ברשימה הקודמת עמדנו על דרכי פרשנות המקרא – פשט, סוד ודרש. נמשיך לעסוק בנושא, ונראה דוגמה יפה כיצד מפרש הרמב"ם את סיפור גן העדן וחטא עץ הדעת. לדעתי יש בדבריו תובנה חשובה, שלא מספיק נתנו עליה את הדעת.
כאשר חוה מתפתה לאכול מעץ הדעת נאמר "ותֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם", אולם תיאור זה איננו קשור רק לחטא. בגן העדן היו עצים רבים מלבד עץ הדעת, וגם הם היו טובים למאכל ולעיניים, כפי שאומר הכתוב: "וַיַּצְמַח ה' אֱ־לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". כלומר, ההסתכלות על העץ כ"נחמד" ו"טוב" עדיין איננה חטא כשלעצמה, שכן זוהי הסתכלות נכונה של החיים הרגילים.
כך כותב הרמב"ם בתחילת מורה הנבוכים:
לפי שהותר לו לאכול מן הערב ולהתענג בנחת ובשלוה, וכאשר נעשה תאותן והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו, כפי שאמרנו, ואכל ממה שהוזהר שלא לאכלו, נמנע מן הכל (מו"נ א, ב).
כאשר האדם אוכל מעץ הדעת, אומר הרמב"ם, הוא הולך אל מעבר להנאה – אל התאווה. הוא הולך שולל אחרי הדמיון שלו.
הכל מתחיל בדמיון
אנו רגילים ללמוד את סיפור גן העדן כמלמד אותנו על הסיבה למוות, אולם הרמב"ם מכניס הבנה נוספת לסיפור. ומהי? זוהי אמירה חשובה על מאכלנו, על הקוץ והדרדר. טענתו היא שהאדם הלך וחיפש את מאכל התאווה, ואז גורש מגן עדן ונמנע ממנו הכול. או אז נאלץ הוא לאכול מאכלים שקודם לכן לא נחשבו עבורו כמזון. וכך ממשיך הרמב"ם:
ונתחייב לאכול הגרוע שבמאכלים, אשר לא היו לו מקודם מזון. ודווקא אחרי יגיעה ועמל, כמו שאמר "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" וכו', "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ" וכו'. ובאר ואמר: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ־לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה", והשווהו לבהמות במזונותיו… כמו שאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה".
לא רק שהאדם צריך לאכול כעת דברים אחרים, אלא שהדבר גם מלווה בטורח רב. לדעתי הרמב"ם מעמיד כאן בפנינו את תורתו הכלכלית, ואני חושב שאנשים לא שמו לב לכך. טענתו היא שהבעיות הכלכליות של האנושות אינן נובעות מן המחסור, אלא מרדיפת האדם את המותרות. זאת מפני שרוב מאמצי הייצור מושקעים במותרות ובדמיונות, ולכן אינם מופנים לפתרון הבעיות האמיתיות של האנושות. מסיבה זו, טוען הרמב"ם, האדם מאבד גם את אותה הנאה שיכולה להיות לו באופן פשוט יותר. וכך הרדיפה אחר המותרות והתאוות מציבה את האנושות בפני בעיות רבות.
במילים אחרות: במקום להסתפק במזון פשוט – מים, לחם ועוד כמה דברים חיוניים – משקיע האדם מאמצים רבים בחיפוש אחר מרגליות ואבנים טובות ועוד דברים מיותרים. בגלל זה אנו נאלצים בסופו של דבר לאכול קוץ ודרדר. וכאן נמצא הרעיון החשוב: נזרקנו מגן העדן משום שבעצם אנו אלו שגירשנו את עצמנו משם בגלל הסגידה ללוקסוס, לאותם מותרות שהדמיון יוצר את הצורך אליהם. אנו הולכים שולל אחרי כוח הדמיון, הוא הנחש, אשר יוצר צרכים מלאכותיים ומדומים שהאדם לא באמת צריך אותם. כך איבד האדם את העץ הקטן שהיה לו בגן עדן, עץ שאיננו מלא תאווה כמו עץ הדעת, אך עדיין הוא נחמד למראה וטוב למאכל.
הדרך לקיימות
ואם תשאלו, מה הראיה שלכך התכוון הרמב"ם? כתשובה אפנה אתכם למה שכתב הרמב"ם בהמשך מורה הנבוכים, כאשר הוא דן באריכות בשאלת הסיבות לקיומו של רע בעולם. הוא מציג כמה מקורות של הרע בעולם, כאשר לדעתו הגורם המרכזי הוא התנהגותו של האדם עצמו:
והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו, מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא מצוי הרבה… ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם. וזהו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו, כי אם מעטים (מו"נ ג, יב).
הגורם העיקרי של הרע נובע מפעולות האדם עצמו, וכמעט כולם חוטאים בזה. מהו הדבר? כאן אומר הרמב"ם שזה מפני שאנשים משתוקקים לדברים "שאינם הכרחיים", דהיינו מותרות:
הצד השני הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי… וזאת התשוקה הוא ענין אין תכלית לו [אין סוף לו]… והוא, שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו גם כן מנופך או מאודם, כל כמה שאפשר למוצאו. ולא יסור סכל רַע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות. וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הים ועבודת המלכים, ותכלית כונתו בזה להשיג אל אלה המותרות שאינם הכרחיות.
השתוקקות זו למותרות, טוען הרמב"ם, דוחקת את האדם הן לסכנות והן לתסכול וצער תמידי על כך שאינו משיג מהן עוד ועוד. זו לא שאלה של חלוקה צודקת, אלא עניין מהותי יותר: החברה האנושית מחפשת ורודפת אחר הדבר הלא נכון, בגלל השפעת הדמיון. מקסם השווא של טבעת הזהב או היהלומים, זהו הנחש לפי הרמב"ם. הוא גם מאשים בכך את השליטים ונשותיהם, שמרבים לאסוף שכיות חמדה.
הרמב"ם מוסיף ומסביר שהדברים שהאדם באמת זקוק להם מצויים בטבע יותר, ומה שקשה מאוד להשגה, סימן שהוא לא באמת חשוב לאדם:
וצריך שתבחן עניינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לבעל החיים, הוא נמצא יותר ויותר בחנם. וכל מה שימעט צורך הכרחי, הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד. כי הענין ההכרחי לאדם על דרך משל הוא האויר והמים והמזון, אמנם צורך האויר יותר חזק, שאם יפקדהו קצת שעה ימות, אבל המים יעמוד בלעדיו יום או יומים, והאויר יותר נמצא ויותר בזול בלא ספק. וצורך המים יותר מצורך המזון… ואתה תמצא המים בכל מדינה ומדינה, יותר נמצא ויותר בזול מהמזון. וכן ימשך הענין במזונות – מה שהוא צורך יותר נמצא יותר ויותר בזול במקום ההוא, ממה שאינו הכרחי.
גישה זו הפוכה מהכלכלה הקפיטליסטית המודרנית, המעודדת את האנשים לצרוך ולבזבז כמה שיותר. אולם כיום, כשגם האוויר והמים אוזלים, כבר מדברים יותר על "כלכלה של קיימות" וחזרה להסתפקות במועט, בדומה למודל שמציג הרמב"ם.
