מבין כל הפרקים, הסיפורים והנבואות שבתנ"ך, דווקא סיפורה של האישה השונמית מספר מלכים, הוא שנבחר להיקרא בהפטרה שלאחר קריאת פרשת עקידת יצחק. בקריאה מדוקדקת ומשווה בין שני הסיפורים ניתן לראות כי לא מדובר בחיבור מאוחר, הכופֶה פרשייה אחת על רעותה. נראה שפרשת האישה השונמית נכתבה גם כהדהוד מכוון לסיפור הולדת יצחק וניסיון העקידה. שני הסיפורים מתארים הכנסת אורחים המסתיימת בבשורה על ילד, ובשניהם יש יציאה לדרך המסתיימת בהצלה ניסית של הילד. הבנת הדמיון בין שני הסיפורים מבליטה את הבחירה של בעל ספר מלכים "להיפרד" מסיפורי יצחק, ולהביא את הדמויות למחוזות חדשים.
הסיפור במלכים פותח בתיאורה של אישה משונם, המכונה "השונמית", אשר דואגת לארח את הנביא אלישע בביתה באופן קבוע ואף בונה לו עליית גג עם כל הריהוט הנדרש. כדי להוקיר טובה על מה שעשתה למענו, אלישע קורא לאישה ושואל כיצד יוכל להשיב לה טובה. האישה, שיכולה לכאורה לבקש כל מה שעולה בדעתה מאותו "אִישׁ אֱ־לֹהִים קָדוֹשׁ" שמתארח אצלה, אינה מבקשת דבר, ומצהירה: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". אלישע אינו מוותר, ולאחר שהוא שומע ממלווהו גיחזי שהשונמית עקרה ובן זוגה זקן, הוא מבטיח לה ילד.
בקריאה קשובה של תיאור בשורתו של אלישע לאישה השונמית, קשה להתעלם מההקבלה המובהקת לבשורת המלאכים לאברהם ושרה בבראשית יב. ראשית, בשני הסיפורים המתבשרים עושים מאמץ גדול לארח את המבשרים, ללא ידיעה מוקדמת בדבר הבשורה המשמחת שהם עומדים להעניק להם. אברהם מפציר בעוברי האורח לא "לעבור מעליו", ולהתארח אצלו:
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (יח, ג־ה).
בדומה לכך, האישה השונמית מפצירה באלישע "העובר" בשונם להתארח אצלה:
וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם (מלכים־ב ד, ח).
בנוסף, בשני הסיפורים מכונה הגבר המארח "זקן". שרה אומרת על אברהם "וַאדֹנִי זָקֵן", וגיחזי אומר על בעלה של האישה השונמית "אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן".
אולם הקשר המובהק ביותר בין שני סיפורי הבשורה הוא מטבע הלשון הייחודי "כעת חיה", שאלה הם שני מופעיו היחידים במקרא, ובכך הוא יוצר קשר הדוק ומובהק בין שני הסיפורים. שרה מתבשרת "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ", ובאותן מילים מתבשרת השונמית: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן".
בעל ספר מלכים לא הסתפק בצמד המילים הייחודי בבשורת הילד בלבד, אלא אף העתיק את תיאור לידת השונמית מסיפור לידת שרה באותה תבנית בדיוק:
וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ־להִים (בראשית כא, ב);
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע (מלכים־ב ד, יז).
הן שרה הן השונמית מתבשרות ומקבלות ילד ניסי, בעקבות או לכל הפחות לאחר הכנסת אורחים מופתית, ושתיהן לא יודעות מה עתיד לעלות בגורל ילדיהן.
לא מרימה ידיים
על שני הילדים, יצחק ובנה של השונמית, נאמר "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד". ואולם את האישה השונמית פוקד אסון נורא. בהיותו בשדה עם אביו מתברר שהילד חולה. הוא מובהל אל אימו ומת על ברכיה. השונמית איננה משלימה עם האסון ומחליטה להילחם על גורל ילדה. היא מניחה את הילד על מיטת הנביא, ומתכוננת לצאת לדרך ולמצוא אותו.
גם כאן, קריאה קשובה תעיד על ההקבלה המכוונת בין השונמית היוצאת להציל את בנה, ובין אברהם היוצא לעקוד את בנו. אברהם חובש את חמורו ("וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ"), והשונמית חובשת את אתונה ("וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן"). אברהם מבקש מנעריו "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה), מבלי לפרט באוזניהם את תוכניותיו ועם הבטחה שישוב, וכך גם השונמית מבקשת מבעלה אתון ונער מבלי לפרט באמת את תכוניותיה ועם הבטחה לשוב: "שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱ־לֹהִים וְאָשׁוּבָה".
ניתן אפוא לראות בבירור כיצד כל סיפורה של האישה השונמית מתרקם בצל סיפורו של אברהם. כמותו, גם היא מכניסה אורחים ומתבשרת בילד ניסי על ידי האורחים. הילד שלה כמו ילדו של אברהם, ועל שניהם נגזרת מיתה.
אלא שההקבלה הזו מעצימה ומבהירה דווקא את ההבדל. בניגוד לאברהם אשר התלונן על היותו חשוך בנים, "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ג), האישה השונמית איננה מבקשת ילד, גם כשמוצע לה כל אשר תחפוץ. בניגוד לאברהם, החובש את חמורו על מנת לעקוד את בנו, האישה השונמית חובשת את אתונה כדי להציל את בנה. בניגוד לאברהם, שעושה כל שביכולתו לארח זרים, להציל את לוט ולהציל את סדום עד כדי עימות עם האל, אך נאלם מול הציווי על עקידת בנו, האישה השונמית מיישמת את אותה נחישות והתמדה שבהן אירחה את אלישע בביתה, "וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם" (ד, ח), גם בהצלת בנה: "וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱ־לֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו" (ד, כז).
ובעיקר, בשונה מסיפור העקידה, שבו מתוארים רק אב ובנו ואילו האם שרה נעדרת כליל, בסיפור השונמית מתרחש היפוך: האב אלמוני לאורך כל הסיפור, ודווקא האישה, האם, היא הדומיננטית.
לאור כל זאת נדמה כי סיפור השונמית נכתב כקריאת תיגר על סיפור העקידה, והוא מציב מעין סיפור עקידה אלטרנטיבי. תגובת השונמית היא מעין מדרש מאוחר על האופן שבו הייתה שרה נוהגת אילו נצטוותה לעקוד את בנה. בפרשת העקידה מסופר על אב הנכון לעקוד את בנו בציווי האל, ואילו קולה של האם נעדר. סיפור השונמית מציב לו אלטרנטיבה, כשהפעם האב הוא שנעדר ונאלם בסיפור, ואילו האם נאבקת בכל כוחה נגד עקידת בנה. הנה לנו תגובה נשית אימהית לציווי העקידה.
בנצי מטר הוא סטודנט ללימודים הומניסטיים, פילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם
