באחד העמודים הראשונים בספרו מצטט שמוליק לוי רעיון שאמר הרב שלמה קרליבך בשם הרבי מרוז'ין, ולפיו בטרם יורדת הנשמה לעולם מאפשרים לה לבחור את הוריה. "דמיינתי את עצמי ואת נשמתי", הוא כותב בהמשך הספר, "צופים בטור ארוך של זוגות הורים מסוגים שונים, מעדות שונות ומשפות שונות ועם פגמים שונים, ומלאך הנשמות עומד לצדי וממתין למוצא פי. והנה נגלים לנגד עיני שני הוריי בעלי גובה, מלאים ויפים, וגם… חירשים. הלב לא מתבלבל, אני מצביע חיש והמלאך מנענע לי בראשו, ומשלים את שליחותו".
כשהוא כבר סב לנכדים צעירים, חזר שמוליק לוי, איש חינוך ותיק מירוחם, לימי ילדותו ונערותו כבן שומע לשני הורים חירשים. את זיכרונותיו ותובנותיו מהשנים הללו הוא קיבץ בספר שראה אור לאחרונה, "לראות את הקולות" (הוצאת ספרי ניב).
"לקח לי זמן לספר את הסיפור שלי", אומר לוי. "לפני כמה שנים השתתפתי בתוכנית של 'ממזרח שמש', שבה ביקשו לעורר את המודעות לזהות שלנו. כשהתבקשתי בשלב מסוים לספר את הסיפור שלי, מאוד התרגשתי כי עד אז לא סיפרתי אותו אף פעם באופן מסודר. הבנתי אז שהזהות שלי ייחודית, והבנתי גם באופן כללי את המשמעות של הזהויות שלנו. בכתיבה של הספר היה גם כוח מרפא, ועם הזמן גיליתי גם שמשהו בסיפור הייחודי שלי יכול לעורר השראה אצל אחרים. אני מקבל הדים מאוד מרגשים מקוראים שכותבים לי שהספר מטלטל אותם כהורים ובכלל. נכתב לא מעט על אנשים עם מוגבלויות ועל ההתמודדות עם חירשות ועיוורון, אבל לא נכתב כמעט איך ילדים להורים כאלה מרגישים בתוך סיטואציה כזו".
פעמון מהבהב
ספרו של לוי נפתח בחוויית ילדות קשה. כשהיה ילד צעיר כבן חמש, אימו סרגה לו סוודר צמר עבה. ערב אחד, לאחר שהסוודר התלכלך, היא ביקשה להסיר אותו מעליו. הסוודר נכרך סביב שיניו, אך האם לא שמעה את קולו. "היא המשיכה להילחם ולהיאבק בסוודר הסורר, שלבסוף נשלף החוצה מגופי בבת אחת", כותב לוי. "אנחת רווחה מהולה ביללות של אימה אחזו בה, כשראתה את שיניי בזוויות שונות ומשונות ודם רב מרוח על פניי. כתמי הדם לא פסחו על רצפת החדר, ורסיסיו נתלו ככוכבים זוהרים על סוודר הצמר הכתום והעבה שסרגה לי אמי בילדותי".
אף אחד לא לימד אותנו שפת סימנים. למדנו לתקשר באמצעות הדודים שלי והמשפחה המורחבת, שהייתה נוכחת בחיינו. החירשות אילצה אותנו ליצירתיות. השתמשנו הרבה בתנועות ידיים, ועד היום אני מדבר עם הרבה תנועות ידיים
"אני זוכר את חוסר האונים", מוסיף לוי בשיחתנו. "אני צועק וצועק, ואימא שלי ממשיכה לפעול מתוך תמימות ושגרה".
באחד מעמודי הספר מובאות תמונות הממחישות את שפת הסימנים הישראלית. הוריו של לוי לא דיברו את השפה הזאת, והתקשורת איתם התפתחה בתוך המשפחה וכללה סימנים פנימיים. "אף אחד לא לימד אותנו שפת סימנים. למדנו לתקשר באמצעות הדודים שלי והמשפחה המורחבת, שהייתה נוכחת בחיינו. כל אחד מהילדים תקשר עם אימא בצורה מעט שונה, ולאימא שלי עצמה הייתה שפה משלה".
חיי השגרה בבית משפחת לוי כללו פעמון עם אור מהבהב בכניסה, וחיבור מהבהב בין החדרים כדי שההורים יתעוררו מקולות הבכי של ילדיהם. לוי זוכר גם מכשירי שמיעה גדולים ומסורבלים, שצפצפו בקולות שונים וגרמו להוריו לכאבי ראש. בשלב מסוים ויתרה אימו על שימוש במכשירים, והם הפכו לחלק ממשחקי הילדים בבית.
"החירשות אילצה אותנו ליצירתיות", מספר לוי. "השתמשנו הרבה בתנועות ידיים, ועד היום אני מדבר עם הרבה תנועות ידיים. היום יש ארגון עולמי בשם 'קודה' שמאגד ילדים של הורים חירשים, ויש יותר מודעות ותמיכה. מבינים את האתגר בלגדול לתוך עולם של חירשים. זה מייצר מתח זהותי לא פשוט, ואתה חי בפער כל הזמן. בבית זה עולם אחד, ובחוץ זה עולם אחר.
"הילדות שלי לא הייתה ילדות פשוטה, אבל אני רואה כמה היא תורמת היום לעשייה שלי בחינוך. כשקראתי את דבריו הידועים של הרב סולובייצי'ק על ברית גורל וייעוד, התחברתי אליהם מאוד לא רק במובן הלאומי אלא גם במובן הפרטי. אדם עובר כל מיני חוויות, והשאלה היא לאן הוא לוקח אותן. מתוך אחריות, הבנה והשלמה עם מה שאתה, אפשר לקחת את החוויות הללו לתרומה לסביבה ולחברה. אני מדבר המון עם תלמידים על חוויות הילדות שלי, ומעורר אותם לדבר על הזהות שלהם ועל החוויות שלהם. כמנהל בית ספר במצפה־רמון נהגתי נוהג לשאול את המורות על הסבתות המרוקאיות שלהן ועל מה שסבא שלהן חושב על הזהות הנוכחית שלהן, שנחשבת לתורנית יותר. אני מאמין שככל שאתה לומד את עצמך יותר, אתה לוקח יותר אחריות ופועל טוב בסביבה החברתית שלך".
המורה הצית את הכיפה
ילדותו של לוי עברה עליו בשכונת שמואל הנביא בירושלים בשנות השבעים, שבאותה תקופה התגוררו בו עולים רבים ומדי פעם פרצו בו מתחים חברתיים, דתיים ועדתיים. לוי משתף בספרו גם חוויות ממחאת הפנתרים השחורים שפרצה בירושלים בראשית שנות השבעים, והורגשה גם בשכונה שבה גדל. שמוליק ושלושת אחיו הצעירים נשלחו להתחנך במוסדות חרדיים, והדבר יצר לא מעט מתח עם אורח החיים המסורתי שבו גדלו. כשלוי הגיע לתלמוד תורה "פורת יוסף" חבוש בכיפה סרוגה, הרב החליף את כיפתו בכיפה שחורה, שלף מצית ולעיני התלמידים שרף את הכיפה הסרוגה.
מלבד קשיי החירשות של ההורים, בבית היו מצוקה ועוני. "הדודים והמשפחה עטפו אותנו ותמכו ככל שיכלו, אבל גם להם היו חיים לא פשוטים. הרגשנו ממש עוני, והיו ימים שלא היה לנו מה לאכול. כשאני מסתכל היום על תלמידים אני יודע להבחין במי שבאמת אין לו". שניים מאחיו הצעירים של לוי הוצאו לפנימיות חרדיות עם כניסתם לגיל בית ספר, והוא עצמו נשלח לפנימייה בכיתה ה'. "בכיתה ט' נשלחתי לישיבה ספרדית וברחתי משם. דוד שלי אמר שאני צריך ללמוד מקצוע, ושלח אותי לאורט. למדתי שם דפוס במשך שנתיים, וזו הייתה מסגרת לא פשוטה. חטפתי שם הרבה מכות".
בזכות אחות בית הספר, שבנה למד בחברת נוער בקיבוץ עין־צורים, נחלץ לוי מהמסגרת המקצועית והצטרף בכיתה י"א לחברת הנוער בקיבוץ סעד. המדריך שלו בחברת הנוער היה שמוליק פרידמן בן־שלום, בנם של הרב ישראל וציפורה פרידמן בן־שלום, שני נצרים לשושלות חסידיות מפוארות. לוי הרבה לשהות בבית המשפחה וספג שם מהאידיאולוגיה החברתית. כשסיים את לימודי התיכון בראשית שנות השמונים, הצטרף לגרעין הנח"ל המשימתי הראשון שבן־שלום הביא לירוחם.
"אחרי השירות הצבאי ראיתי את עצמי חוזר לקיבוץ סעד כי יש לי נפש קיבוצית, אבל בסופו של דבר הגעתי להדריך בבית חינוך עיוורים בירושלים, ושם גם הבנתי שאני רוצה לעסוק בחינוך. כשסיפרתי לחניכים שלי שם ששני ההורים שלי חירשים הם ריחמו עליי ואמרו שהם מסכנים, אך כשסיפרתי לאימא שלי שאני מדריך בבית חינוך עיוורים היא דווקא ריחמה עליהם", נזכר לוי.
במהלך ההדרכה בבית חינוך עיוורים הכיר שמוליק את שולה, שהייתה קומונרית בירוחם. השניים נישאו, ולאחר תקופת לימודים בגוש עציון קבעו את ביתם בירוחם. שולה לימדה בתיכון אורט המקומי, הקימה וניהלה את מרכז המדעים היישובי ולמעלה מ־15 שנה היא מנהלת את מדרשית אמי"ת קמה בירוחם, שאותה הקימה עם תמי ביטון. לבני הזוג חמישה ילדים ושני נכדים, שגרים גם הם בירוחם.
תרומת הגרעינים
זה שלושים שנה לוי מחנך את ילדי ירוחם בבית הספר הממלכתי־דתי "קול יעקב", הממ"ד היחיד בעיירה, מלבד כמה שנים שבהן ניהל בית ספר במצפה־רמון. בשנים הראשונות הוא לא מיהר לשתף את תלמידיו בסיפורו האישי. "לוקח לך זמן כמורה לתפוס את הכיוון המיוחד שלך", הוא אומר. "התקופה שבה ניהלתי בית ספר במצפה־רמון שדרגה אצלי את העשייה החינוכית וגם העלתה את רמת השיתוף. בבית הספר הזה הרבינו לעסוק בבירור זהותי – המקום שממנו התלמידים באו והמקום שבו הם נמצאים עכשיו. חשוב לי מאוד לשמוע את הקול של התלמידים ובמידת האפשר גם את קולם של ההורים, ולפתח מתוך ההקשבה שיח על זהות ועל יחסי הורים וילדים.
אני פוגש לא מעט אנשים ערכיים שרוצים לעסוק בחינוך כי הם מחפשים משמעות. אחד הדברים שמרתיעים במקצוע הזה הוא ההורים, שנעשו יותר ביקורתיים מאשר בעבר. גם משרד החינוך עם האג'נדות שלו מייצר הרבה עומס ופחות גמישות
"כשאני פוגש תלמיד לראשונה, דבר ראשון אני שואל מאיפה מגיע השם שלו. כך הם מתוודעים פעמים רבות לסבא שלהם או לדברים אחרים. באחד הימים הגיע אליי לבית הספר סבא של תלמיד שהפריע ונענש. הוא בא בפוזה מאיימת, והזהירו אותי שמדובר באדם שישב בכלא הרבה שנים. הצעתי לו לשבת איתי במשרד, וביקשתי לשמוע את הסיפור האישי שלו. סיפרתי לו גם את הסיפור שלי, וזה יצר אצלו ריכוך. עיניו אורו, והוא שינה לגמרי את טון הדיבור שלו.
"כשאנשים מספרים את הסיפור שלהם ואחרים מקשיבים להם, זה נותן להם כוח. דרך הסיפור שלהם הם מרגישים שיש להם ערך עצמי, ושלא מסמנים ומתייגים אותם. כמי שתויג בילדותו כ'בן של החירשת', אני מאוד נזהר מתיוג של תלמידים. ילד שמפריע, צריכים לברר מאיפה זה מגיע אצלו. השפה והדרך שבה מדברים אל הילדים משפיעה מאוד".
כתושב ותיק ואיש חינוך בירוחם, לוי סבור כי "בפרספקטיבה של שלושים שנה, אין ספק שירוחם עשתה דרך ארוכה ומרשימה בתחום החינוך. אני יודע שיש הרבה התנגדויות להגעה של גרעינים מבחוץ, אבל אני חושב שזה היה משמעותי למערכת החינוך כאן. כמובן שצריכים להיזהר מהתנשאות, אבל אני חושב שרוב האנשים מגיעים לפה לחיות ביחד, ותחושת ההתנשאות היא מאוד סובייקטיבית. צריכים לראות את התרומה באופן כללי. בית הספר הממ"ד נמצא במקום שבו הוא נמצא גם בגלל ההטרוגניות שקיימת בו והחיבור בין הגוונים. גם בילדותי בשכונת שמואל הנביא היו באים אלינו הרבה סטודנטים ואנשים מבחוץ, וזה לא תמיד הצליח כי אנשים באו והלכו. יש לי הכרת הטוב גם כלפיהם, וגם כלפי הקיבוץ שעשה אצלי את המהפך".
לשאול "מה דעתכם"
בפרקים האחרונים בספרו, לוי משתף בחוויותיו כמורה וכמנהל. הוא מספר על התמודדות מאתגרת עם תלמיד מתפרע, ועל תלמידה ממוצא קוצ'יני שסבלה מחרם ונידוי חברתי על רקע צבע עורה הכהה. כדי לרכך את ליבם של תלמידי הכיתה כלפי חברתם, לוי לקח אותם לסיור במוזיאון יהדות קוצ'ין במושב נבטים. הסיור המוצלח פתח עיסוק של התלמידים במוצאם ובמנהגי העדות השונים, אך התלמידה עצמה לא שבה עוד לכיתה.
בחרת שלא להקדיש הרבה פרקים לעבודתך כמחנך ומנהל.
"זה נכון ששקעתי מאוד בציר ההתמודדות שלי כילד להורים חירשים, וגם בהתמודדות עם הסביבה החברתית־תרבותית ועדתית של השכונה. בשלב מסוים של הכתיבה הרגשתי שהגעתי למיצוי. שולה אשתי הציעה שאביא יותר מהמקום שבו אני נמצא היום, שהוא מקום אחר לגמרי, ואז הוספתי את שלושת הפרקים האחרונים. יש לי מחשבה לכתוב ספר נוסף שייגע יותר בשדה החינוכי. במובן הזה, אולי שלושת הסיפורים בסוף הספר הם סוג של פרומו לספר הבא.
"אני חווה הרבה סיפורים גם בשדה הזה. היה לי למשל תלמיד שחינכתי במשך שנתיים, שעבר הרבה קשיים ואתגר אותי בצורה בלתי רגילה. חרקנו שיניים איתו, וכשסיימנו את בית הספר הרגשתי שסיימנו לא טוב. לשמחתי, לפני שנה הוא הביא את הבן שלו לכיתה א' והתעקש שהוא ילמד אצלי".
אילו שינויים נדרשים לדעתך במערכת החינוך?
"בשיחות שלי עם התלמידים עולה תמיד העולם הערכי והרגשי, והמקום של הזהות שלהם. כמנהל בית ספר במצפה רמון הובלתי עם ראש המועצה וראש מחלקת החינוך שם, תהליך של חיזוק המודעות הרגשית והזהותית. חשוב שהילד ידע להתבונן בעצמו, להבין את הקשיים שלו ואת היתרונות שלו. חילקנו שם את היום לשני חלקים – חצי יום הוקדש ללימודים, ובחצי השני היו חוגים לבחירה. הבאנו קרוב לעשרים חוגים מגוונים, וקיימנו יום 'טעימות' שבו כל תלמיד בחר את החוגים שהוא רוצה, וגם דיברנו עם כל תלמיד על הבחירה שלו. דרך החוגים הילד לומד להקשיב לעצמו, לרגשות שלו, לייחודיות שלו ולמה שטוב בו.
"ברור לי שצריכים גם הישגים. אני אוהב ללמד את הגיל הרך, כי שם ברור שבסופו של דבר ילד צריך לקרוא. כשלימדתי גילאים גדולים יותר ונדרשתי להתאים את הלימוד למבחן חיצוני, זה היה לי מאוד קשה, כי רציתי לתת להם יותר נשמה וחשיבה עצמית כדי שילמדו לחיות את התוכן ולהתחבר. אני מאוד מטפח את השאלה 'מה דעתכם'. חשוב לי לשמוע מה עובר לתלמידים בראש. אני גם לא אוהב שקט בכיתה, אלא תסיסה. לצערי, המורים מקובעים מדי על העברת תוכן, כי משרד החינוך עובד הרבה על פדגוגיה והישגים, וקצת מפספסים. צריך לתת לילד את הבחירה שלו. לחנך אותו לשמוע את הקול שלו, ולגרום גם להורים להבין את הקול הפנימי והייחודי שלו".
הבעיה היא שעודף חינוך לייחודיות עלול להקשות על התלמידים בהמשך החיים להתמודד עם מערכות גדולות שבהן הם לא תמיד יוכלו להשמיע את הקול הייחודי שלהם.
"אתה צודק. אין ספק שצריך גם להציב גבולות ברורים, ולא הכול פתוח. יש מסגרת ויש חוקים וצריך גם לקחת אחריות על הזולת. באופן כללי אני מאוד אוהב להביא לכיתה מורכבות ודילמות. אני כן מדגיש את הצד של ההקשבה לקול הייחודי, כי אני מרגיש שזה צד מפוספס במערכת, אבל צריך כמובן למצוא את האיזון. האומנות היא גם להיות ביחד וגם להיות ייחודי".
ההחמצה של הסתדרות המורים
הפגישה שלנו מתקיימת יום למחרת אסרו חג סוכות. זה היום החופשי שלו כמחנך, ובכל זאת, לוי הולך לבית הספר כדי לבקר את תלמידיו שחזרו מחופשת החגים הארוכה ולשאול לשלומם. בערב יום הכיפורים נפטר באופן פתאומי המחנך אהוד עדני ז"ל, בן דודו של לוי, שעבד איתו יחד שנים רבות כמחנך בצוות בית הספר בירוחם. לוי ועדני היו קרובים מאוד. "אהוד היה איש חינוך מדהים ואיש משפחה מסור שבא לחינוך מתוך אהבה. היינו מדברים שעות על חינוך ועל הדרכים להגיע לתלמידים".
שניכם ראיתם בחינוך כיתה שליחות לכל החיים, דבר די חריג היום כשמורים רבים עוזבים את המקצוע.
"אני דווקא פוגש לא מעט אנשים ערכיים שרוצים לעסוק בחינוך כי הם מחפשים משמעות. אחד הדברים שמרתיעים במקצוע הזה בשנים האחרונות הוא ההורים, שנעשו יותר ביקורתיים מאשר בעבר. גם משרד החינוך עם האג'נדות שלו מייצר הרבה עומס ופחות גמישות, ובסך הכול יש הרבה עיניים שמסתכלות עליך ושופטות אותך. נושא השכר לא הטריד אותי אף פעם, אולי כי אני גר בירוחם ויש כאן הטבות למורים.
"אני חושב שיש קצת פספוס בהתנהלות של הסתדרות המורים. הם היו אמורים לעסוק יותר בדרכים להשביח את מערכת החינוך ולהפוך את המורים לטובים יותר, אבל הם עוסקים יותר מדי בענייני השכר. כשהייתי מנהל ראיינתי הרבה מורות. היו כאלה שהדבר העיקרי שהעסיק אותן היה כמה ירוויחו, וזה צרם לי. הייתה מורה שבאה ואמרה 'אני רוצה לעבוד בחינוך כי אני אוהבת ילדים', ואמרתי לה מיד שהיא התקבלה כי מי שבא לחינוך צריך לבוא מתוך אהבה ואמונה שאפשר לשנות. חינוך הוא גם מפגש של מורה ותלמיד והוא צריך להיות אמיתי ומשמעותי, מפגש של עיניים מול עיניים ולב מול לב, ולא מפגש טכני של העברת חומר. צריכים הרבה לב והרבה נשמה, ויש הרבה אנשים שיכולים להביא את זה. הם צריכים לבוא לחינוך בלי חשש ועם אהבה אמיתית".
אימו של לוי נפטרה לפני שבע שנים, אביו נפטר כבר לפני עשרים שנה. "הסיפור של אבא שלי הוא סיפור עצוב. במובן מסוים גדלנו בלעדיו. הוא התנהל בצורה מאוד לא צפויה. הוא מאוד אהב אותנו, אבל היו לו גם התפרצויות לא פשוטות ולא הבנו מה עובר עליו".
היית יכול לכתוב את הספר כשהוריך היו בחיים?
"אני חושב שלא. הצער הגדול שלי על אימא שלי היה אחרי פטירתה. אני מוכרח להודות שבחייה לא היה לי פשוט לשהות איתה הרבה זמן. היה לה את העולם שלה, ובשיחות איתה לא הרגשתי שאני איתה עד הסוף. אני לא יודע להסביר את זה, ובהחלט יכול להיות שהכתיבה שלי באה לחפות על כל השנים הללו. פעמים רבות התביישתי בהורים שלי שהיו חירשים, אבל עם השנים גיליתי שעצם הבושה בהורים היא דבר שקיים אצל הרבה אנשים. כתבתי בספר על ילד מהשכונה שלנו שהתבייש באימא שלו בגלל המבטא הפרסי הכבד שלה. אחרי שנים יצא לי לדבר עם מישהי שסיפרה שהתביישה בהורים שלה שעלו מארה"ב. זו סוגיה שהרבה מתעסקים בה. אחרי הכול יש לי הכרת תודה לקב"ה על מסלול החיים שלי. בסופו של דבר, מתוך היכרות עם הזהות אתה גם מגיע למשמעות. אדם מחפש לחיות טוב עם עצמו ועם הסביבה שלו, לדעת שיש לו ערך עצמי גבוה ושהוא תורם לחברה. לכך אנחנו מחנכים גם את הילדים".
