את הקיטוב בחברה הישראלית ניתן להסביר בדגמים פסיכולוגיים של מלאני קליין

מערכות הבחירות החוזרות ונשנות מחוללות מתח פוליטי רב, ומציפות מתחים ויריבויות. ויכוחים ועימותים הם דרכו של עולם, אך נדמה כי בשנים האחרונות הקיטוב מחריף, והמחנות מתבצרים עוד ועוד. הימין והשמאל המסורתיים הוחלפו במחנה ביבי ואנטי־ביבי, מי שמתעבים את "הנאשם" מול מי שתוקפים את "הנוכל". העמדות הנוקשות, המכונות לעיתים "פוזיציות", מייצרות תפיסות עולם שהמרכיב המארגן אותן הוא ההשתייכות לשני מחנות.

בדברים הבאים אבקש לבאר את ההתנהלות האנושית המתגלמת בפיצול המחנאי הזה, באמצעות מושגים מרכזיים מהתיאוריה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין. מתוך הבנת העמדות וכוח המשיכה שלהן, אציע עמדה שאינה מחלקת את העולם בצורה קשיחה ושטחית שכזו.

באופן ייחודי, התיאוריה הקלייניאנית, שנועדה להנהיר את עולמו של היחיד, רלוונטית מאוד גם להתנהלות של ציבור רחב ולצדדי המפה הפוליטית. התובנה שאתמקד בה מצביעה על כך שמילדות ועד זקנה, בני האדם נוטים לנוע רצוא ושוב בין שתי עמדות נפש שונות. העמדה הראשונה מלווה בתחושה של איום ממשי ומסוכן, המעורר חרדה גדולה. מתוך כך נדרשת הגנה וגם מוכנות להתקפה על מי שמזוהה כרע מוחלט. מתוך המבצר הזה – ששומר על הטוב – העולם נצבע בצבעים ברורים של שחור ולבן, טוב ורע. מתקיים פיצול מהותי שמטרתו להבדיל את הטוב מהרע, כדי להגן על הטוב.

קליין מכנה את העמדה הזו "סכיזו־פרנואידית", על שם החיתוך־פיצול (סכיזמה) בין הטוב לרע, ועל שם החרדה ותחושת הרדיפה והעוינות. כך למשל, כאשר ארגון ויצ"ו מפרסם מודעה שממנה משתמע כי נכון לראות את כל הגברים כרוצחים פוטנציאלים של נשותיהם, הוא מפצל בין גברים רצחניים לנשים קורבניות ותופס את כל הגברים כאיום הדורש את הפעלת כל האזעקות האפשריות. זו עמדה של הכול או כלום, שבה כל מהלך של הצד השני (הרע) נתפס כאיום או כמניפולציה ולא כרצון לפיוס. למשל, אם גבר נבגד על ידי אשתו ונכנס לעמדה הסכיזו־פרנואידית, הוא יחשוב שהבגידה חשפה את אופייה האמיתי ושבעצם היא הייתה נוראה מאז ומתמיד; גילוי הבגידה רק חשף למפרע את האמת הקשה. גם אם היא תבקש סליחה ותביע צער וחרטה, הוא יוכל לפרש זאת כמניפולציה ערמומית שנועדה לבלבל אותו ולטשטש את האמת הרעה שנחשפה.

מי ששרוי בעמדה המפוצלת והמפוחדת, אינו מסוגל לרחוש אמון אלא חשד. בעמדה זו לא ניתן לסמוך על מי ששייך לצד השני, הרע. הקשר והתקשורת נתפסים כזירת מלחמה, שבה טיפשי לבטוח באחר וכל מה שנראה כטוב מתואר כצביעות. בעמדה זו הכול חד־משמעי, אפוף קונספירציות, רציני להחריד ונטול הומור או יכולת לחוות סמליות. בספרי פנטזיה רבים, כמו שר הטבעות והארי פוטר, מצויר הרוע מתוך העמדה המפוצלת הנחרצת, שבה הרע הוא רע לחלוטין.

לשאת את ההפכים

לעומת העמדה הזו, שבה מי שמזוהה כטוב הוא טוב לחלוטין, ומי שרע – רע לחלוטין, קיימת עמדה נוספת המסוגלת לשאת את ההפכים בבת אחת. לעמדה זו נתנה קליין את השם הלא מוצלח "העמדה הדיכאונית". היא מייצגת את המפגש עם מציאות שבה טוב ורע משמשים בערבוביה ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". זוהי עמדה אחדותית (כך אקרא לה מכאן ואילך) החווה את העולם כמורכב מטוב ומרע, וגם את בני האדם כמי שעושים טוב לצד רע, אוהבים ושונאים גם יחד, עלולים לעשות טעויות, לחוש עליהן אשמה כנה ולהתאמץ כדי לתקן.

העמדה האחדותית מתונה יותר באופייה ומאפשרת הסתכלות עניינית. מי שממוקם בה יכול להבין כיצד מי שאוהב אותנו יכול גם להכאיב לנו ולבגוד באמון שלנו, מתוך חולשה. מעמדה זו אין צורך לכפור בקיום של טוב מופלא ורע מחריד, אך קיימת היכרות עם עולם שבו גם אנשים טובים עושים מעשים רעים ולהפך. אפשר לתת אמון מסויג במי ששיקר לפני חודשיים, ולסמוך בעיניים פקוחות וערניות על עובדים שהזניחו את תפקידם. התקווה בעמדה האחדותית אינה אוטופית אלא מחוברת למציאות, שמוכרת כבעייתית אך ראויה לאמון. אין כאן תחושה ש"עשו לנו דווקא" או ש"מחפשים אותנו". גם אם נתקלנו באירוע לא נעים, יש יכולת גבוהה יותר להכיל אותו מבלי לצאת למלחמה כוללת.

קליין חידשה דרך לראות מצבים אנושיים שהתקיימו מקדמת דנא, ולכן ניתן להיעזר במושגיה כדי לקרוא מקורות רבים. למשל את דברי הרמב"ם: "כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם" (הלכות תשובה ג, ג).

אותו "תוהה על הראשונות" תופס בצורה דיכוטומית את עולמו. מבחינתו הוא לא חווה שום ערך בחלק מהמעשים שעשה. הגמרא מביאה את דעת רבי שמעון בר יוחאי, שלפיה "אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה – איבד את הראשונות… ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירים לו שוב רשעו" (קידושין מ, ב). לאדם יש כוח להתנתק ממעשיו ולרוקן מהם את ערכם, כחלק מהעמדה הנפשית שבה הוא נמצא. תפיסה זו של "או או" מאפיינת את העמדה המפוצלת, המוחקת לחלוטין מה שאינו מסתדר לה.

דוגמה נוספת, אף היא מדברי רשב"י, מופיעה בוויכוח המפורסם על ההתייחסות למעשי הרומאים. בזמן שרבי יהודה התפעל ממעשיהם, "כמה נאים מעשיהן של אומה זו", ורבי יוסי שתק, רשב"י זיהה בנחרצות את מעשיהם כרעים: "כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין – להושיב בהן זונות; מרחצאות – לעדן בהן עצמן; גשרים – ליטול מהן מכס". כלומר, גם גשרים שאפשר ליהנות מהם, נתפסים כמשרתים מערך רחב יותר של ניצול. אף אחד מהחכמים הללו אינו רואה את החיובי לצד השלילי; רבי יהודה מדגיש את החיובי ורשב"י את השלילי, כך ששניהם נמצאים בעמדה המפוצלת שיש בה או טוב או רע, לא גם וגם.

בחרתי להביא מקורות שמהם משתמע כי יש מקום לעמדה הסכיזו־פרנואידית, מכיוון שיש בה חשיבות. ראשית, במצבים של מלחמה אמיתית יעיל להתגונן ולהתבצר ומומלץ לחשוד. לפעמים better safe than sorry, והקטלניות עולה כאשר מתנתקים מהאנושיות של האויב. שנית (בעקבות תומס אוגדן ואחרים), ישנן חוויות חשובות וחיוביות כמו התאהבות (בשונה מאהבה), מושקעוּת אימהית ראשונית ודבקות אידיאולוגית, שמערבות את העמדה הסכיזו־פרנואידית ואת החוויה הטוטאלית.

כדי להדגים את העמדה האחדותית אפשר לחשוב על אברהם, המשלח את ישמעאל אף ש"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". בנוגע לעקדה, מדרשים נחלקו האם היא נעשתה מתוך הזדהות מלאה עם המעשה (ועמדה מפוצלת הרואה רק טוב) או מתוך לב שותת (ועמדה אחדותית). זו הגישה הדוגלת בכך ש"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" – צריך גם וגם. גם רשב"י לומד בעקבות השנים במערה שיש מקום לשילוב של תורה ועבודה, והוא עובר מהעמדה המפוצלת הדבקה רק בקודש ושורפת את החול, לעמדה אחדותית שבה גם לחול יש מקום.

כולם חשים קורבנות

הקוטביות העזה, שבה העולם נחצה באופן ברור, רושף נחרצוּת ונטול מרחב לחשוב ולדבר, שייכת לעמדה הסכיזו־פרנואידית, שבה ברור לחלוטין "הלנו אתה אם לצרינו". מי שחוצה את הקווים וחורג מהם, עובר מיידית למחנה של האויבים ומסומן כמטרה. אין בה מקום למורכבות ולהפכים, וכל מי שמציג בדל של מורכבות מזוהה כבוגד. המציאות נתפסת כשדה קרב וכמלחמה רצינית להחריד, ומכיוון שכך היא מכשירה התנהלות קיצונית, החרמה, כינוי בשמות ואי אמירת שלום לבני המחנה השני.

מה שמגביר עוד את הנפיצות והסיבוך הוא היות השדה הפוליטי רווי בחוסר כנות, ספינים, מניפולציות ואף שקרים. מציאות זו מפעילה את כל תמרורי האזהרה ושורפת את גשרי האמון. הדבר דומה לבני זוג שנמצאים במריבה, וחושפים שקרים ובגידות של כל אחד כלפי השני. אכן גם מתוך מציאות כזו ניתן לבנות אמון באופן הדרגתי, אך זהו תהליך שדורש זמן, נחישות ומוכנות להעניק אמון למרות הכול. משאבים אלו אינם קיימים בעמדה המפוצלת. כאשר שני צדדים פגועים בוחרים בכל זאת להתקרב זה לזה, הם חייבים להימצא בעמדה האחדותית, שרק בה יש מקום לתהליך כואב ומתמשך של בניית אמון.

אין הרבה מקום לנהל דיונים עם מי שמצויים בתוך בונקר עם חרכי ירי. בעמדה הסכיזו־פרנואידית קורה שעל מנת לפגוע יש מי שיאמרו "תמות נפשי עם פלשתים", וכי שווה להקריב את האמת ואת היושרה כדי לפגוע ביריבים. כך אנו נתקלים בפוליטיקאים המנסים להכפיש אחרים באמצעות שקרים גלויים וברורים. דיונים שבהם שני הצדדים מבוצרים בעמדה המפוצלת הם עקרים, וגורמים לחיזוק ההתבצרות בעמדות ולהסלמת המאבק. מאפיין נוסף הוא שמי שנמצאים בעמדה המפוצלת חווים לרוב את עצמם כקורבנות פגועים; וכפי שמסוכן להושיט יד לחיה פצועה, כך אין מה לצפות ממי שחשים כקורבנות להיענות לדו־שיח.

כדי להתקרב לשינוי נדרשת עזיבה מסוימת של המבצרים, הנמכה של החומות ומוכנות להסתכן בשינוי. בעזיבתה של צִדקת הדרך המוחלטת יש כאב ואובדן. המפגש עם מציאות שבה גם הצד שלנו עשוי לטעות ושבצד שני יש מידה של צדק, מהדהד את דברי קהלת "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". לא נעים להודות שגם במחנה שלך נעשו ספינים ותרגילים מלוכלכים, ושהצד השני לא איוֹם ונורא כפי שקל יותר להאמין. ברמה הרגשית, העמדה הדיכאונית כוללת כאב של אמת, וכאב של אמת הוא גם מרפא.

נדרש מרחב בטוח

שאלת המפתח בנוגע לשיח הפוליטי הציבורי היא האם לפנינו מצב של מלחמת הכול בכול, או ויכוח שצריך לשמור בו על הכלים. אם האפשרות הראשונה נכונה, אזי יש הצדקה להשתמש בכלים קיצוניים, והם גם עשויים להיות אפקטיביים. אבל אם המצב אינו מלחמתי, מדובר על הרס הבית המשותף, הרס מפתה ונורא.

ושוב, גירושים עשויים לשמש דימוי לא רע. יש מקרים שבהם אם צד אחד יהיה תוקפני והשני לא יתגונן, התוקפן יזכה בשלל רב (לפחות בטווח הקצר). אולם ברוב מוחלט של המקרים משתלם לו, לה ולילדים, שהגירושים יתקיימו מתוך הסכם ובלי מעורבות מסיבית של בית המשפט ועורכי דין. למרות ההבנה הזו, זוגות רבים אינם עומדים באתגר ומידרדרים למלחמה עקובה מדם.

ישנן סיבות עמוקות להיגרר אל מסגור המציאות כמלחמה בין גברים ונשים, ימין ושמאל, דווקא ביבי ואנטי ביבי. אך המשיכה הרגשית למלחמה אינה הופכת אותה למוצדקת וראויה ולפחות הרסנית. כדי להגיע לאמת עלינו להיות מסוגלים לעבור לעמדה האחדותית, שרק מתוכה אפשר להיפתח אל דבריו של הראי"ה קוק:

מפני קטנות דעתו של אדם… הכל מדמים שאין תקוה להדעת, כי אם כשתכחד ההשקפה האחרת – שאינה מחוג של המשקיף – מן העולם (קובץ א, תקעג).

ובאחת מאיגרותיו הוא מזכיר שהאמונה בקב"ה עשויה לעזור בהצדקת הקיום של אחרים:

ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו, ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם, ואלוהי הרוחות לכל בשר את הכל עשה יפה בעתו (אגרת שיד).

הרב קוק מזהיר מהמשיכה הרגשית לתפיסה שאין בה שום מקום לדעות אחרות ולאחרים הנושאים אותן. זה עיוות שבני האדם מוּעדים לו, אך הוא מהווה שגיאה בבוחן המציאות ובאמונה. עלינו ליטול דוגמה מבית הלל ובית שמאי, שלא נידו את החולקים עליהם והמשיכו לשאת נשים מהצד השני (משנה יבמות א, ד).

בטיפול זוגי, השאיפה היא כמעט תמיד לאפשר את המעבר מהעמדה המפוצלת לאחדותית. התהליכים הבונים מתרחשים בעמדה האחדותית. לשם כך נדרש מרחב בטוח שבו אפשר לתת אמון ולהיחשף. אף שבמקרים לא מעטים קיים אשם ראשי במשבר שאליו נקלע זוג, לרוב יעיל יותר לשחרר את שאלת האשמה ולהתמקד בדינמיקה שנוצרה. פחות חשוב להבין מי דרדר ראשון את השיח ואת היחסים, ועדיף להתבונן בכך שהקשר ירד לנקודות שפל של אי אמון ועוינות. אחרי שמבינים ומְתַקְפים מדוע הגיוני רגשית ששני הצדדים יתבצרו ויִתְקפו זה את זה, עליהם לבחור האם להעז לנסות להוריד את מפלס התוקפנות, ולהעניק אמון מסויג שלא בטוח שישתלם. על מנת לשנות את המצב נדרשת אמונה ומוכנות להסתכן.

לא תמיד נכון לבצע את המעבר מפסיכולוגיה של פרטים לפסיכולוגיה של ציבור, אולם עצם ההבנה של העמדה המפוצלת־פרנואידית והעמדה האחדותית, מתארת בצורה הולמת את המהלכים הרגשיים שרוחשים סביבנו. לאנשים רבים אכפת, ולכן הרוחות מתלהטות. הלהט יכול להיות נפלא, אך מהעמדה המפוצלת קל להגיע למצב של ניסיון לשרוף את ביתו של האחר, מבלי לשים לב שזה גם הבית שלנו.

חננאל רוס הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית