בג׳ בחשוון תרפ״ה (1924), כ־85 שנים אחרי פטירת החת״ם סופר בכ״ה בתשרי ת״ר, נולד יהודה קליין, לימים הרב יהודה עמיטל. הילד נקרא על שם סב סבו, הרב יהודה מודרן, שהיה אחד מן המופלאים שבתלמידי החת״ם סופר. עבור הרב עמיטל, החת״ם סופר לא היה דמות ערטילאית של "גדול תורה" מדורות קדומים. כמו רבים מיוצאי המרחב היהודי ההונגרי, החת״ם סופר נתפס אצל הרב עמיטל כדמות של אב משפחה נערץ וקרוב.
החת״ם סופר ייסד בהונגריה, בראשית המאה ה־19, עולם תורה שהייתה בו גדלות למדנית לצד דבקות דתית – סוג של חסידות אישית, בלתי־מסגרתית. בין "חסידים" ו"מתנגדים", הופיע הרב האשכנזי ההונגרי כעולם לעצמו. בהונגריה למדו הרבה, חידשו הרבה והתפללו ברצינות רבה. להבדיל מן המסגרת הפרועה, לעיתים אנרכיסטית, של הישיבה הליטאית, ישיבות הונגריה – שצעדו בעקבות ישיבת החת"ם סופר בפרשבורג־ברטיסלבה – היו מוסד מאורגן שבו נבחן התלמיד מדי שבוע על ידיעותיו. ובניגוד למסגרת החסידית, ראש הישיבה ההונגרי נתפס כדמות רוחנית נשגבת, אך גם קרובה ונגישה.
רוח מיוחדת שרתה על ישיבות הונגריה. רבים ממנהגי החסידות האישיים של החת״ם סופר אומצו או פותחו בידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, אך לא הפכו לסדר נוקשה ומחייב לכול. חידושי החת״ם סופר ותשובותיו נלמדו בתשומת לב גדולה. היו מי שלמדו כל יום דף יומי בתשובותיו של החת״ם סופר, ועשו "סיום" מדי תקופה. רבים חשו כי לימוד בכתביו הוא סגולה ליראת שמים. אחרים פלפלו בחידושיו והוסיפו להם קומות למדניות. ספרים כמו "מנהגי החת״ם סופר" או "חוט המשולש" על תולדותיו, עברו מיד ליד ונקראו בתשומת לב פרטנית שזוכים לה יחידי סגולה, מייסדי תרבות קיבוצית.
כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת היה החת״ם סופר לגיבור של רומן חינוכי בגרמנית בשם ״אור ממערב״ (Licht aus dem Westen) שתורגם להונגרית, לעברית, ולבסוף גם ליידיש. שם הרומן ושפתו רמזו למוצאו הגרמני של החת״ם סופר, יליד פרנקפורט, שנשא עימו הרבה ממסורת אשכנז של עמק הריין, כאשר נדד בעקבות רבו הכריזמטי, ר׳ נתן אדלר, למחוזות הפראיים יותר שבין מרכז אירופה למזרחה.
הדברים הבאים, שכתב בשנת תקצ״ט־1939 מזכיר הקהל של קהילת קושיצה (היום בסלובקיה), מבטאים את מעמדו הרם של החת"ם סופר בעבור יהודי הונגריה, ובמובנים רבים גם בקרב צאצאיהם עד עצם היום הזה:
הלא אנו ואבותינו ורבותינו כולנו בני איש אחד אנחנו, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא… מי שרק למד הוויות אביי ורבא בחלק אייראפא האמצעית אם יזכה יראה ויבחון שכל הנחלים הולכים אל הים הגדול, שאילו פינו מלא מתהילותיו, הוא בעל שו"ת חת"ם סופר זצ"ל. (זכרון למשה, דף מח ע"א)
תורה של החיים עצמם
ההוויה ההונגרית הזו הייתה אחד ממקורות היניקה של הרב עמיטל בשנות גידולו והתעצבותו, והיא הלכה עימו באשר הלך. כאשר היה נכנס לומר את השיעור הכללי בישיבת הר עציון בימי שלישי מדי שבועיים, נשא עימו ערימת ספרים גבוהה, שלעיתים קרובות בלט בה שו״ת חת״ם סופר. קושיות החת״ם סופר והברקותיו, כמו ספרות השו״ת בכלל, שימשו עבור הרב עמיטל נקודת מוצא למדנית לעיון ולמחשבה. ממילא, המהלכים המפותלים ששרטט התאפיינו בלמדנות ניואנסית, מורכבת, של חצאי טון. מקים ומפרק כנתיב הילוכו של נהר, שוצף בפיתוליו ושקט חליפות בזרימתו. כמה שונה היה השיעור הזה מן הקווים הישרים ששרטט הרב אהרן ליכטנשטיין בימי שלישי האחרים, שבהם אמר הוא את השיעור הכללי בחריפות בריסקאית אנליטית, שכל כוחה בהתוויה של דגמים אידיאליים עזי מבע.
דמויות הנוכלים והשואלים שאכלסו את ספרי השו״ת, שבהם הרבה הרב עמיטל לקרוא, לעולם לא היו אידיאליים או נקיי מבע. גם התשובות שנולדו מן ההתדיינות באותן השאלות, לא ביקשו לצייר מציאות נקייה או להניח לה פתרון סדור ואנליטי. הפתרונות הווירטואוזיים ששרטט הרב עמיטל בדרך הילוכה של הסוגיה, דוגמת אלה של החת״ם סופר ושל מסורת הלימוד שלו, נראו יותר כמו גילוי מופלא של אי, שאחריו ממשיכה הספינה להפליג הלאה, בנתיבי עקלתון, בלי להביט לאחור.
גם במובן האישיותי, הרב עמיטל עצמו התרחק מאוד מלהציב את עצמו כדגם אידיאלי של אמת שמיימית "גדולה מן החיים". אהבתו הידועה לפשטידות שנאפו במטבח הישיבה בימי רביעי, למשל, הייתה ביטוי גלוי לאנושיותו לא פחות מן השיעור הכללי של יום שלישי או משיחת המוסר מלאת הרגש והעמקות בסעודה השלישית בשבת. העושר הניואנסי אפיין לא רק את דרך חידושו של הרב עמיטל בתורה, אלא גם את דרך ביטויו כאדם וכמחנך, ולא פחות מכך – כמספר. הסיפור של הרב עמיטל היה פעמים רבות סיפור היסטורי – כזה שהוא ראה באופן אישי, או ששמע עליו ממישהו ששמע ממישהו שהיה עד לו. סיפור אחד כזה אבקש להזכיר הפעם, ברשימה זו.
הסיפור, שתלמידי הר עציון שמעו אותו בסעודה השלישית הרבה יותר מפעם אחת, עוסק בדמותו של קבצן מסריח, לבוש בבגדים מלוכלכים, שהגיע יום אחד לישיבת החת״ם סופר וביקש בתקיפות חצופה לפגוש תכף ומיד את הרב הגדול, שבאותה עת לא שהה שם. חלק מבני הישיבה לעגו לדמותו של התמהוני והתקלסו בו. אחרים דאגו להלך העני, שמחו למצווה שנקרתה בדרכם, והציעו לו שתייה ומאכל. והיו גם מי שהתעלמו והמשיכו בלימודם.
כשהגיע החת״ם סופר לבית המדרש הוא כיבד את הזר, ישב עימו בחדרו וליווה אותו ביציאתו. אחר כך פנה לתלמידיו ואמר: הקבצן הדוחה הזה היה אליהו הנביא. מי מכם שדאג לו יזכה להיות גדול בישראל. מי מכם שהתקלס בהלך המוזר, יֵצא לתרבות רעה. ואילו הלמדנים המתמידים שלא הרימו את עיניהם מן הספר, יהיו גדולים בתורה אך בכתר הרבנות לא יזכו בימי חייהם.
לאוזני תלמידיו של הרב עמיטל, הסיפור הזה נשמע כאחיו הצעיר של הסיפור הידוע והמזוהה עימו, על התינוק הבוכה מחוץ לחדרו של בעל התניא. אלה סיפורים שבבסיסם עומדת הערנות המוסרית, ערנות שהייתה מרכיב יסודי בדבקות הדתית שפעמה ברב עמיטל בעוצמה כה רבה. מי שמפריע אותך מלימודך, לימד הרב את בני העשרים, הוא זה שבעצם מאפשר לך ללמוד, לשמור ולעשות מתוך אמת מוסרית ולא מתוך אגוצנטריות חמימה, מרוצה מעצמה.
תפנית מפתיעה בעלילה
כל זה טוב ויפה. אך באחד מימי היארצייט של החת״ם סופר שמעתי את אותו סיפור בצורה שונה. ומעשה שהיה כך היה: אני עצמי, אף שגדלתי בסמוך לישיבת הר עציון והסתובבתי בה לא מעט כנער, לא למדתי מעולם כתלמיד בישיבה. הרב עמיטל נהג בי בקרבה חמימה, ואני נהניתי מכך בלי שאקדיש לכך מחשבה רבה. בכמה מימי היארצייט של החת״ם סופר הזמנתי את עצמי עם תלמידיי לביתו של הרב עמיטל כדי שיספר לנו על החת״ם סופר. הרב עמיטל סיפר ודיבר, וגם הראה לנו את כתבי סבו הרב יהודה מודרן שטרם פורסמו, שאותם אסף בהתלהבות.
באחת ההזדמנויות האלה הסביר לי שקשר משפחה מחבר בינינו: באותו עשור שבו נדד החת״ם סופר ממורביה לפרשבורג שבהונגריה – נסע מגליציה לסיגט שבחבל מרמרוש (אף היא בהונגריה) הרב יהודה כהנא־הלר, מחבר "קונטרס הספקות" (ואחיו של בעל "קצות החושן" המפורסם), כדי לכהן ברבנות העיר. מאז פטירתו בשנת תקע״ט־1819 זכתה משפחת טייטלבוים ברבנות סיגט, והיא העבירה אותה בירושה מאב לבן.
משפחת כהנא הענפה לא העלתה על דעתה לוותר. קרב של עשרות שנים ניטש על רבנות העיר, באמצעים שלא כאן המקום לפורטם. בשנות השלושים של המאה לקחו בני כהנא את הרב מודרן כחתן לנכדתו של הרב יהודה הלר, מתוך תקווה שהעילוי הנדיר הזה, שהוסמך לרבנות בידי החת״ם סופר כבר בגיל חמש־עשרה, יזכה אותם מחדש ברבנות העיר. כשאר המהלכים הפוליטיים של משפחת כהנא, גם הניסיון הזה כשל לגמרי, ומשפחת טייטלבוים המשיכה להחזיק ברבנות העיר במאה השנים הבאות – עד לימי השואה.
הקשר המשפחתי הזה היה גם ההקשר שממנו נולד הסיפור הנזכר, שאותו שמעתי שוב בביתו של הרב עמיטל, והפעם עם חלק אחד נוסף. הסיפור אודות ההלך הזר בישיבת החת״ם סופר היה, כך הסתבר, מסורת משפחתית במשפחת קליין־עמיטל. הרב עמיטל שמע אותו מסבתו, נכדת משפחת כהנא. כאשר הופיע אותו הלך תמהוני בישיבת החת״ם סופר, סיפר הרב עמיטל, היה שם סבי, יהודה מודרן. כזכור, היו מבני הישיבה שעזרו להלך הזר והיו שלעגו לו. סבי שלי, אמר הרב עמיטל, לא נמנה לא עם אלה ולא עם אלה. הוא ישב על מקומו והמשיך ללמוד. ואכן, סבי מעולם לא זכה לרבנות העיר סיגט. התקיימו בו דברי רבו החת״ם סופר, על כך שאותם שהמשיכו ללמוד בלי להתייחס לאליהו יהיו גדולים בתורה אך לעולם לא יזכו לכבוד ולרבנות. בחיוך אופייני סיים הרב עמיטל: ״גם אני נקרא על שמו של סבי, וגם אני נועדתי כנראה להמשיך את גורלו״.
הייתה זו תפנית מפתיעה בעלילת הסיפור. לשומעי הסיפור במהדורה הישיבתית ה"רזה" שלו היה ברור כי הנערים הטובים שפנו מספרי הפלפול לעזור להלך הזר, החזיקו ב"פתרון הנכון" למצב. הלקח היה ברור: רק מי שעוזר ליהודי, התורה שלו היא תורת אמת. אך בגרסה ה"עבה" של הסיפור, הוא נשמע פתאום מעט אחרת.
ההומור של הבלתי מושלמים
גם עכשיו, עשרים וחמש שנים אחרי ששמעתיו, אני לא בטוח שהבנתי כל מה שביקש הרב עמיטל לבטא כאשר סיפר את הסיפור בצורתו ה"מלאה". היה בכך מאותו הומור מזרח־אירופי שהרב עמיטל השרה על סביבותיו. ההומור הזה ביטא את תחושת חייו של ה"שלימזל" הכמעט קפקאי, שסיפור חייו אינו הירואי, אבל דווקא שם מתגלה איזו גדוּלה שמתנשאת מעבר למוסכם ולצפוי. הכישלון שיכול היה להיתפס כטרגי, מתקיים במובן אחר כסימן של גדולה מסוג מיוחד, ייחודו של הבלתי־מושלם או ה״בלתי מוצלח״. אפשר היה גם להבין כי לא הכול בחיים מתנהל לפי הספר, ולא כל הגדולה נובעת דווקא מן ההחלטות הנכונות.
אך נדמה לי שבצלילי קולו של המספר, שמעתי מעין הרב עמיטל אחר, חותר מעט, בהומור, תחת דמותו של הרב עמיטל המוכר. בקול גלוי אחד דיבר הרב עמיטל, חלוץ מיישבי גוש עציון, שעזב את לימודו כדי להילחם במלחמת הקוממיות ותמך בפשרות מדיניות בגלל שיקולים מוסריים. הרב עמיטל הזה דיבר על חשיבות המוסר האנושי, חשיבות שהשתלבה אז היטב בסדר היום של תלמידיו, אנשי הציונות הדתית.
אבל מתחת לקול הזה דיבר גם הרב עמיטל נוסף, חניך ישיבות הונגריה שהיה לחתן נכדתו של הרב איסר זלמן מלצר מ"עץ חיים". הרב עמיטל הזה רצה לומר, משועשע משהו, שבעצם גם להמשיך ללמוד זה רעיון לא רע. גם בלי הפאתוס ההירואי של העזרה לחלש, גם בלי לפגוש מלאכים, גם בלי מוסדות וכבוד בעולם הזה – התורה היא עדיין תורת חיים, מלאת אור. מי שישב ולמד, חייך הרב, סופו שישב וילמד.
בשעה שאני כותב את הדברים הללו עולה בזיכרוני דמותו עטוית ההוד של הרב עמיטל. כשהיה, עטור בירמולקה הלבנה, דורש בדברי הרמב״ם לפני תקיעת השופר, הייתי לוקח את ילדיי הקטנים לראותו מרחוק, ומראהו כמלאך אלוקים. בחיתוך הדיבור ההונגרי של קולו הלוהט אפשר היה לשמוע את אליהו הנביא מקנא לא־לוהיו. אפשר היה לראות איך יורדת האש.
פרופ' מעוז כהנא מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב. ספרו "מהנודע ביהודה לחתם סופר" ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר
