על רקע חזרתם של הפופוליסטים: הרהורים על המוסריות במערב

יש ספרים שעומדים בזכות עצמם, ויש ספרים שהם חלק מהתכתבות רבת אנפין. מהתורה עולה דמותו של משה, "משה כתב ספרו". אלפי שנים אחריו כתב זיגמונד פרויד את מסתו "משה האיש והדת המונותיאיסטית" (1939). חלפו שנים, וב־2003 אדוארד סעיד התייצב כנגד התזה של פרויד וכתב את "פרויד והלא־אירופאי". טענותיו לא נשארו באוויר. שנתיים אחר כך ענה לו יוסף חיים ירושלמי ב"משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית" (2005).

יש רעיונות כאלה שהם בבחינת חוט, שאפשר לשזור עליו חרוזים בודדים לכלל מחרוזת של תוכן ומשמעות. נראה ש"מעבר לאשמה ולכפרה" של ז׳אן אָמֶרִי הוא כזה, או מתחיל להיות כזה. חוליה בדרך להבנות עמוקות מאוד של השואה ומוראותיה, הבנות שאולי הגיע זמנן.

ז'אן אמרי נולד באוסטריה כהנס מאייר, בן למשפחה מתבוללת, אב יהודי ואם נוצרייה קתולית. הוא היה עיתונאי ואיש רוח שהתנגד לנאצים, נכלא, עונה, שרד את מחנות הריכוז ושוחרר בסוף המלחמה. כחלק מהפניית הגב שלו לתרבות הגרמנית שהחריבה וחרבה, הוא סירב לפרסם את כתיבתו באוסטריה ובגרמניה ושינה את שמו לאָמֶרִי, אָנַגְרָמָה – שיכול אותיות – של שמו המקורי, והכרזה על התערותו בתרבות הצרפתית. רק שנים רבות אחרי הטראומה הגדולה הוא כתב ספר אחד ויחיד על התנסותו "שם". "מעבר לאשמה ולכפרה" אינו עדות דוקומנטרית על קורותיו בשואה, אלא יציאה לדרך פילוסופית עמוקה מתוך חוויותיו האישיות בתופת המחנות. שנתיים לפני מותו הוא כתב על "יד נשלחת בנפש: מסה על מוות מרצון", וב־1978 מימש את רעיונו ושלח יד בנפשו. כמו וולטר בנימין, סטפן צוויג, פרימו לוי ורבים אחרים מבני דורם, שכרעו תחת הנטל.

חצי מאה אחר הפרסום שהקנה לאמרי את מעמדו, מתייצב הפילוסוף יואב אשכנזי ומנסה לפתור שתי חידות בכתב אחד: "פענוח דמותו וניסיון חייו של אָמֶרִי, וניסיון הבהרה של שאלות וטרדות עומק הנוגעות לשואה ומשמעותה באשר לאפשרות של מוסריות ואתיקה במערב, לאחריה".

המערב לא למד לקח

הדברים אינם נכתבים בוואקום אינטלקטואלי. על רקע חזרתם של רעיונות פופוליסטים גזעניים והתגברותן של תורות עליונות לבנה, נראה שאשכנזי נשען על אמרי כדי לשגר אזהרה לבני דורנו, למנהיגות ולהמונים ששכחו מזמן את טעמה של "פוליטיקה של חוסר אחריות". "מבחינת אָמֶרִי אירופה בגדה בעצמה באופן כה עמוק וקיצוני עד שלמעשה היפכה לחלוטין את הקטגוריות שעליהן נוסדו תרבותה ומוסדותיה", מאבחן אשכנזי. בפעמים המעטות שאשכנזי מבצבץ מבעד לניתוח הטקסט של אמרי, הדברים ברורים: "איני סבור שמצב זה השתנה באופן עמוק בזמננו אנו… המערב סירב להפנים את הלקח ולקבל עליו את האחריות המסוימת מאד שהטילה עליו השואה".

המסה של אשכנזי פוסעת בעקבות המבנה של אמרי, אוסף של חמש מסות המבוסס על שיחות רדיו שהעניק אמרי לאחר המלחמה. ואלו הן: בראשונה הוא מגדיר, ממפה ומאפיין את האובדן המוחלט. בשנייה הוא יוצא מהעינויים הפיזיים ומגיע אל האבחנה המבתקת בין ה"אני" ל"עצמי", ואיך שם, בפלנטה האחרת, הידרדר הקורבן להיות "גוף ותו לא". בשלישית הוא משוטט ברחבי ה"מולדת ומשמעותה לגבי בני אדם שאיבדו אותה לנצח, או יותר נכון גילו שמעולם לא הייתה מולדתם". ברביעית הוא צולל אל קשר המעמקים ויחסי הגומלין שבין חברה ותרבות ובין עצמיות והערך העצמי, כאשר הוא מציע התבוננות על אלה מנקודת מבטם של "מי שהושלכו החוצה מתוכה באכזריות והוצגו כזיהום ואויב מבית". ובאחרונה, הזהות הלאומית־דתית שנכפתה על הקורבן מבחוץ והיא "אינה אפשרית וגם הכרחית עבורו בו זמנית".

הקריאה בספרו המקורי של אמרי היא עיסוק בחמישה טיעונים שכל אחד מהם עצמאי, ולא בהכרח ניכרת זיקה של ממש ביניהם. עכשיו בא ד"ר יואב אשכנזי, ובמהלך פרשני שהוא לא פחות ממבריק, הופך חמש אבנים למבנה שלם ורווי הקשרים. אליבא דאשכנזי, ז'אן אמרי מיפה בעצם את הפגיעה האנושה של השואה ביכולת החיובית של האדם לחיות את חייו. כתוצאה מסדרת האובדנים של היחיד ועצמיותו, ניתוק הזיקות בין בני האנוש, ואובדן הביתיות בעולם האכזר שהתהפך שם והיה למנוכר וזר, לא נותרה לו לאדם אלא התחושה השלילית שמקורה בטינה ובשלילה. אדם כזה שאיבד את כל עוגניו בעולם, כך הסיק אמרי, לא יכול אלא להתאבד.

יהדות מקופלת במספר

ז'אן אמרי היה אינטלקטואל ואיש ספר, ובכניסתו אל שערי אושוויץ הוא נאלץ "לבדוק אם רוחו יש בה ממש, אם יש בה תועלת". "שם", איבדה רוח האדם "כל קשר לעולם חברתי או טבעי שמחוץ לה". "המחנה מגלם את קריסתה של התקשורת, של אפשרות החברות והאהבה. החברה והקהילה אוּיְנוּ, הקיום כולו הורד לדרגת המכשיריות והפונקציונליות״"; ״לאסיר המרקסיסט או ליהודי האדוק היה 'רצף רוחני' קהילתי מתמשך וחיצוני שהעניק מובן לסבל ולמאבק, שהיה חסום בפני האינטלקטואל״. לכן לו ולרבים כמותו, אנשי רוח שרוחם היא מבצרם, לא היה סיכוי לשרוד במקום שכזה.

פרק אחר פרק, קצרים ומתומצתים להפליא, הולך אשכנזי בעקבות אבני הדרך של אמרי. הוא פוסע עליהן בניסיון לברר את מצבו של הסופר ששם קץ לחייו, ודרכו להבין את מצבו של האדם במערב. זהו מאמץ פילוסופי צנוע ויומרני באותה מידה. הוא מודע היטב להיותו של אמרי אדם אחד מני רבים שעולמם טולטל וחרב באותן שנות אימים, ושכל אחד מהם שרד אחרת ויצא החוצה מן התופת עם מסקנות אחרות. ומצד שני, אם יש אמרי אחד – לבטח ישנם עוד רבים אחרים שכאלה, ומכאן קצרה הדרך להכללות שמסבירות הרבה מהתנהגויות ימינו אנו.

"מבחינת אָמֶרִי (ובמובן הזה מבחינתם של יהודים וישראלים רבים; א"ב) העולם כולו בגד ביהודים כבני אדם… פרויקט העדות שלו הוא מהלך אחרון של זיהוי יהדותו עם אירועי השואה… תגובתו היא אפוא אישור יהדותו כפצע, התקוממות, התנגדות וכהקרנת הפצע על מי שגרמו אותו – גרמניה והעולם המערבי כולו. מאז נותרה יהדותו של אָמֶרִי מקופלת במספר מאושוויץ שחקוק על ידו… אָמֶרִי הוא יהודי מכוח המספר שעל ידו בלבד. מספר המסמן אותו כבן מוות במהותו… ברגע שצורת החיים והתרבות הגרמנית הכללית וערכיה הציבה אותו כאחר והגדירה אותו כבן מוות מסוכן היא בעצם מילאה את 'מְכל' זהותו בתוכן שלילי… זהות עצמית מפעפעת ארס, המרעילה את עצמה בהדרגה על מזבח הטינה…".

אמרי, ואשכנזי, לקחו על עצמם משימה הרקוליאנית, להחזיר את העולם למסילה שאבדה לו אי אז בימים הרעים ההם. אמרי דבק עד כלותו במשימה "להנכיח את אובדנה המוחלט של האנושיות" כדי לעצור את "נסיגת העולם מתיקון האדם". ואולי גם כדי להתריע מפני שנאת האדם שלא טופלה ולא נעקרה משורשיה ההם, וחלילה גם מפני האפשרות של "השמדה חוזרת העומדת בעינה ושכמו לבה רותחת מאיימת ללא הרף להתפרץ אל פני השטח ולכלותו".

הדיון צריך להימשך

למי מיועד הספר? אליבא דאבי שגיא, עורך הסדרה "פרשנות ותרבות", "ספרו של אשכנזי הוא קריאת חובה לכל מי ששאלת הקיום האנושי חשובה לו; לכל מי ששואל את עצמו את השאלות הקיומיות הנוגעות לעיצוב החיים כאן, בפלנטה הזו שכוללת בתוכה גם את אושוויץ".

אשכנזי, לצערי, הרבה יותר דווקני. הוא כמעט לא סוטה מהמסלול של אמרי, וממילא לא מתווכח איתו ולא מעמת אותו עם שאלות קיומיות העולות מ"כתב אשמה מזעזע זה". הוא לא מעניק לנו, הקוראים המהורהרים והעצובים, כיווני מחשבה פילוסופיים משלו, אף שיש לו רבים כאלה. הוא מחבר את החרוזים של אמרי לכלל מחרוזת של משמעות שלמה, ומשאיר לנו את המלאכה לגמור. אגב חשיפת "הרשע המאפיין קהילות אנושיות בכל, רשע אנושי הקיים כחטא קדמון וכאפיון יסודי של המצב האנושי…", אמרי ואשכנזי לא מנקים איש מאחריות. האדם הוא האחראי לכל הרע הזה, "המודרניות סיפקה את הכלי והתרבות הגרמנית העניקה לרשע את ביטויו העילאי".

במקום שבו המסה המהודקת, הצפופה והמאתגרת של אשכנזי נגמרת, צריך להימשך הדיון בהשפעות אמרי. למשל על חשיבתו של זיגמונד באומן והביקורת הנוקבת שלו על המודרנה, שהובעה בעוצמה ב"המודרניות והשואה". או בדבר השאלה האם השואה היא רק ביטוי לפשע נגד העם היהודי, או כדברי חנה ארנדט "פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי".

מכוחם של אמרי ואשכנזי חובה לברר לעומק מה קרה ליהודי המאמין מול אותם עינויים, ולתהות איך מאותו מקום יצא גם ויקטור פראנקל. פראנקל, שראה את התסכול של חוסר המשמעות כנוירוזה של העידן החדש, עם שקיעת המסורות והדת, היה בכל זאת אופטימי. הוא המשיך בהגותו את ניטשה, שאמר פעם "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך". ועוד יש לשאול: לאיזה אקוויפר הגיעו מי התהום של אמרי במחשבותיו של האנס יונס, שעשרים שנה אחרי אמרי הרהר על "מושג האלוהים אחרי אושוויץ". שהרי במקומות שבהם אמרי איבד את האדם, יונס התקשה למצוא ולהבין את בוראו והתנהגותו בימים האפלים ההם.

למזלנו הגדול, ד"ר אשכנזי הוא הוגה עצמאי ומקורי שכתב דברים נוספים כחלק מעבודתו הפילוסופית הגדולה. בכולם מפעמת רוח אופטימית אחרת. לא רומנטית או שמאלצית, ובכל זאת חיובית מאוד. על פיה, האדם "אינו רק מה שהוא כבר; הוא גם, ובעיקר, מה שהוא יכול להיעשות". זהו אתגר עצום ומקור לאופטימיות גדולה שאולי רק בווינה של היום, מקום מגוריו, אפשר להתמודד איתה. אולי בעירם של היטלר, פרויד, הרצל, צוויג ואשכנזי טמונים לא רק זרעי הפורענות שהייתה, אלא גם ייחורים של תקווה לכל אשר יכול להיות. והפעם אחרת.