שממנו יש תקווה להמשיך את חייו וליהנות מפירותיו.
שורשי האנושות החדשים
יש כאן טיעון רחב מכפי שנדמה. הניסוח בפרשתנו, כמו בכל התורה כולה, אינו היסטורי אלא היסטוריוסופי. אחת מן ההוכחות לגישה חז"לית זו היא רעיון ההטרמה. והנה הוכחה ניצחת מפרשתנו: "וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (ט, יח). והלא כנען טרם נולד, וממתי מכנים את האב על שם בנו שטרם נולד? יותר מכך, בהמשך הפרשה נאמר:
וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל. בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם. וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ. וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר (י, כא-כד).
באופן מוזר לכאורה, התורה מספרת מיהו שֵׁם על ידי הטרמת העובדה שהוא אביו של ארפכשד, שילד את שלח, שילד את עבר – כולם טרם נולדו כאשר נח קורא לבנו שם. השמיות תהיה לימים העבריות, וממנה יצאו האבות ולאחר מכן עם ישראל. בהיפוך ציר הזמן, רצונך לדעת מהו שורשו של עבר? לך־לך אל שם. כך גם להפך: רצונך לדעת מי הוא כנען, לך־לך אל חם. שם קונה את זכויותיו מעבר, ונח קונה את זכויותיו משם, חם ויפת – שורשי האנושות החדשים. לימים, צאצאי עבר וכנען, המיוחסים לשם וחם בהתאמה, יילחמו על ארץ ישראל.
נמצאנו למדים כי הראייה ההיסטוריופית החז"לית בוחנת את הפסוקים במבט תכליתי. ספר בראשית ופרשת נח קשורים בטבורם על כל רכיביהם לתיאור הולדתו של עם ישראל. את התפיסה הזו, כמו במקומות רבים בתורה, ביטאו חז"ל בדרך פשוטה, מתוחכמת ומפליאה, שהנצרות הקדומה לא הבינה או לא רצתה להבין. הם התחילו את פרשת נח מפסוק ט ולא מפסוק ח. את פסוק ח הם הותירו בסופה של פרשת בראשית.
