האדמו"ר הלא רשמי: הרב יעקב מאיר שכטר נחשב לדמות מיסטית בעולם החסידי

אין לך קהילה חסידית בימינו המייצגת גיוון חברתי, רוחניות אינדיווידואלית ואף אנרכיה דתית, כמו ברסלב. במובנים רבים ברסלב נטועה עמוק בלב ההוויה הישראלית, המבקשת לה רוחניות עכשווית. בהרצאותיי על חסידות ברסלב, כאשר אני מבקש מהשומעים להעלות את הדימוי הרווח של חסידי ברסלב בישראל, כמעט תמיד התשובה היא: "הנ־ננחים, אלה שרוקדים ברחובות עם הסוואנות והרמקולים".

לעומת הדימוי הרווח הזה, מעטים בציבור הרחב מכירים את פניה החרדיות של ברסלב, את ברסלב הוותיקה והשמרנית, המורכבת ממשפחות שאבות אבותיהן צעדו בעקבות רבי נחמן ותורתו עוד באוקראינה ובפולין. קהילות אלו – שהמוקד ההיסטורי הוותיק שלהן הוא בית הכנסת המרכזי של ברסלב במאה שערים; "השׁוּל", בפי החסידים – רחוקות כרחוק מזרח ממערב מ"ברסלב הישראלית" החדשה, ומהתפיסות הניו־אייג'יות שמתלוות לה. בסדר יומן, בלבושן ובמנהגיהן, הקהילות הללו הן חלק אינטגרלי מהעולם החרדי, ואף מהאגפים הבדלניים והקנאיים שבו. אנשיהן יביטו בתמיהה ובזרות על הישראליזציה שהחסידות שלהם עברה, וחלקם אף יראו בה מוטציה שאינה קשורה למקור.

המונים מהארץ ומחו"ל, בהם מנהיגים חסידיים ואדמורי"ם, פוקדים את בית הרב שכטר בשעות המוקדשות לקבלת קהל, כאשר חלקם מוסרים לו "קוויטל" לברכה ואפילו סכומי כסף ל"פדיון נפש", כנהוג אצל צדיקים חסידיים

הדמות הבולטת ביותר בברסלב החרדית היא דמותו של הרב יעקב מאיר שכטר. הרב שכטר הוא תופעה יוצאת דופן בחברה החרדית. אף שאיננו מכהן כאדמו"ר רשמי – ואף צמח בחסידות ששללה אפשרות של יורש וממלא מקום לרבי נחמן – הוא נערץ בעולם החסידי כדמות מיסטית ורוחנית, ונחשב בעיני רבים כאחד מ"צדיקי הדור".

"כבוד הצדיק מחולל"

הרב יעקב מאיר שכטר נולד בשנת תרצ"א (1931) בעיר העתיקה בירושלים. אביו, הרב דוד שכטר, התקרב לחסידות ברסלב באמצעות ר' ישראל דוב אודסר (המכונה "הסבא"). באותם ימים מנתה חסידות ברסלב בישראל כמה עשרות משפחות, והן התרכזו בעיקר בירושלים. התדמית הרווחת שלהם הייתה של תמהונים ומוזרים. המצטרפים לברסלב נרדפו אז על ידי קהילותיהם הקודמות ובני משפחותיהם, והרווקים שביניהם התקשו מאוד למצוא שידוך. לחסידות הקטנה והמושמצת לא היו מוסדות וישיבות משלה, ויעקב מאיר הצעיר נאלץ ללמוד בישיבת "בית אברהם" של חסידות סלונים, מתנגדת מרה של ברסלב.

ממכתביו האישיים של הרב שכטר, שפורסמו בשנים האחרונות, עולה שבתקופה זו התעצבו תחושותיו והשקפותיו בנוגע לברסלב, שבמהלך השנים הוא יפעל בעקבותיהן. על רקע הבדידות הקשה שחש בהשתייכותו לחסידות השולית והנרדפת, התגבשה אצלו השאיפה לשנות את דימויה של ברסלב ולהסיר את המחיצות בינה ובין המרחב החסידי והחרדי הכללי. פעמים רבות הוא ציין שהתמדתו בלימוד והתנהגותו הנעימה גרמה לראש הישיבה הרב שלום נח ברזובסקי, לימים האדמו"ר מסלונים בעל "נתיבות שלום", לשנות לטובה את השקפתו על ברסלב.

בתקופת קום המדינה, היה מצבה של חסידות ברסלב בכי רע. מרכזיה בפולין ובאוקראינה חרבו לחלוטין בשואה, והמרכז בעיר העתיקה נפל בידי ירדן. בעיר החדשה נשאר קומץ קטן של חסידים, שנדדו בין בתי כנסת שונים. בתוך הקהילה הקטנה ונטולת ההנהגה התגלעו חילוקי דעות רבים. היו בה כאלה שנקטו עמדה מתריסה ובוטה כלפי הסביבה החיצונית, עניין שמטבע הדברים לא העלה את חינה במרחב החרדי.

במכתב אישי שכתב בשנים מאוחרות יותר נתן הרב שכטר ביטוי למצבה העגום של קהילתו כפי שהוא נשקף לנגד עיניו באותן שנים, ולתחושת השליחות והשאיפה לשינוי שפעמה בו (הסוגריים במקור):

הנה זה כיובל שנים אשר שמתי נפשי בכפי למען שמו יתברך ולמען כבוד הצדיק שלא יחולל בפשענו, אחר ראותי את נחלת החינוך של מעט הנוער חסידי ברסלב אשר הייתה לחרפה ולביזה. וגם אל הצעירים המתקרבים שקיבלו חנוך מוטעה, תפילה בלא תורה, התבודדות בלי דרך ארץ, למרוד באביו ובאמו (המתנגדים) וברבו (המתנגד) ובכל מי שגדל מהם בחכמה ובמנין. ומה חלקם ומה נחלתם, אוי וי, תרבות רעה למיניהם, בבתי חולי רוח אם עודם חיים, אוי מי יבכה ומי ינוד להם על ימי נעוריהם, ומי יאמר עליהם ידינו לא שפכו את הדם, ודי למבין, וכדי בזיון וקצף.

במכתב זה מבטא הרב שכטר את מצבה האנומלי של חסידות ברסלב בעיניו. שמו של רבי נחמן מחולל בעקבות התנהגות חסרת רסן של חלק מהחסידים, התבדלותם מהקהילות החרדיות האחרות, הבוז שהם מפגינים כלפי מי ששונה מהם, החיכוכים עם הוריהם שלא השתייכו לחסידות, וחוסר הכבוד לסמכויות הרבניות החרדיות. הרב שכטר מבקר גם תופעות של הקצנה דתית חסרת גבולות ועבודת ה' ללא יחס נאות לזולת, מתוך הפקרות והזנחת צורכי המשפחה.

די לבדלנות

ההבדל הבולט והמכריע בין חסידי ברסלב לחסידים אחרים, הוא אמונתם הטוטלית בדמותו המיתית של רבי נחמן. בתפיסה הברסלבית, רבי נחמן הוא הצדיק הגואל הבלעדי, ודרכיו הן שמובילות לתיקון ולגאולה. משכך, בברסלב לא נטו לעיין בספריהם וללמוד מהגותם של אישים אחרים בעולם החסידות. היחס כלפי אדמו"רים אחרים היה בעיקר אדיש, ולעיתים אף מזלזל. אף שהרוב המכריע של זקני ומנהיגי ברסלב גינו בתוקף ביטויי זלזול כלפי צדיקים אחרים, לאורך השנים הייתה ברסלב חטיבה מובדלת מהמרחב החסידי והחרדי. חלק מחוקרי ברסלב סבורים כי אותה בדלנות ועצמאות, שלא לומר התנשאות, היו הגורם העיקרי להתנגדות החריפה שקמה לברסלב בעולם החסידי.

את התפיסות הבדלניות הללו ביקש הרב שכטר לעקור מן השורש. כפי שאפשר לראות במכתביו, סוגיית מעמדו של רבי נחמן מול שאר הצדיקים הרבתה להעסיק אותו: אם רבי נחמן הוא הצדיק האולטימטיבי, מה מעמדם של צדיקים אחרים? וכיצד יש להתייחס לאלה שלא התקרבו לתורתו?

במכתב גלוי־לב לאחד מתלמידיו הוא מתייחס לאמירה המובאת בשם רבי נחמן, שלפיה "מי שאינו מקושר ומקורב לצדיק האמיתי, אזי כל עבודתו היא רק כמי שמתעקם ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם". הרב שכטר כותב על כך בכנות: "ולי היה קשה מאד השיחה הזאת".  הרי יש יהודים רבים יראי שמים וצדיקים, הוא תוהה, שאינם מקורבים לצדיק האמיתי – האם כל עבודת ה' שלהם אינה שווה מאום? וכיצד האמירה החריפה הזו הולמת את המסורת היהודית המקובלת? המשך המכתב אינו כולל תשובה ברורה לשאלה הזו, אבל נראה בבירור שהרב שכטר נוטה לחשוב שגם ללא התקרבות לצדיק האמיתי, הלא הוא רבי נחמן, אפשר להגיע לדרגות רוחניות גבוהות.

הרב שכטר הבין שהבדלנות, גאוות היחידה הקיצונית וביטויי הבוז כלפי קהילות ומנהיגים אחרים, עומדים בעוכריה של ברסלב מבית ומחוץ; הם משפיעים לרעה על חינוכו של הנוער הברסלבי, ומכתימים את שמה מול קהילות אחרות. כך למשל הוא מתבטא במכתב הבא:

אבי מורי ז"ל, לאחר שחיזק אותי להתקשרות לאור קדושת רבינו, הזהיר אותי שלא ימצא הבעל דבר [היצר הרע]  מקום להטעות אותי לבטל חס ושלום מצוות אהבת ישראל לאלו שאינם מקושרים לדעת הזאת… שלא לעשות את כל הידיעות האלו לביטול ולגידוף חס ושלום לשום אחד מישראל שאינו יודע מאוצרות הללו.

במכתב אחר הוא מציע לנמען לאמץ את תורת רבי נחמן באופן אישי, ולא בהכרח להצטרף לקהילת ברסלב על חסרונותיה ובדלנותה:

ואתה בחר לך בעניין זה הדרך הנוחה לך. אין אתה מוכרח להיות ברסלבר חסיד בתור חברה… (איך שמתנהג דבר זה כהיום בעקבתא דמשיחא בתורף החושך וההתגברות הבעל דבר). דע לך שיש שיחה מרבינו הק': איך וויל איר זאלט זיין אויסגעמישט מיט די וועלט [אני רוצה שתהיו מעורבים בעולם].

מרכיב בלתי נפרד מהגותו הצדיקית של רבי נחמן, הוא המונח שהוא עצמו טבע: "מפורסם של שקר". זהו ביטוי גנאי כלפי מי שמפורסמים בעולם כצדיקים וכמנהיגים רוחניים, אף שבעיני רבי נחמן יסודם בשקר. רבי נחמן, שראה עצמו כצדיק בעל איכויות יחידאיות, הרבה לדבר בתורותיו על אותם "מפורסמים של שקר" שמסתירים את אורו של הצדיק האמיתי. לעיתים הוא אף מייחס להם יכולות דמוניות בהסתרת האמת והדרך הנכונה, ומזהיר את חסידיו שלא לכבד את אותם מפורסמים.

מי הם אותם "מפורסמים של שקר"? בעניין זה חלוקות הדעות בקרב חסידי ברסלב. יש הסבורים שמונח זה חל רק על מנהיגים צבועים שאין תוכם כברם, אחרים מחילים אותו על רבנים ומנהיגים שחולקים על החסידות, והקיצוניים יותר יאמרו שכל אדמו"ר שאינו מבטל את עצמו בפני רבי נחמן ותורתו הוא "מפורסם של שקר", שכן המנהיג האולטימטיבי הוא אך ורק רבי נחמן, וכל אחד מלבדו שמתיימר להיות מנהיג יושב על כיסא לא לו. כך או כך, חסידי ברסלב נמנעו מלהעניק הכרה לאדמו"רים אחרים, ובוודאי לא הלכו לבקש עצה, ברכה או דרך בעבודת ה' מצדיקי חצרות אחרות.

גם בנושא זה שימש הרב שכטר תקדים. הוא עצמו למד תורה וחסידות מפי הצדיק החסידי ר' יודל הורביץ, שכונה "ר' יודלה דז'יקובר", ואף ראה עצמו כתלמידו. לפני כן למד קבלה מפי המקובל הירושלמי ר' אשר זליג מרגליות, איש היישוב הישן. ישנן עדויות על השתתפותו בטיש של הרבי מוויז'ניץ, אם כי במסגרת שמחה משפחתית. בברסלב, שכל הווייתה מבוססת על הערצה בלעדית וטוטאלית לרבי נחמן, תוך הסתגרות מהסביבה החיצונית, אלה הם תקדימים חריגים מאוד.

בריאות הנפש לפני הכל

במהלך שנות השישים הוקם בשכונת מאה שערים בירושלים בית הכנסת המרכזי של ברסלב, הלא הוא "השול". בית הכנסת, שנוהל על ידי זקני החסידות ובראשם הרב לוי יצחק בנדר, שימש מרכז לקהילה הברסלבית שגדלה בקצב מואץ, אם בשל ריבוי טבעי ואם בעקבות מצטרפים חדשים. הרב בנדר, שעלה לארץ מאוקראינה והכיר את זקני החסידים באומן, החזיק בתפיסות מתונות, בדומה לרב שכטר. הוא התנגד למתן פומבי לאמירות המחדדות את גדולתו של רבי נחמן על פני אחרים, וגינה חסידים שהתריסו כלפי מנהיגים אחרים.

הרב שכטר ביטל את החובה הברסלבית להתבודד שעה ביום, וקרא להתאים אותה לכל אחד. לדבריו, יש כאלה שגם כמה דקות של התבודדות יספיקו להם. הוא דילל את  הדגש על קימת חצות ואמר שעבודה רוחנית זו שייכת בעיקר לאנשי מעלה

כבר בגיל צעיר קיבל הרב שכטר מקום של כבוד ב"שול", מתוך הכרה במעמדו הרוחני והתורני. הוא היה שותף להקמת ארגוני נוער פנימיים, שנועדו למנוע נשירה של הצעירים לטובת קהילות אחרות. הרב שכטר ראה בארגונים הללו כלי להעברת תורתו של רבי נחמן בדגש על מסרים מתונים, כמו עבודת ה' המתחשבת בצורכי המשפחה והזולת, התנהגות אנושית, וכבוד לקהילות ומנהיגים אחרים.

דימויו הרווח והפופולרי של רבי נחמן הוא של מורה רוחני בעל נפש חופשית, מכיל ומחבק. אלא שלרבי נחמן היו צדדים נוספים, רדיקליים וקיצוניים. בין הצדיקים החסידיים הוא נחשב לתובעני ביותר. הוא לא עשה הנחות לחסידיו, ודרש מהם לשאוף לפסגות רוחניות ולהגיע אליהן. בברסלב התקיימו מגמות רדיקליות ואוונגרדיות של עמל תמידי על  ביטול התאוות החומריות, סגפנות ופרישות מינית, ניצול אינטנסיבי של הזמן למטרות דתיות, קימה בחצות לילה, התבודדות יומית של שעה לפחות, ועוד. ואכן, כמה מגדולי ברסלב בלטו בתחומים הללו, וסיפורי המופת שסופרו עליהם שימשו דגם לדור הצעיר.

הרב שכטר הבחין גם בהשלכותיו הבעייתיות והמזיקות של המתח הרוחני הכבד הזה, ובהן תופעות של כפייתיות, נוירוזה ודיכאון שהתרבו בקהילת ברסלב, ואף מקרים של קריסה נפשית בעקבות התנהגות קיצונית. בשיחותיו ובהדרכותיו לדור הצעיר הוא נקט גישה מתונה ומותאמת. הוא ביטל את החובה להתבודד שעה ביום, עניין שאצל חסידים מסוימים בברסלב נחשב למעין "ייהרג ואל יעבור", וקרא להתאים אותה לכל אחד. לדבריו, יש כאלה שגם כמה דקות של התבודדות יספיקו להם. הוא דילל את  הדגש על קימת חצות ואמר שעבודה רוחנית זו שייכת בעיקר לאנשי מעלה, ואילו מי שסדר יומו יופרע בשל כך אינו מחויב בה. גם בתחום המיני הוא הורה להימנע מדרכים של פרישות קיצונית, שעשויה להביא לתחושת כישלון ואף לחורבן הזוגיות.

במהלך השנים האחרונות התפרסמו מעשיו החמורים של אליעזר ברלנד, מנהיג קהילת שובו בנים הברסלבית. הרב שכטר הזהיר מפני ברלנד וקהילתו כבר לפני למעלה משלושים שנה. מה שהפריע לו אז היה הנהגתו הקיצונית של ברלנד, קריאתו לסדר יום דתי אינטנסיבי והדרכותיו הסגפניות בתחום המיני, שהרב שכטר ראה בהן סכנה לאנושיות הבסיסית ולאיזון הנפשי.

על רקע המגמות הקיצוניות והתובעניות שרווחו בברסלב, הרב שכטר העמיד בראש סדר העדיפויות את הבריאות והשלווה הנפשית. הוא הדריך את הצעירים לעסוק בעבודה רוחנית המותאמת ליכולותיהם, ולא להעמיס על עצמם מטלות מופרזות שעלולות לדרדר אותם לדיכאון וכדומה. תפיסות אלו עוררו על הרב שכטר גם ביקורת פנימית רבה. בעיני חלק מהחסידים, הרב שכטר עיקר את הייחודיות של ברסלב, המתאפיינת בביקוש רוחני אינטנסיבי ותובעני, והפך אותה לקהילה פושרת ובעל־בתית.

חיזוק במקום תובענות

לצד פעילותו הפנים־ברסלבית, החל הרב שכטר להתפרסם ברחבי העולם החרדי כדמות רוחנית של צדיק ומקובל בעל ייסורים, הפרוש מהנאות העולם. מעמדו הקבלי של הרב שכטר נבע גם מתפקידו הוותיק כאחד מרבניה הבכירים של הישיבה האשכנזית למקובלים "שער השמים". בימי ראש השנה, רבים שאינם משתייכים לברסלב היו נוהרים ל"שול" הברסלבי כדי להקשיב לתקיעותיו, שנעשו בהתרגשות ובהתעוררות גדולה. על פי אמירה שציטט הרב שמואל אוירבך בשם הבית ישראל מגור (נפטר ב־1977), "תקיעותיו של ר' יעקב מאיר מנענעות את כל הרקיעים".

תפקיד לא רשמי ולא שגרתי שהרב שכטר ממלא במהלך השנים הוא מתן ייעוץ ותמיכה בתחומי הנפש. חייו האישיים והמשפחתיים של הרב שכטר היו מלאי סבל, ייסורים והתמודדויות קשות (בחרנו שלא להרחיב בדברים, מפני צנעת הפרט). הוא השתמש בניסיון שצבר כדי לסייע לאחרים בהתמודדויותיהם עם תלאות החיים. במשך השנים פקדו המונים את ביתו כדי לבקש את עצתו והדרכתו בשלל נושאים, ובעיקר בענייני הנפש ומצוקותיה. מי שסבלו מדיכאון, חרדות וכדומה, מצאו אצלו אוזן קשבת ויד תומכת. הוא הרבה להפנות לייעוץ מקצועי, והיה מהמנהיגים הראשונים בעולם החרדי, בוודאי בסביבה השמרנית של מאה שערים, שהמליצו על טיפול תרופתי פסיכיאטרי. רבים ראו ברב שכטר דגם מופתי לאדם שלמרות נסיבות חיים קשות במיוחד התעלה לפסגות רוחניות גבוהות, תוך שמירה על אנושיותו.

כך חבש אפוא הרב שכטר שני כובעים: בעוד שבתוך חסידות ברסלב הוא היה מנהיג כשאר המנהיגים בקהילה – מוסר שיעורים ושותף למפעלי החסידות, אך ללא גינונים של אדמו"ר, המקובלים בשאר החצרות החסידיות – מחוץ לברסלב הוא הפך למעין אדמו"ר למחצה, אדם שרבים באים לבקש את עצתו וברכתו וכורכים בשמו ניסים ונפלאות. אחד הביטויים המובהקים להתפתחות זו הם "הגבאים" המלווים אותו לכל מקום, דואגים לצרכיו וממונים על קבלת הקהל. בפלגים השמרניים של ברסלב – שמבחינתם יש רבי אחד, אשר נוכחותו מוחשית ובלעדית – הנהגה זו נתפסה כזרה.

שיעוריו של הרב שכטר משכו אליהם קהל מגוון: בני ישיבות ליטאיות לצד מזרחים, חסידים הונגרים לצד חוזרים בתשובה. בשלב מסוים חלק מהשיעורים אף התקיימו בעברית, לטובת הקהל שאינו דובר את שפת היידיש. בניגוד למשפיעים הברסלבים שקדמו לו, ששיעוריהם התבססו בעיקר על תורתו של רבי נחמן, ללא ציטוטים מצדיקים אחרים (למעט הבעש"ט עצמו ותלמידיו הישירים), שיעוריו של הרב שכטר התבססו על מגוון מקורות, ובללו דרושים חסידיים לצד אנקדוטות מרבנים ליטאיים. אלה הקהו את העוקץ של הגות מתבדלת ומסתגרת, ומשכו אליהם קהל רב. השיעורים הוקלטו והופצו במאות עותקים.

הנהגה זו משכה ביקורת לא מעטה על הרב שכטר בביתו פנימה. מסופר שהרב בנדר, שהעריך אותו מאוד, נזף בו וביקש ממנו להתמקד בשיעוריו במקורות הברסלביים. לצד זאת, הרב בנדר התבטא שהרב שכטר הוא "הקרוין" (הכתר) של ברסלב, כלומר מי שמוציא את שמה הטוב במרחב החרדי. ככלל, רבים כינו אותו "שר החוץ של ברסלב", היינו מי שמייחצן את החסידות בחוגים מחוצה לה.

בשנות התשעים החלו תלמידיו של הרב שכטר להדפיס את שיעוריו בסדרות ספרים בשם "ונכתב בספר", "ליקוטי אמרים" ועוד. הספרים, אשר מתבססים על תורותיו של רבי נחמן לצד אישים ומקורות אחרים, כתובים בסגנון דרשני עממי ועוסקים במגוון נושאים רוחניים ודתיים. המאפיין הבולט שלהם הוא הגישה המכילה והמקרבת לשבורי הלב, אלה שקשיי החיים הרחיקו אותם מעבודת ה'. על פי תפיסתו של הרב שכטר, המושפעת מתורות הנחמה והחיזוק של ר' נחמן, אנו מצויים בדור של "עקבתא דמשיחא", דור שיש בו ניסיונות וייסורים קשים. בדור כזה, את מקומם של הביקורת העצמית והפרפקציוניזם הדתי צריכים לתפוס החיזוק, הקירוב וההתמקדות בחיוב.

בשיחה עם בעל חנות לספרי ברסלב באזור הצפון, הוא שח לי במרמור מסוים: "באים אלי הרבה חסידים, ומה שמעניין אותם זה הספרים של הרב שכטר. הם לא מסתכלים בכלל על הספרים של ברסלב. שאלתי פעם מישהו מהקונים, למה הוא לא קונה ספרי ברסלב? אז הוא ענה לי: אם כל ברסלב הייתה כמו הרב שכטר, אז הייתי הופך לברסלבר".

קהילה משלו

עם הזמן הלכו והעמיקו הפערים בין תלמידיו וסביבתו של הרב שכטר, לשאר החסידים ב"שול" הברסלבי המרכזי. הוויכוחים החריפו כאשר הראשונים ביקשו לשנות מהמסורות הברסלביות הפרטיקולריות, לטובת מסורות כלל־חסידיות. כך למשל קרה כאשר אנשיו של הרב שכטר ערכו התוועדות חסידית בליל פורים, לילה שבברסלב נוהגים לערוך בו קימת חצות לאחר שינה קצרה. גורמי מחלוקת נוספים היו שינויים בנוסח התפילה, וכמובן גינוני החצר המתפתחת סביב הרב שכטר. בברסלב מייחסים חשיבות רבה לשימור המדויק של הנהגות החסידות ולהיצמדות למסורות שזקני החסידים הביאו עימם מאוקראינה, ורואים בהם ערובה להישרדות דרכו של רבי נחמן. נושא נוסף שעורר מחלוקת הוא העמדות האנטי־ציוניות של מקורבי הרב שכטר. הם סירבו לאפשר מסירת שיעורים בעברית (אף שכאמור הוא עצמו עשה זאת בעבר), והיו מהם שנקטו גישה בדלנית, שלא לומר עוינת, כלפי תנועת החזרה בתשובה הברסלבית.

בשנות האלפיים הפך הקרע לעובדה מוגמרת, כאשר הרב שכטר ואנשיו נטשו את "השול" הברסלבי הוותיק והקימו קהילה נפרדת בשם "קרן אור". קהילה זו, העומדת תחת מנהיגותו הבלעדית של הרב שכטר, הקימה בתי כנסת בירושלים ובבית־שמש, לצד ארגוני צעירים. רוב בני הקהילה הם צאצאי היישוב הישן או מצטרפים מחסידויות הונגריות או גליצאיות כמו סאטמר ובובוב. הרכבה האנושי של קהילת "קרן אור" הפך אותה לקהילה חסידית אנטי־ציונית. בשונה מזרמי ברסלב האחרים, המתאפיינים בגיוון רב, בקהילה הזו מספרם של המזרחים והחוזרים בתשובה שואף לאפס. הקהילה מונה כ־450 משפחות, לצד מעגל רחב יותר של מעריצי הרב שכטר ברחבי העולם החרדי. במתחם הקהילתי שהקימו אנשי הרב שכטר בראש השנה באומן, שהו בשנים האחרונות כאלף איש.

הרב שכטר משמש מנהיגהּ ומורה דרכהּ של קהילת "קרן אור", אך למרות גינוני אדמו"רות מסוימים הוא איננו מתפקד בה כאדמו"ר במלוא מובן המילה. לצד זאת, ביתו האישי מתפקד כבית אדמו"רי לכל דבר ועניין. המונים מהארץ ומחו"ל פוקדים אותו בשעות המוקדשות לקבלת קהל, כאשר חלקם מוסרים לו "קוויטל" (פתקה) לברכה ואפילו סכומי כסף ל"פדיון נפש", כנהוג אצל צדיקים חסידיים.

בין באי ביתו של הרב שכטר נראים גם מנהיגים חסידיים ואדמורי"ם בזכות עצמם. אחדים מהם אף ירכינו את ראשם בפניו ויבקשו את ברכתו. בנו של אחד האדמורי"ם סיפר לי כי אביו, שאינו ידוע כחובב תורת ברסלב, מקפיד להתייעץ עם הרב שכטר תכופות. באירועים רבים שאינם קשורים לברסלב, הרב שכטר יופיע בראש המוזמנים ויכובד באמירת דברים. אירוע שנתי בולט המתקיים בהובלתו הוא טקס הדלקת מדורת ל"ג בעומר, בהשתתפות אלפים שרובם אינם חסידי ברסלב, בעיקר מן החוגים האנטי־ציוניים. הרב שכטר מצית את האש ורוקד סביב המדורה, כמנהגם של אדמו"רים אחרים.

עדות בולטת במיוחד להערכה כלפי הרב שכטר בעולם החסידי היא האמירה הנפוצה בשמו של האדמו"ר ר' לייבוש לייזר מפשוורסק (תושב אנטוורפן), אחד האדמורי"ם החשובים באירופה ומחוצה לה, שלפיה הרב שכטר הוא "צדיק הדור". זוהי אמירה חריגה בשיח החסידי, המעידה על מעמדו הרם של הרב שכטר.

הרב שכטר הוא צאצא לבני היישוב הישן, והוא עצמו השתייך לחוגי העדה החרדית, אבל הוא מעולם לא הניף את האנטי־ציונות כדגל מרכזי בשיטתו. ככלל מדובר באדם בעל אופי מתון, המעדיף לעסוק במשותף ולא במבדיל. אלא שתלמידיו, אשר חלקם הגדול שייכים לפלגים האנטי־ציוניים, ואולי גם ה"גבירים" האמריקנים שתומכים כלכלית בו ובקהילתו, השפיעו עליו לחדד במהלך השנים את עמדותיו האנטי־ציוניות.

ככל שהפופולריות של הרב שכטר גברה, כך הלכו והתחזקו קשריו עם העדה החרדית. הם התהדקו במיוחד עם הכתרתו של הרב יצחק טוביה וייס למנהיג העדה החרדית, לפני כעשרים שנה. הרב וייס העריך מאוד את הרב שכטר, ובאחד האירועים אף תועד מוזג יין מכוסו של הרב שכטר לכוסו האישי, במין אקט של חסיד השותה מה"שיריים" של הרבי. הרב וייס, שנחשב סמן קיצוני בעדה החרדית, זכה לתמיכתו של הרב שכטר, ובהפגנות רבות הם הופיעו זה לצד זה. ככלל הרב שכטר וקהילתו נוטלים חלק אקטיבי למדי בהפגנות אנטי־ציוניות כמו נגד הרכבת הקלה בירושלים, חנויות הסמארטפונים בשכונת גאולה, חילולי קברים ועוד, ושמו מתנוסס על כרוזי מחאה שונים המופצים במאה שערים.

מתחם מבודד באומן

האירוע החשוב ביותר לכלל הקהילות הברסלביות הוא כמובן ראש השנה באומן. שם פוגשים החסידים הוותיקים את הקהלים המגוונים שהצטרפו לעגלתו של רבי נחמן – חוזרים בתשובה לצד חסידים מקהילות אחרות, מתחזקים למיניהם, מסורתיים ואף חילונים. קהילתו של הרב שכטר נמנעת מלקחת חלק בפסטיבל הזה, ולשם כך היא יצרה מערכת מקיפה שמבודדת את צעיריה מההפנינג הדתי בחוצות אומן. הם מגיעים לאומן בטיסות ובאוטובוסים המיועדים רק להם, ושוהים במתחם סגור המרוחק יותר מקילומטר מציונו של רבי נחמן. המתחם כולל את כל התשתיות והשירותים הדרושים – בית כנסת, מקווה, מקום לינה וחדר אוכל. הצעירים יוצאים לקברו של רבי נחמן בשעות ייעודיות, ובליווי מבוגר אחראי. כל המערכת הסטרילית הזו נבנתה כדי ליצור הפרדה מוחלטת בין קהילתו של הרב שכטר לשאר החוגגים (אגב, הרב שכטר עצמו החל לנסוע לאומן בראש השנה רק לפני כמה שנים, לאחר הימנעות רבת שנים שנימוקיה לא נמסרו).

נדמה שהדוגמה הזו מסמלת יותר מכול את סיפורו של הרב שכטר וקהילתו. ממנהיג ברסלבי שהחזיק בדעות מתונות והיה נגיש לקהל מגוון, כולל חוזרים בתשובה ומזרחים, הוא הפך למנהיג של קהילה חסידית בדלנית ומסתגרת. הקהילה הזו מתאפיינת בשילוב מעניין של תכנים ברסלביים עם מוטיבים אנטי־ציוניים, שהפכו למרכיב עיקרי בהגדרתה העצמית.

בברסלב החרדית יש גם מי שאינם שבעי רצון מההתפתחות הזו. בשיחה עם אחד האישים הבולטים בקהילת ברסלב במודיעין־עילית, הוא התבטא באוזניי כי הרב שכטר הפך את ברסלב לעוד חסידות. "כל הייחוד של ברסלב זה שמעולם לא היה לנו רבי, רק רבי אחד, רבי נחמן", הוא קבל על גינוני ההנהגה של הרב שכטר. "ברסלב גם מעולם לא הייתה קנאית. היו כאלה מהזקנים שהלכו להצביע והיו כאלה שלא, אבל אף אחד לא עשה מזה עסק והניף את זה כדגל. הרב שכטר מעולם לא היה קנאי. הוא עצמו אמר לי לפני עשרים שנה שבעדה החרדית מציקים לו שיחתום נגד הבחירות, והוא מסרב בנימוק שבברסלב ישנם יראי שמים מופלגים שנוהגים להצביע".

קשה לנתק את תופעת הרב שכטר וקהילתו מהשינויים הגדולים המתרחשים במרחב הברסלבי החרדי. החסידות שבעבר הייתה בשולי המגזר, התרחבה מאוד ורכשה לה מקום של כבוד בחברה החרדית. מכל החוגים החרדיים מתקרבים לברסלב – חסידים, ליטאים ומזרחים. השפעתה הגדלה של ברסלב במרחב החרדי ניכרת גם בזירה הפוליטית. אם בעבר קהילת ברסלב לא היוותה גורם בעל משמעות בפוליטיקה החרדית, היום ישנו ראש עיר חרדית, חברי מועצה ועסקנים המשתייכים לחסידות. במצב זה, ברסלב כבר איננה החסידות האנרכיסטית והאנטי־ממסדית של העבר. עוד ועוד קהילות בברסלב התלכדו סביב מנהיגים משלהן, ואימצו סגנון אדמור"י או סמי אדמו"רי. ניתן לומר שברסלב החרדית הפכה למעין פדרציה של קהילות ומנהיגים, שאינם בהכרח מסכימים ומתואמים זה עם זה, ומתנהלים באופן אוטונומי.

התקבלותה של ברסלב במרחב החרדי היא תהליך ארוך ומורכב, שנבע מסיבות פנימיות וחיצוניות, והושפע גם מאישים שהפיצו את תורת רבי נחמן ודיבררו אותה לקהלי יעד. בחוגים החסידיים השמרניים, הרב שכטר הוא שגרם למהפכה של ממש ביחס לברסלב באמצעות ספריו ושיעוריו, אך בעיקר בעקבות דמותו כצדיק חסידי יוצא דופן.

מוטי ברלב הוא מורה דרך. עבודת התזה שהוא כותב באוניברסיטת בר-אילן עוסקת בחסידות ברסלב המאוחרת