לקראת חג הסוכות התייחס הרב עידו פכטר, בפוסט שפרסם בפיייסבוק, לבעיית הקמת סוכות בבניינים רבי קומות, וכתב בין השאר: "אולי הגיעה העת להכשיר סוכות שנבנות במרפסות, גם כשהן תחת מרפסת אחרת? כן, אני יודע, זה מנוגד להלכה הפורמלית. אבל מה האלטרנטיבה? שמאות ואלפי אנשים לא יבנו בגלל זה סוכה ולא יחוו ישיבה מתחת לסכך?… בזמן האחרון אני מקבל יותר ויותר שאלות בנושא מאנשים שנתקלים בבעיה דומה, ואני נאלץ להודות בצער רב שאינני מכיר מקור שיכשיר להם סוכת מרפסת שכזו. האם לא הגיעה העת שנכתוב את המקור הזה?"
דברים אלו עוררו סערה ברשתות החברתיות, וגם אני התייחסתי אליהם בפוסט שפרסמתי. במאמר שפרסם כעת התייחס פכטר לכך שבשיח הדתי "מספיק לומר 'זו גישה רפורמית' או להכתיר מישהו בכינוי 'רפורמי' כדי להדביק תווית שקשה מאוד להתנתק ממנה", וציין ש"גם הציונות הדתית המתונה אימצה ברבות השנים את הטרמינולוגיה הזו", תוך שהוא מצטט שלוש מילים בלבד ("משקפים גישה רפורמית") מתוך כ־600 שכתבתי ומנתק אותן מהקשרן, בהתעלמות מוחלטת מהטענות העיקריות שהוזכרו. בדברים הבאים אבקש לשוב ולהעמיד דברים על דיוקם.
בתגובתי המקורית עמדתי על כך שאין ספק שפוסקי ההלכה לאורך כל הדורות הכירו בשינויי המציאות כגורם שעשוי להשפיע על הפסיקה. לאור זאת מתבקשת השאלה: מה ההבדל בין גישה הלכתית להשקפה רפורמית? הצעתי שלושה פרמטרים מרכזיים להבחנה כזו (שעליהם הרחבתי בספרי "ניצחוני בניי").
ראשית, שאלת הכלים. לאורך הדורות התמודדו פוסקי ההלכה עם אתגרים מציאותיים מתחדשים בכלים הלכתיים: דיון במקורות קדומים, הסתמכות על שיטות מסוימות, הבחנה יסודית בין דיני דאורייתא לדיני דרבנן כדי לאפשר הקלות על סמך "שעת הדחק", ועוד. גישה רפורמית, לעומת זאת, אינה רואה עצמה כמחויבת לעולם ההלכה, ומשום כך די בעצם המוטיבציה לשינוי על מנת להכשיר אותו. והנה, לא די שגישתו של הרב פכטר לא הציעה דיון בכלים הלכתיים, אלא שהייתה בהם הכרזה בריש גלי שהאפשרות אכן מנוגדת להלכה, ואף על פי כן יש מקום לאמצה.
שנית, שאלת המניעים. במקרים רבים פוסקי ההלכה לדורותיהם התחשבו בקשיים גדולים על מנת למצוא הקלות לבעיות, אולם תחילה יש להגדיר את המציאות כקושי. יהודים בכל הדורות קיימו בגבורה ובשמחה מצוות גם כשהיה קשה: היה קשה למצוא מקום טבילה, היה קשה למצוא ארבעת המינים, והיה גם קשה לקיים מצוות סוכה בתפוצות ישראל, אולם קשיים אלו לא נחשבו כגורמים מספיקים לשנות את ההלכה. בגישה הרפורמית, לעומת זאת, גם אי־נוחות קלה הספיקה כדי לבטל מצוות ודינים. במקרה דנן, קיום מצוות סוכה בבניינים רבי קומות הוא אכן אתגר, אולם בהיערכות מתאימה, כפי שאלפי משפחות עושות, בהחלט ניתן לעמוד בו. אם אי־נוחות ברמה כזו נחשבת כגורם מספיק, הרי שנפרץ כאן סכר של מקרים רבים שניתן לזהות בהם אי־נוחות מקבילה: המקווה יוחלף באמבטיה, תפילות הקבע יוחלפו בניסוחים ספונטניים, ועוד ועוד.
ולבסוף, שאלת הסמכות. שינוי הלכה, גם במקומות שבהם הדבר אפשרי, דורש סמכות הלכתית מפוסק בעל כתפיים רחבות, בייחוד כשמדובר בשינוי דרמטי ומשמעותי. אלו שחוללו את השינויים היו גם אלו שעסקו בפסיקה בתחומים רבים, פסיקה שהמחישה את גדלותם ורוחב דעתם בכל תחומי ההלכה. מובילי הרפורמות, רובם ככולם, לא באו מתוך עולם הפסיקה ולא הוכרו כבעלי ידע רחב בתחומי ההלכה השונים, ולפיכך השפעתם הייתה בעיקר על אלו שממילא לא חשו עצמם מחויבים לעולם ההלכה. גם במקרה שלפנינו, גישה מכובדת וצנועה כלפי עולם ההלכה בשינוי כה דרמטי, דורשת התייחסות מסמכות הלכתית משמעותית.
בסיום הדברים הדגשתי: "אינני מתייחס חלילה לגופו של אדם, אולם לגופם של דברים". לכן תמוהה בעיניי התעלמותו של הרב פכטר מכך ותמיהתו: "מה התועלת בלהוציא אדם מן המחנה". אולם הנקודה המרכזית היא שהאפשרות שהרב פכטר הציע, הן בכלים ובשפה שבה היא נכתבה, הן במניעיה ובסגנונה, אכן משקפת למרבה הצער גישה רפורמית. ההבדל המרכזי והמשמעותי ביותר בין הגישה האורתודוקסית שבה הלכו פוסקי כל הדורות בכל הזמנים, ובין הגישה הרפורמית, הוא בשאלה האם יש מחויבות לכללים או שניתן לכתוב אותם מחדש. וכאן, למרבה הצער, הרב פכטר בחר בגישה שאיננה אורתודוקסית, ושלא מוכרת לי דרך אחרת לכנות אותה מאשר "גישה רפורמית". כמובן, הביטוי הזה איננו הופך את מעלה ההצעה למשתייך לקהילה הרפורמית על כל סממניה ודרכיה.
התחייה הרוחנית שהרב פכטר דיבר עליה היא אתגר השעה, אולם היא חייבת להיעשות תוך שמירה על כללי ההלכה, ולא על ידי נטישתה. פכטר נתלה כביכול ברב קוק כדי לחזק את גישתו, ואף טען ש"הרב קוק עיצב שפה דתית שמוצאת את הקודש גם מחוץ לגבולות האורתודוקסיה". אולם מה לעשות, הרב קוק התייחס באופן מדויק לחלוטין לגישה של הרב פכטר ושלל אותה לחלוטין. הרב קוק הדגיש שהיכולת להגדיר מחדש את מצוות התורה אכן נתונה בידי בני אדם, אולם רק בידי בית הדין הגדול בשעה שהוא יושב בירושלים הבנויה ומצבה של האומה במלוא תפארתו, "ואז אנו בטוחים שכל תולדה חדשה תהיה מוכתרת בכל עוז ובכל קודש" (אגרות הראי"ה א, צ). הרב קוק הדגיש היטב שמי שהולך בגישה המבקשת בימינו לכתוב בעצמה את המקורות בלא סמכותו של בית הדין הגדול, "הוא נכון למועדי רגל, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא".
הרב קוק הזהיר מפני הגישה שבה הולך הרב פכטר, משום שתוצאותיה אכן עלולות לפגוע פגיעה חמורה בהלכה: אם אכן הרב פכטר יחצה את הקו שבין הצעה בלבד ובין פסיקה מעשית, הרי שההולכים בעקבותיו יפסיקו לקיים באמת מצוות סוכה כהלכתה, וחמור מכך, יאמצו לעצמם דגם שבו בכל מקום שבו הם נתקלים בקושי מעשי שאין לו פתרון במסגרת כללי ההלכה, הם "יכתבו לעצמם את המקור" ויתירו לעצמם ככל העולה על רוחם. לחילופין, אם הרב פכטר יישאר רק בתחום ההצעה, הרי שבעצם העלאת הצעתו יש כמה נזקים. ראשית, הוא יגרום לפיתוח גישה מנוכרת ואף עוינת כלפי ההלכה, ואף מכך איש לא יצא נשכר. שנית, דווקא הזליגה אל מחוץ למחוזות ההלכה היא שפוגעת במאמצי התחייה הרוחנית של עם ישראל, שכן יש בה משום פגיעה ברבנים ובפוסקים בני דורנו העושים מאמצים ברוח התאמת ההלכה למציאות המשתנה בתחומים שונים – מעמד האישה, גיור, יחס לגוי ועוד – אך בכלים הלכתיים ובדרך מכבדת. כלפי רבנים אלו מוטחת לא פעם טענת "המדרון החלקלק", לאמור: גם אם אתם צודקים שיש דרך הלכתית לשנות, הרי שאם מתחילים ככה, מי יודע איפה נגמור. דברים מן הסוג הזה מוכיחים לצערנו שיש אמת מסוימת בטענה זו, וגם משום כך יש לשקול היטב היטב את הטעם בעצם העלאתם, ולבחון האם הנזק לא מרובה מן התועלת.
אכן, מצער שיש העושים שימוש בכינוי "רפורמי" כלפי כל ניסיון העומד בכללי ההלכה הידועים להתאים את ההלכה למציאות המשתנה. שימוש כזה הוא בראש ובראשונה שקרי, ולכן איננו לגיטימי. אולם העובדה שיש העושים שימוש שלילי בכינוי זה באופן בלתי מוצדק, איננה יכולה ואינה צריכה לשלול את השימוש בו במקום שבו הוא באמת מתאים ונדרש.
נמשיך אפוא ללכת בדרכי התורה והמסורה ולהתאים בשעת הצורך את ההלכה לאתגרי המציאות המשתנה תוך שימוש בכלים הלכתיים ובהישענות על סמכות הלכתית משמעותית, ונקפיד שלא ליפול לאותם מחוזות שעליהם אמר הרב קוק "רחמנא ליצלן מהאי דעתא".
הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת הר עציון ומלמד במכללת הרצוג
