מבצע לפיד: המחתרת היהודית שסייעה לבריטים להביס את הנאצים באלג'יריה

לפני שמונים שנה, בכ"ח במרחשוון תש"ג (8 בנובמבר 1942), התרחש באלג'יריה ובמרוקו אירוע בעל חשיבות היסטורית רבה: מבצע לפיד. צבאות ארה"ב ואנגליה, בפיקודו של גנרל דוויט אייזנהאואר, פלשו לערים אלג'יר, אוראן וקזבלנקה, שנשלטו עד אז תחת משטר וישי (משטר הכיבוש הצרפתי שהיה בן בריתו של המשטר הנאצי).

אירוע זה היווה נקודת מפנה גורלית במהלך מלחמת העולם השנייה. זה היה הרגע שבו התמונה התהפכה, וצבאו של היטלר התחיל לאבד מכוחו. עד אז, כל ניסיונותיהן של בעלות הברית להדוף את הכיבוש הנאצי כשלו. מבצע לפיד היה שיתוף הפעולה הראשון בין צבאות אנגליה וארה"ב, וההצלחה הראשונה של כוחות הברית במלחמתם נגד גרמניה הנאצית. יחד עם הקרב באל־עלמיין, מבצע לפיד היה חלק מתחילת נפילתה של גרמניה הנאצית.

מנהיג בריה"מ במלחמת העולם השנייה, יוסף סטלין, עמד באותו זמן על חשיבות המבצע. סטלין, שארצו סבלה קשות מהמצור של כוחות הציר על סטלינגרד, שיווע לפתיחתה של חזית חדשה שתשאב לשם את כוחות האויב, ובכך יוקל הלחץ בארצו. הצלחת מבצע לפיד אפשרה פתיחת חזית חדשה כזו.

כמה ימים לאחר מבצע לפיד, אמר סטלין לכתב סוכנות "אסושייטד פרס":

לפלישה לצפון אפריקה נודעת חשיבות רבה… היא פותחת סיכויים להתפוררות בעתיד הקרוב של הקואליציה האיטלקית־גרמנית… אפשר לומר בבטחה כי תחול הקלה מסוימת בלחץ על בריה"מ בעתיד הקרוב. יתרה מזה, מה שחשוב הוא קודם כול שהמבצע גרם לכך שהיוזמה עברה לידי בעלות בריתנו ושינה באורח רדיקלי את המצב הפוליטי והמלחמתי באירופה לטובת הקואליציה האנגלית־סובייטית־אמריקנית. המבצע חתר תחת יוקרתה של גרמניה הנאצית ככוח מוביל בקרב מעצמות הציר וגרם דמורליזציה בקרב בעלי בריתו של היטלר באירופה (מובא אצל גיטה עמיפז־זילבר, "מחתרת יהודית באלג'יריה 1942-1940", עמ' 82-81).

המחנות כבר הוכנו

מעבר למשמעות הכלל־עולמית של האירוע, למהפך הזה הייתה חשיבות גדולה מאוד עבור יהודי אלג'יריה, שכן מבצע לפיד הציל את יהדות אלג'יריה מהשמדה צפויה. השלטון הצרפתי באלג'יריה החזיק בתפיסה אנטישמית חריפה, עוד יותר מזו של משטר וישי בצרפת. בתקופה שקדמה למבצע, מצבם של יהודי אלג'יריה החמיר מיום ליום. כמעט כולם איבדו את אזרחותם הצרפתית עם ביטול פקודת כרמייה משנת 1870, שהעניקה אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה. כמו כן, נחקקו חוקים מפלים נגד היהודים. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים וללמוד באוניברסיטאות ובבתי ספר ממשלתיים, ובעלי עסקים יהודיים נדרשו למסור אותם ל"ארים". מעמדם הנחות של היהודים באלג'יריה השפיע גם על חלוקת המזון. למשל, כאשר היה מחסור בחלב, נקבע שהוא יחולק תחילה לצרפתים, לאחר מכן לערבים, ורק אם נשארה אספקת חלב היא תינתן ליהודים.

בשלב זה כבר ניכרה התארגנות לקראת ריכוז יהודי אלג'יריה, ונאספו נתונים על שמות היהודים ועל מקומות מגוריהם לקראת מאסרם ושליחתם למחנות ריכוז. בספרו של ז'אק אטאלי על מבצע לפיד, שיצא לאור ב־2021, L’annee des dupes (שנת הפתאים), הוא חושף עובדה היסטורית בעלת חשיבות רבה שלא הייתה ידועה עד אז: ב־31 באוקטובר 1942, כאשר באזור החופשי בצרפת היהודים טרם נדרשו לענוד טלאי צהוב, השליט הצרפתי של אלג'יריה כבר הזמין טלאי צהוב ממפעל בשם אל־טראכ עבור כל יהודי אלג'יריה. הטלאי שהוזמן היה זהה במראהו לטלאי שענדו היהודים שהובלו למחנות הריכוז בצרפת הכבושה.

לא רבים יודעים שכבר משנת 1940 פעלו באלג'יריה מחנות ריכוז בניהול צרפתי. באותם ימים שוכנו בהם אסירים שונים: קומוניסטים, יהודים, מתנגדי משטר, זרים ועוד. על פי עדויות שונות, המחנות היו ערוכים לקלוט בהמשך את כלל יהודי אלג'יריה. באזור המדברי בדרום אלג'יריה נבנו יותר מעשרה מחנות ריכוז. המחנה המוכר ביותר הוא בדו (Bedeau), שבו נכלא בצעירותו הרב יהודה אשכנזי המכונה מניטו, מי שלימים פעל לשיקומה הרוחני של יהדות צרפת לאחר השואה.

לא היה מדובר במחנות השמדה אלא במחנות עבודה בתנאים קשים ביותר. כמות האוכל שניתנה לעצורים הייתה זעומה, הכינים פשו בכול, השמש יקדה ביום והקור המדברי חדר בלילה. העונשים היו מחרידים, ואחד הנוראים ביותר כונה "הקבר". האסיר שנענש היה צריך לחפור לעצמו קבר ולשכב בו במשך מספר ימים כאשר רשת ברזל פרוסה מעליו ומונעת ממנו לזוז, בעוד השמש קופחת מעליו.

במחנות הללו לא היה צורך להשתמש בגז. השמש המדברית, עבודות הפרך והעינויים השונים שבוצעו על ידי השומרים הצרפתים במחנות, היו עשויים להספיק להשמדת קהילת יהודי אלג'יריה, גברים, נשים וטף, לו נשלחו למחנות אלו. מעניין לציין שכל המסמכים הקשורים למחנות באלג'יריה נעלמו, ואין אפשרות לדעת כמה אנשים נספו או עונו שם.

ניתן לשער שהמשטר הצרפתי ששלט באלג'יריה בתקופה זו, חמישה חודשים לאחר "וול ד'איבר", – היום שבו נלקחו כ־17 אלף מיהודי צרפת למחנות ההשמדה – עסק בהתארגנות לקראת פעולה דומה כלפי יהודי אלג'יריה, שאזרחותם הצרפתית כבר נלקחה מהם ובעקבות זאת הפכו לחסרי זכויות ולאנשים פגיעים ביותר. הפעולה הבלתי צפויה של כוחות הברית במסגרת מבצע לפיד הצילה אפוא את יהודי אלג'יריה מגורל מר.

פגישה חשאית בווילה

בחודשים שלפני המבצע התארגנו בערים אלג'יר ואוראן קבוצות מחתרתיות שפעלו לסייע להצלחת הפלישה המתוכננת של כוחות הברית. כבר בסוף 1940 החלו קבוצות של יהודים להתארגן בסתר כדי להגן על עצמם. הקבוצה הראשונה שפעלה באלג'יר, שכונתה קבוצת ז'יאו גרא (על שם מכון הכושר שבו התאמנו), אורגנה על ידי שלושה סוחרים משכונת באב אל־וואד: אנדרה תמים, אמיל אטלן ושארל בושרה. הם התאמנו בהגנה עצמית, ורכשו נשק ככל שיכלו.

הקבוצה השנייה התארגנה סביב ז'וזה אבולקר, צעיר שסולק מלימודי הרפואה באוניברסיטה בשל יהדותו. ז'וזה הצליח לארגן סביבו "צבא משפחתי" של בני דודים, שכלל בין השאר את סטפן ורפאל אבולקר, ברנרד קרסנטי וקולט אבולקר, אחותו של ז'וז'ה. לקבוצה זו הצטרפו שני קצינים שסולקו מהצבא הצרפתי עקב יהדותם: רוז'ה ז'איס וז'אן דרייפוס.

נוסף על הקבוצות היהודיות הוקמה גם קבוצה מחתרתית בשם le groupe des cinq, קבוצת החמישה, שכללה צרפתים מלוכנים אנטישמיים שרצו להחזיר את המלוכה לצרפת. ראש הקבוצה היה הנרי ד'אסטיה דה־לה־ויז'רי. באופן מפתיע ביותר נרקמה חברות עמוקה בין האציל המלוכני האנטישמי דה־לה־ויז'רי ובין ז'וז'ה אבולקר היהודי. דה־לה־ויז'רי קישר את המחתרת עם רוברט מרפי, קונסול ארה"ב באלג'יר, והוא סייע לקישור בין המחתרת באלג'יר ובין כוחות הברית.

כל הקבוצות המחתרתיות שהוזכרו כאן לא יכלו לפעול ללא סיוע מצד גורמים מרכזיים בשלטון וישי בעיר אלג'יר, כמו גנרל שארל מאסט, קולונל ג'רמה ז'וס, המפקד הצבאי של כוחות וישי באלג'יר, ומפקד המשטרה אנדרה אשיירי, שתמכו בסתר במחתרת וסיפקו לה מידע חשוב ואף נשק.

ב־23 באוקטובר 1942 הגיעו בחשאי, בצוללת, לחופי שרשל שליד אלג'יר, שני קצינים אמריקנים: גנרל מרק קלארק וגנרל לימן למינצר. מטרתם הייתה לארגן נחיתה של צבא בנות הברית בשלושה חופים בצפון אפריקה בו־זמנית. למחרת, 24 באוקטובר, נערכה בווילה מבודדת בשרשל פגישה סודית בין קלרק ולמינצר ובין קונסול ארה"ב, נציגי הקבוצות המלוכניות, נציגי המחתרת היהודית ואחדים מתומכי המחתרת מאנשי הצבא הצרפתי של וישי. באותה פגישה הוחלט על מהלך המבצע להנחתת כוחות גדולים בשלושת היעדים, אך האמריקנים נמנעו מלמסור את התאריך המדויק מחשש לדליפת המידע.

תפקיד המחתרת היה לסייע לכוחות הנוחתים להגיע לחוף ומשם לאלג'יר, אך היה להם גם תפקיד יומרני הרבה יותר: לנטרל את צבא וישי למשך מספר שעות, כדי לאפשר לכוחות הברית להיכנס לאלג'יר ולאוראן ללא קרב. צבא וישי היה מודע לאפשרות שכוחות הברית ינסו לכבוש את אלג'יר, ועל כן תכנן לגייס אזרחים תומכי המשטר, ולצייד אותם בסרטי זרוע שעליהם האותיות V.P כדי שיזהו אותם כ"מתנדבי הכיכר", Volontaire de la Place. המתנדבים היו אמורים למלא את מקומם של החיילים שהוצבו לשמור על אתרים אסטרטגיים באלג'יר – מטה הפיקוד הצבאי, הדואר, מרכזיית הטלפונים, תחנת הרדיו, תחנות המשטרה וארמון הקיץ של המושל, ובכך לאפשר את הפנייתם ללחימה נגד הצבא האמריקני הפולש.

כמפקד הצבאי של אלג'יר הכיר ג'רמה ז'וס את התוכנית הזאת, והציע לאנשי המחתרת לענוד סרטי זרוע וכך להתחזות למתנדבים תומכי המשטר. תפקיד המתחזים היה להגיע לנקודות האסטרטגיות של אלג'יר, לתפוס את מקומם של החיילים, לעצור את בכירי הממשל והצבא, וכך למנוע מהם להתנגד לפלישה.

האמריקאים אכזבו

בפגישה שנערכה בווילה בשרשל נמסר שמפקד המבצע יהיה הגנרל הצרפתי הנרי ז'ירו. אך כאשר הגיע הזמן להוציא לפועל את המבצע, הביצוע לא תאם את התוכנית שנהגתה בשרשל. אנשי המחתרת חיכו לשווא בחוף אלג'יר, במשך שלושה לילות רצופים, בציפייה למשלוח, אך כלי הנשק האוטומטיים שהובטחו להם לא הגיעו. במקום חצי מיליון חיילים, הגיע כוח נחיתה קטן הרבה יותר. והייתה בעיה נוספת: הגנרל ז'ירו, שהיה אמור להיות דמות המפתח במבצע, החליט לא להגיע לאלג'יר.

ב־7 בנובמבר בשעה חמש וחצי בערב, נפגשו ראשי הקבוצות המחתרתיות עם הקונסול האמריקני ועוזריו בביתו של ז'וזה אבולקר. הקולונל הצרפתי אנסלם, שהיה אמור לנהל את המבצע המסובך של המחתרת, הודיע ברגע האחרון כי לא ישתתף בו. ז'וזה אבולקר, בחור צעיר בן 22 ללא רקע צבאי, לקח על עצמו את הפיקוד. כל חברי המחתרת שהגיעו לדירה לבשו סרטי זרוע כדי להתחזות למתנדבים תומכי וישי. במקום נשק אוטומטי שהובטח להם על ידי הגנרלים האמריקנים, הם קיבלו נשק ישן ממלחמת העולם הראשונה, וגם הוא הגיע ללא תחמושת. ובכל מקרה, מרבית אנשי המחתרת לא ידעו להשתמש בנשק.

שיטת הפעולה של המחתרת במהלך מבצע לפיד הייתה כזו: תחילה הם ניתקו את כל קווי הטלפון בעיר. באותה עת החלו להישמע בעיר רעשי התותחים של כוחות הברית, ואנשי צבא וישי, שלא הצליחו לברר בטלפון מה קורה, הגיעו לתחנת המשטרה הקרובה אליהם כדי להבין מה קורה ולקבל פקודות. עם בואם, חברי הקבוצה המחתרתית אסרו אותם וכך שיתקו את כל מוקדי ההתנגדות האפשריים לפלישת כוחות הברית.

במקביל פלשו אנשי המחתרת לבניין תחנת הרדיו של רשות השידור האלג'יראית. איש המחתרת ָ אבולקר עלה לשידור, התחזה לגנרל ז'ירו (שעדיין לא הגיע) ונאם נאום ניצחון נלהב ברדיו. דבריו שודרו שוב ושוב כל רבע שעה, וסייעו בשכנוע התושבים לתמוך בכוחות הברית הפולשים.

למרות המחסור בנשק ובניסיון מלחמתי, אנשי המחתרת הצליחו באופן מפתיע לבצע את המשימות שהוטלו עליהם, אך האמריקנים מצידם לא עמדו בהבטחותיהם. הם היו אמורים להיכנס לאלג'יר בתום ארבע שעות של נטרול כוחות וישי על ידי המחתרת, אך בסופו של דבר התעכבו ולא הגיעו אפילו לאחר 15 שעות. מצב זה סיכן את חיי אנשי המחתרת, והוביל, בין השאר, להריגתו של פעיל המחתרת ז'אן דרייפוס על ידי צבאו של משטר וישי.

שינוי משמעותי נוסף מהתוכנית נגע למינויו של מושל צפון אפריקה מטעם האמריקנים. במקור נבחר הגנרל ז'ירו לשלוט בצפון אפריקה מטעם כוחות הברית, אך הוא הגיע לאלג'יר רק ב־9 בנובמבר, יום לאחר שההפיכה בראשות המחתרת הסתיימה בהצלחה, ולכן איחר את המועד. בשלב זה התרחש מהפך מפתיע: האמריקנים שינו את דעתם ובחרו למנות כשליט צפון אפריקה את האדמירל האנטישמי ז'וז'ף דרלן, שבמקרה היה באלג'יר לצורך טיפול רפואי בבנו החולה. מינויו של האדמירל האנטישמי דרלן, שהיה יד ימינו של המרשל פטן, ראש משטר וישי, היווה בגידה עמוקה באנשי המחתרת היהודים.

הפעולה הראשונה של דרלן עם תחילת שלטונו הייתה להעניק אות כבוד לחייל הצרפתי שהרג במהלך מבצע לפיד את ז'אן דרייפוס, אחד הקצינים היהודים שפעל בשורות המחתרת. בנוסף, עם עלייתו לשלטון שלח דרלן את אנשי המחתרת למחנות ריכוז בדרום המדינה. האמריקנים לא התנגדו לפעולותיו ואף לא פעלו להחזיר ליהודים את אזרחותם הצרפתית שנשללה מהם, דבר שמנע מהם ללמוד, לעבוד ולהתפרנס למחייתם. רק שנה לאחר מכן, בנובמבר 1943, הושבו זכויות האזרח ליהודי אלג'יריה, ובזכות הלחץ של יהדות ארה"ב שוחררו כל העצורים היהודים ממחנות העבודה והריכוז באלג'יריה.

טשטוש המרכיב היהודי

למרות חשיבותה של פעולת המחתרת היהודית במבצע לפיד, סיפורה לא הטביע חותם משמעותי בזיכרון הקולקטיבי העולמי ביחס לאירועי מלחמת העולם השנייה, ואף לא מוזכר כסיפור גבורה יהודי בשואה. מדוע?

בהיבט הצרפתי, ניתן להבין את הרצון להצניע את מקומה של המחתרת היהודית במבצע לפיד. התפקוד של הצבא הצרפתי במבצע היה מביש. 400 לוחמי המחתרת הצליחו להערים על עשרות אלפי החיילים הצרפתים, באמצעות תחבולות וללא כלי נשק. אף שידוע לנו כיום שרוב אנשי המחתרת היו יהודים, גרסאות שונות מציגות את המחתרת כצרפתית בלבד, ללא שום אזכור של חבריה היהודים.

בסרט הצרפתי שמגולל את אירועי מבצע לפיד, "הפגישה הגדולה", שיצא לאור ב־1950, מוצג שהמחתרת היהודית נלחמה נגד חיילים גרמניים ולא נגד חיילים צרפתיים, כנראה משום שלציבור הצרפתי היה קשה להכיר בכך שהצרפתים הם ששימשו כאויבים למחתרת, ליהודים ולכוחות הברית.

דוגמה אחרת לניסיון לטשטש את המעורבות הצרפתית ברדיפת היהודים נמצאת בסרט "לילה וערפל" של הבמאי אלן רנה משנת 1955, שהופק לרגל עשר שנים לשחרור מחנה אושוויץ. הצנזורה הצרפתית דרשה להסיר מהסרט קטע שבו נראה שוטר צרפתי שומר על שער מחנה הריכוז הצרפתי בון לה־רולנד, ולכל אורך הסרט המילה "יהודי" נשמעת רק פעם אחת. התחושה שנוצרת היא שמטרת אושוויץ הייתה השמדת המחתרת הצרפתית. מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, לצרפתים היה חשוב להציג את עצמם כקורבנות ואת הנאצים כתליינים הבלעדיים. רק שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 2021, יצא סרטם של ז'אק אטאלי וסטפן בן־אמו, שמאשים בגלוי את צרפת באחריות בלעדית לפגיעה ביהודי אלג'יריה במלחמה.

מההיבט היהודי, ניתן לראות שבעשורים הראשונים אחרי השואה יהודי אלג'יריה ראו עצמם כצרפתים יותר מאשר כיהודים. רבים מחברי המחתרת היהודיים עברו לצרפת בשנים שלאחר המבצע, ולא ראו את המחתרת כמחתרת יהודית. התסריט של "הפגישה הגדולה" נכתב על ידי שני יהודים, ולמרות זאת אין בו כמעט שום אזכור לכך שמרבית חברי המחתרת היו יהודים. לעומת זאת, הסרט של אטאלי ובן־אמו, שני יוצרים יהודים ממוצא אלג'יראי, מבטא גאווה יהודית, בדומה לדרך המרוממת שבה הוצג המבצע בסרט הישראלי "ליל הפתאים" של הבמאי רמי קמחי מ־2015.

נראה שרק בשנים האחרונות מתחילים להכיר בכך שמבצע לפיד הוא פרק זוהר של גבורה בהיסטוריה היהודית, שבו קבוצת סטודנטים יהודים עמדה באומץ ובתושייה במשך שעות מול צבא וישי.

במסורת יהודי אלג'יריה מצוינים שני ימי פורים מיוחדים, לזכר ניסי ההצלה של הקהילה: הראשון נחגג בד' במרחשוון, לזכר אירוע ההצלה מידי הכיבוש הספרדי בשנת 1541. השני מצוין בי"א בתמוז, לזכר ההצלה ממלך ספרד בשנת 1775. האם הסכנה של גרמניה הנאצית ושלטון וישי פחותה מסכנת האימפריה הספרדית? האם לא ראוי, אם כן, לקבוע את כ"ח במרחשוון לפורים אלג'יר של המאה העשרים?

מבצע לפיד הציל את יהדות אלג'יריה מהשמדה. לנס הזה היו שותפים צעירים מבני הקהילה היהודית באלג'יריה, שתפקדו כמעין מרדכי ואסתר, ופעלו באופן מבריק ויעיל שעדיין לא זכה לכבוד הראוי לו.

יהודה מורלי הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית. שרה מורלי היא מחזאית ומשוררת, מרצה במחלקה לתיאטרון במכללת אמונה