על שער הכניסה לביתם של רבקה והרב יעקב צ'יקוטאי בעיר מודיעין מתנוסס בגאון דגל ישראל, ועל המעקה הסמוך תלויה שרשרת דגלונים בכחול־לבן. בחצר הבית משחקים צבעוניים וכיסאות קטנים, המשמשים את 15 נכדיהם, מחמישה בנים ובת. הבנים כולם שירתו בצה"ל ועובדים כיום בתחומים שונים, מהייטק ועד ניהול. הבת עשתה שירות לאומי והיא בעלת תואר שני בכימיה מאוניברסיטת בר־אילן.
הפרטים הללו אינם משתלבים בדימוי הראשוני שאולי היינו מצפים לו מבתו ונכדיו של הרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני המנוח של תנועת ש"ס. רבקה צ'יקוטאי, בתו השמינית של הרב, בחרה בדרך שונה מעט מזו של אחיה ואחיותיה. לקראת יום השנה התשיעי לפטירת אביה, שצוין לאחרונה, היא הוציאה לאור יחד עם שותפהּ למלאכת הכתיבה, איתמר אדלשטיין, את הספר "בית יוסף" (בהוצאת ידיעות ספרים), שבו היא מגוללת מזווית אישית את קורות חייו של אביה הנודע, ומספרת על צדדים לא מוכרים באישיותו של הפוסק והמנהיג הנערץ. בין עמודי הספר נחשפת דמותו של הרב עובדיה הבעל, האב והסב, שידע לחבק את ילדיו גם כאשר בחרו בדרך משלהם. מתואר בו האיש החריף שישב עם שועי עולם ואף תיווך בין חמולות וארגוני פשיעה, אך גם האדם הרגיש שישב ובכה עם נשים עגונות ששפכו את ליבן בפניו.
הזרעים הראשונים לדרכה העצמאית של רבקה נטמנו אולי כבר בתקופת נעוריה, כאשר למדה בסמינר חרדי־אשכנזי בתל־אביב. שאלת נוסח התפילה חידדה אז את השוני בינה ובין רוב חברותיה, וחוללה חוויה קשה שנצרבה בה עד היום. "אבא שלי, שכיהן אז כרב העיר תל־אביב, רצה שנמשיך להתפלל בנוסח שלנו, הספרדי", היא מספרת. "הוא פנה במכתב למנהל בית הספר, וביקש שהבנות הספרדיות יתפללו בנוסח בית אבא. בית הספר הסכים, אבל מחוץ לכיתה. וכך אני ועוד שתי חברות ספרדיות התפללנו מחוץ לכיתה. הרגשנו בעונש, שהרי מי שמאחר נענש להישאר בחוץ. זה החזיק עד ראש חודש, שבו כל הכיתה מתפללת יחד, עם חזנית והלל. באותו בוקר החברות שלי אמרו לי: 'עם כל הכבוד לאבא שלך, אנחנו לא נשארות בחוץ, אנחנו נכנסות לכיתה'. סיפרתי לאבא והוא שתק, ראיתי שכואב לו מאוד. אחר כך הוא אמר לי: 'את זו שצודקת, את צריכה להתפלל לפי נוסח בית אבא'. הצעתי שאני אתפלל בבית לפני בית הספר, ובזמן התפילה אשב בכיתה ואקרא תהילים. המנהל לא הסכים. וככה כל יום עד סוף התיכון, במשך ארבע שנים, התפללתי בחוץ".
לימים, כאשר שלחה את ילדיה לחינוך דתי־לאומי, חשה רבקה מעין חוויה מתקנת: "כשהילדים שלי הלכו ללמוד בבית ספר נועם בירושלים, קיבלנו רשימת ספרים והיה כתוב שצריך להביא סידור 'בנוסח בית אבא'. הרגשתי שאני סוגרת מעגל ואמרתי תודה לקדוש ברוך הוא".
מה זה עושה לנערה בגיל ההתבגרות להתחיל את היום בנפרד משאר הכיתה, במשך שנים?
"זו הבעיה, שאף אחד לא חשב מה זה עושה לנפש שלי. למה היה לי קשה עם הדת? אגיד לך את האמת: אם לא אבא שלי, לא הייתי דתייה. הייתי בועטת בהכול. פלא שמרדתי? המזל שלי היה שהוא חיבק".
ויכוח על הלימודים במכללה
המילה חיבוק חוזרת על עצמה במהלך השיחה. רבקה מעידה על עצמה, בכנות המאפיינת אותה, שהייתה ילדה מרדנית. אבל ככל שמרדה יותר, היא אומרת, כך חובקה יותר. "רציתי אדום – תלבשי אדום. רציתי רדיו – תשמעי רדיו. מה שרציתי קיבלתי. הוא לא נתן לי לרדת מהפסים, כל הזמן חיבק ושמר עליי. אחותי הלכה וסיפרה למורה שמדי פעם אני הולכת לראות טלוויזיה אצל השכנה. המורה קראה לי, אמרתי לה 'מה פתאום, לא ראיתי'. חזרתי הביתה בוכה. אבא שלי אמר לאחותי: 'את הכביסה המלוכלכת לא מכבסים בחוץ, תבואי תגידי לי'. אחר כך הוא קרא לי ואמר לי: 'בסדר, תלכי לראות טלוויזיה בלי שאף אחד יידע'. כולם חשבו שבטח הוא נזף בי, אבל לא. הוא ידע שאם הוא יגיד לי לא, אני אעשה את זה בסתר. אף פעם הוא לא אמר לי אסור. זה גרם לי להיות שלמה בדרך שלי ולא לשנוא את הדת. הדת שקיבלתי דרך בית הספר הרחיקה אותי. אני בן־אדם שצריך להבין, אני לא יכולה לעשות דברים כמצוות אנשים מלומדה".
לאחר לימודיה בסמינר רצתה רבקה ללמוד במכללה ירושלים, אך נתקלה בהתנגדותו של אביה. "הוא לא רצה להקשיב לי, אז כתבתי לו מכתב כמה היה לי קשה בבית יעקב, כמה יצאתי משם בלי טיפת אמונה, בלי ידע בהלכה, למדנו רק פסקים של אשכנזים. כתבתי שאין לי משם חברות. כתבתי לו 'אני מכירה אותך אבא שאתה דיין, כשאתה רוצה לפסוק דין אתה בודק, אבל כאן בכלל לא בדקת. תזמין את הרב קופרמן, ראש המכללה, תשמע אותו ואז תחליט. לא ייתכן שבגלל שלא נעים לך מהחברים שלך תהרוס את העתיד שלי'. ככה כתבתי לו, ילדה בת עשרים. תראי כמה הייתי חצופה.
"שמתי לו את המכתב על הכרית, ונשארתי ערה. בשתיים בלילה, לפני שהלך לישון, הוא קרא את המכתב, יצא מהחדר ואמר לי 'טוב, מחר בבוקר תזמיני את הרב קופרמן'. בבוקר קמתי מוקדם, חיפשתי את המספר בספר טלפונים, התקשרתי אל הרב קופרמן ואמרתי לו 'שלום, מדברת הבת של הרב עובדיה יוסף ('אף פעם לא הצגתי את עצמי ככה, מה פתאום להפעיל פרוטקציות', מעירה רבקה), אבא שלי רוצה לדבר איתך. אני רוצה ללמוד במכללה ואבא שלי לא מסכים, ואני רוצה שתבוא לשכנע אותו'. הוא הגיע, התיישב על הספה וסיפר לאבא שלי על המכללה. מה לומדים בהלכה, בתורה. אבא שלי ישב עם פה פעור מהתפעלות. אימא שלי שאלה: 'הרב קופרמן, אם רבקה תלמד במכללה, היא תוכל להתחתן?' הוא ענה לה: 'בטח, חצי מהבנות שלנו עם כיסוי ראש, תבואי ותראי'. היא פחדה שאם אהיה מלומדת אף אחד לא יתחתן איתי, זו הייתה המנטליות.
"במשך תקופה ארוכה אף אחת מהחברות במכללה לא ידעה שאני הבת של הרב עובדיה. ותשמעי, אלו היו השנים הכי יפות שלי. כשהתחלנו ללמוד תנ"ך, היה לי ממש קשה להבין על מה מדברים. בבית יעקב היה לנו רש"י, אולי עוד מפרש אחד, ופתאום מביאים את כל המפרשים וצריך ללכת ולהשוות. באתי הביתה ואמרתי 'אבא, אני לא מבינה מה מדברים בשיעור. אתה חייב לעזור לי'. הוא אמר לי 'אין בעיה, בעשר בלילה אני חוזר מהשיעור, נעשה חברותא ונלמד'. תוך כדי שהוא אכל ישבנו ולמדנו, ככה כמה חודשים עד שהצלחתי להיכנס לעניינים. כל ערב הוא היה מסיים את השיעור ואומר 'כמה את חכמה, כמה את לומדת מהר, תענוג ללמוד איתך'. את יודעת מה זה עושה לביטחון של ילדה?
"לפני החתונה שאלתי את אבא: 'ליעקב יש כיפה סרוגה, אתה רוצה שהוא יחליף?' הוא ענה לי: 'מה זה משנה מה יש לו על הראש? לי אכפת מה יש לו בתוך הראש, וברוך השם הראש שלו מלא'. הייתה תקופה שאנשים סביבי השפיעו עליו והוא החליף לכיפה שחורה. באנו לבקר את אבא, והוא אומר לו: 'איפה הכיפה היפה שלך? תחזור לכור מחצבתך"
"בהמשך למדנו קורס איך רבנים מגיעים לפסיקת הלכה, והרב שלימד אותנו צילם פסק הלכה של אבא שלי על דוד שמש בשבת. בשלב הזה כבר גילו שאני בת הרב. באתי אליו ואמרתי לו 'אבא, הם חושבים שבגלל שאני הבת של הרב אני צריכה לדעת הכול. אז תלמד אותי, שאני אדע'. את יודעת כמה שעות הוא ישב איתי? זה קונטרס שלם. הוא אמר לי 'תעלי על הסולם תביאי את הספר הזה, את הספר ההוא, תסתכלי מה כתוב'. כל ספר ממש ישבנו ולמדנו. אחים שלי היו אומרים, 'אנחנו לא זכינו להיות חברותא של אבא כמו שאת'".
"רבקה צריכה הסדרניק"
רבקה (66) נשואה לרב יעקב צ'יקוטאי (68), הרב הראשי של העיר מודיעין־מכבים־רעות. הרב צ'יקוטאי, חובש כיפה סרוגה, היה רב במשטרה ושירת בחיל השריון. רבקה שימשה במהלך השנים כיועצת חינוכית ומורה לאמנות, ובהמשך הייתה נציגת ש"ס בהסתדרות וסייעה לשיפור תנאי עבודתן של נשים חרדיות ודתיות. כיום היא עוסקת באמנות ציור ופסיפס ובהדרכת כלות.
אני מבקשת לשמוע על תהליך ההיכרות והשידוך של בני הזוג, ורבקה נענית. היא זוכרת כיצד נפגשה תחילה בהמלצת אביה עם בחור שתואר כ"עילוי", אך הפגישה לא צלחה ונמשכה רבע שעה בלבד. "הגעתי לפגישה, בקושי התיישבתי, והבחור אומר לי 'איך זה שאת במכללה'. עניתי לו 'רגע, אני רוצה להבין, מה הדעה שלך על המכללה'. הוא אומר 'לי אין את הדעה שלי, יש את הדעה של גדולי ישראל'. אמרתי לו 'אז למה נפגשת איתי'. הוא אמר 'חשבתי שאת שונה'. אמרתי לו 'אני לא שונה, אני והמכללה חד הם. היה נעים להכיר, שלום ולהתראות'. סיפרתי לאבא ושאלתי, הייתי צריכה להמשיך להיפגש איתו? הוא הבין.
"ואז עוד בחור ועוד בחור", ממשיכה רבקה, "ואני מספרת לאבא מה הבחורים אומרים, והוא אומר לי בצער 'למה לא מלמדים אותם בישיבות לדבר? למה הם מדברים שטויות כאלה?'. הוא ראה שלא הולך כלום, אז הוא קרא לאחי דוד ואמר לו 'לך לישיבת הכותל, ראש ישיבת הכותל הרב ח"י הדרי מכיר את רבקה, הוא מלמד אותה במכללה. תבקש ממנו שימצא לרבקה הסדרניק. לרבקה לא מתאים בחור חרדי. אז אחי דוד הלך ודיבר עם הרב הדרי. אחרי יומיים אבא שלי הלך לחתונה מסוימת, והרב הדרי היה שם עֵד בחופה. אבא שלי תופס אותו ביד ואומר לו 'אתה לא הולך, אני צריך לדבר איתך'. נגמרה החופה, אבא שלי לוקח אותו ביד, מכניס אותו לאוטו שלו ואומר לו: 'שלחתי לך את הבן שלי, נו, אז מצאת?'. הרב הדרי עונה 'כן, יש מישהו. קוראים לו יעקב צ'יקוטאי, אני צריך לדבר איתו'.
"הולך הרב הדרי ליעקב צ'יקוטאי, אומר לו 'תקשיב, יש מישהי, הבת של הרב עובדיה'. יעקב עונה לו: 'מה פתאום, אני? הבת של הרב עובדיה? לא מוכן'. הרב הדרי אומר לו שהוא כבר אמר לרב עובדיה, אבל יעקב לא הסכים. הלך הרב אביגדור נבנצל (שלימד אף הוא בישיבת הכותל; ד"ב) ליעקב, אמר לו 'תקשיב, הרב הדרי כבר התחייב, לך תיפגש עשר דקות ותגיד שאתה לא רוצה. אבל לפחות תיפגש, שהרב הדרי לא יתבזה בפני הרב עובדיה'. ואז הוא הסכים להיפגש איתי לעשר דקות, ונשאר עד היום", מסכמת רבקה בחיוך, ומסבירה את פשר ההסתייגות הראשונית שלו: "בהתחלה הוא חשש – מהמעמד, מהכול. הוא חשב שאני דוסית. כולנו יודעים מי פה הדוס בינינו…".
"הכרנו בחנוכה, וארבעה חודשים הסתובבנו בקור העז של ירושלים", ממשיכה ומספרת רבקה על תקופת היכרותם. "הוא לא הסכים לבוא לבית של ההורים שלי עד שאני אתחייב שאני רצינית. ואז נהייתי חולה בשפעת, והוא מתקשר אלינו הביתה לשאול מה שלומי. אימא שלי עונה לו לטלפון ואומרת לו: 'אתה לא מתבייש? היא חולה ואתה לא בא לבקר אותה? תבוא היום בערב'. הלך, קנה פרחים, ההורים שלי קיבלו אותו. אבא שלי ישב ודיבר איתו על הקהילה בפרס, הוריו של יעקב נולדו בטהרן. ישבו ודיברו בפתיחות. ליעקב היו תעודות רבנות שהוא קיבל מאבא שלי עוד לפני כן, כך שהוא הכיר את אבא שלי כרב שבוחן, וחשב שהוא הולך לבחון אותו. אבל אבא שלי רק חיבק ורק שמח".
זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
"האמת שלא, אני חשבתי שהוא יעזור לי לעשות את העבודות במכללה", משיבה רבקה בחיוך. "אבל אז דיברנו ודיברנו, ואי אפשר שלא לאהוב את יעקב. אני לא מכירה מישהו שמכיר אותו ולא אוהב אותו. ברוך השם, זכיתי בו.
"לפני החתונה באתי לאבא ושאלתי: 'ליעקב יש כיפה סרוגה, אתה רוצה שהוא יחליף כיפה?' אבא ענה לי: 'מה זה משנה מה יש לו על הראש? לי אכפת מה יש לו בתוך הראש. וברוך השם הראש שלו מלא, לא צריך שיחליף כיפה'. הייתה גם תקופה שאנשים סביבי השפיעו עליו והוא החליף לכיפה שחורה. באנו לבקר את אבא, והוא מסתכל עליו ואומר לו: 'מה? איפה הכיפה היפה שלך?', ויעקב התנצל ואמר: 'לא, הרב, אמרו לי…'. הוא ענה לו: 'שום דבר, תחזור לכיפה שלך, תחזור לכור מחצבתך'".
בכה עם העגונות
בני הזוג צ'יקוטאי מתגוררים בשכונת משואה במודיעין, שכונה מעורבת של חילונים ודתיים. "כל חיי גדלתי בשכונות חילוניות, מעורבות, ורציתי להנחיל את זה גם לילדים", אומרת רבקה, ומציינת שכך חי גם אביה רוב שנותיו, עד למעבר לביתם האחרון, בשכונת הר־נוף. מעולם, היא מספרת, הרב עובדיה לא מנע מילדיו לשחק עם שכניהם שאינם דתיים, ומעולם לא נצטוו להסתגר בבית. לא רק שהם כמובן מעולם לא צעקו לעבר מכוניות שנסעו בשבת, אלא שאביה גם התנגד להפגנות שהתקיימו בעבר בשכונת גאולה, בכיכר שכונתה לימים "כיכר השבת", ואסר על ילדיו לקחת חלק באירועים מן הסוג הזה. הרב עובדיה, אומרת בתו, לא הסתגר בבית המדרש. הוא היה "מחובר לעם, שמע והשמיע את קולו של הציבור, חיבר בין שמיים וארץ".
מה שהביא אותה לכתיבת הספר, אומרת רבקה, הוא תודעת הפער בין דימויו הציבורי של הרב עובדיה, לאדם הפרטי שהיא הכירה. "על זה שהוא גדול בתורה אין אחד שחולק, אבל דרכי הנהגה? לא מכירים. זה בער לי, הרגשתי שזו שליחות שלי שאנשים כן יידעו, כדי לאזן. אבא שלי היה ענק בתורה, אבל הוא גם היה בן־אדם. אם באה אליו אישה ובוכה לו, הוא היה יושב ובוכה יחד איתה".
בין הפרשות השונות שמתוארות בספר מצויה גם סוגיית העגונות במלחמת יום הכיפורים והמאמץ שעשה הרב עובדיה להתירן במהירות. לבית משפחת יוסף, זוכרת צ'יקוטאי, הגיע אז מצעד בלתי נגמר של נשות הנעדרים, חברים לנשק, קצינים בכירים וזוטרים. את פני כולם קיבלה הרבנית מרגלית. עם בואה של כל אחת מאלמנות המלחמה, העניקה לה הרבנית חיבוק חם והושיבה אותה על ידה. הדמעות הציפו את החדר שוב ושוב כאשר הנשים סיפרו את סיפוריהן, ונזכרו באמירות ובסימנים שונים שהיו עשויים לסייע למלאכת ההיתר. אנשי הצבא שהגיעו סיפקו מידע ומסמכים משלהם, וכל פרט שהיה עשוי להועיל נכתב וצורף לתיקים.
בשעת ערב מאוחרת, כשהמבקרים השונים עזבו את הבית, היו הרב עובדיה ורעייתו יושבים ומעבדים יחד את מאורעות היום. "כל אחד הציג את הצד שהוא שמע, את החיצים שדקרו את ליבו", מתארת רבקה. 950 עגונות התיר אז הרב, בתקופה קצרה, "ובאף פסיקה הוא לא טעה. הייתה אישה אחת שהוא לא מצא דרך להתיר. ניסה בכל מיני דרכים ולא מצא. בסוף אחרי תקופה פתאום הופיע בעלה עם קביים".
מעורבותו של הרב עובדיה בסוגיית העגונות ומודעותו למחיר הנורא שגבתה המלחמה, הביאה גם לפסיקתו הידועה בסוגיית שטחים תמורת שלום. במקביל לשיחות שהתקיימו בהמשך אותו עשור בין ישראל למצרים, זימן אליו הרב את בכירי מערכת הביטחון. עם כולם התייעץ, חקר ושאל. בנאום מפורסם בכנס של מוסד הרב קוק בשנת 1979, הוא קבע ש"אם ראשי ומפקדי הצבא, יחד עם חברי הממשלה, יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר… מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש".
התקופה שבה הכיר מקרוב את זוועות המלחמה, הייתה בין הגורמים שהביאו את הרב עובדיה לפסיקתו. "ישבתי חודשים מבוקר עד ליל, בקרבות נפלו קדושים שלא נותר מהם זכר מלבד עצמות ואפר", אמר הרב, על פי המצוטט בספר. "גבינו עדויות מחיילים, ודמעות ניגרו מעינינו כמים. חלמנו חלומות ביעותים במשך שישה חודשים. השקענו ראשנו בקרוב לאלף תיקי עגונות, שבעליהם מתו במיתות אכזריות. האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שדם ישראל יישפך כמים? נפש אחת שקולה כנגד כל השטחים. כולנו מעריכים את מצוות יישוב ארץ ישראל, אך לא יעלה על הדעת להפקיר נשמות בישראל עבור פיסת קרקע כלשהי".
עם זאת, בריאיון בשנת 2003 נשמע הרב עובדיה מעט אחרת: "כשדובר על אוטונומיה בעזה אני תמכתי, אבל לחתום על הסכמים שיביאו אותם לתוך בתינו? בתוך העיר שלנו? במרכז העיר העתיקה? אין כל קשר לפסק הדין הזה, כאשר מסירת החלקים הללו מביאה גם כן למצב של סכנת נפשות. ויתורים אפשר לעשות במקומות מרוחקים". בהמשך פרסם הרב עובדיה הבהרה כי בפסיקתו הראשונה התכוון רק למצב של שלום אמת, "אולם עינינו רואות וכלות כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות".
"שקט, אבא לומד"
לצד אהבת האב שזכתה לה, רבקה מתארת גם ילדות שיש בה דריכות וערנות, שלא להפריעו מלימודו. "היינו 11 ילדים בבית של ארבעה חדרים, איפה ישבנו לשחק? מתחת לשולחן של פינת האוכל. רבנו בשקט, בכינו בלחש. מילת קודש הייתה בבית: שקט, אבא לומד. אסור להפריע לו. גם הילדים שלנו מגיל אפס ידעו, 'שקט, סבא לומד, לא מרעישים'. מצד שני, הוא כל הזמן עזר לאימא. לא ברחיצת כלים או לשטוף את הבית. הוא היה שם 'פינת הילד' ברדיו, היינו יושבים ושומעים והוא היה מאכיל אותנו בכפית. היה לוחץ לנו על הבטן וצוחק איתנו ואומר 'הנה, כאן יש מקום'".
לפני שהגיעו ימי התהילה, משפחת יוסף ידעה גם שנים של עוני ומחסור, אך הרב המשיך בלימודו שהיה חשוב מכול. "אימא שלי אהבה את אבא שלי אהבה אינסופית, והוא החזיר לה באהבה רבה. איזו הערצה הייתה לה אליו, למפעל חייו. כשהם רק נישאו היא שמרה כסף תקופה ארוכה כדי לקנות ארון לבית, ואז אבא שלי רצה להדפיס את הספר שלו והיה חסר לו כסף. בלי לחשוב פעמיים היא ניגשה ואמרה לו 'קח, זה בשביל הספר'.
"כשהיינו ילדים, האיום הכי גדול היה 'אני אספר לאבא'. לא שהוא היה מעניש אותנו נורא, אבל היה מספיק המבט המאוכזב שלא רצינו לעמוד מולו. היה חשוב לנו להצטיין, שהוא יהיה גאה בנו. כל האחיות שלי יודעות לבשל, כי ככה קיבלנו ממנו מחמאות. אימא שלי הייתה מגישה את האוכל, והוא היה אומר 'בלי רבקה לא הייתה לנו שבת'. כאילו מה הכנתי, בורקסים? עם הפרגון הזה גדלנו. אני חינכתי גם את הבנים שלי לבשל, כי כילדה תמיד הייתי ממורמרת שרק הבנות מבשלות".
כמי שגדלה בצל הערכה כזו ללימוד התורה, איך את מרגישה כשאת שומעת היום אמירות על כך שלומדי התורה הם בטלנים ומנותקים?
"אני באמת מאמינה, כמו שאבא שלי האמין, שלימוד התורה זה הכי חשוב. לצערנו לא כולם חושבים כמוני, אבל גם לא כולם באמת מסוגלים לשבת ללמוד תורה. את רואה הרבה בחורים מסתובבים, והם עושים שם רע לכל החרדים. אם כולם היו בישיבות אף אחד לא היה פותח את הפה, זה פחות היה צועק. הסיבה העיקרית שלא נותנים לבחורים להתגייס, כי פוחדים שיתקלקלו. לעומת זאת אבא שלי כשראה שמישהו לא לומד, אמר לו 'לך לצבא'. הוא לא הסכים שמישהו ייכנס לעבודה בש"ס אם לא עשה צבא. אם אתה הולך לעבוד, קודם תעשה צבא".
כאשר בנה הבכור ליאור הגיע לגיל גיוס, הוא הלך להתייעץ עם סבו: "אבא שלי שאל אותו, 'מה הלב שלך רוצה? מה אתה הכי חושב שנכון?'. ליאור אמר לו: 'אני רוצה ללכת לישיבת הסדר, ואחר כך להתגייס'. אבא אמר לו 'לך'. הבן שלי עדי היה ביחידת ממר"ם, חייל מצטיין, והוא היה גאה בו. איך הוא חיבק אותו, איזו אהבה הוא נתן לו. אף פעם הוא לא אמר 'אל תלכו לצבא'. הוא כן אמר שהתורה הכי חשובה, וגם אני מאמינה שהתורה שומרת על עם ישראל. במלחמת ששת הימים אחי בא מהישיבה ועלה לגג לראות את ההפצצות. אבא אמר לו 'לא לא, האחים שלך נלחמים בצבא, אתה יושב ולא מרים את העיניים מהספר'. במבצע חומת מגן גייסו את ליאור שלי. התקשרתי לאבא ובכיתי, התחננתי שהוא יתפלל עליו. למחרת הוא הודיע בשיעור שלא משנה שזה חול המועד, כולם חוזרים לישיבות. כי אם יש מלחמה, אתם חוזרים לישיבה ונלחמים בישיבה".
הבנות מעורבות בפסיקה
אני שואלת את רבקה כיצד הייתה חשה אם אחד מילדיה היה מבקש לעשות את המסלול ההפוך ולהיות חרדי. היא מחייכת ומספרת על מרד נעורים של בתה מרגנית, כאשר מלאו לה שש־עשרה: "הייתה תקופה שהיא קנתה חולצות שחורות במידות גדולות ולבשה רק שחור, לא צבעוני. זה שיגע אותי. באתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'אבא, יש לי בת יחידה, ראית איך היא לבושה? היא התחילה ללכת לכיוון יותר מדי חרדי'. הוא אמר 'טוב, תביאי אותה, אני אדבר איתה'. הבאתי אותה לאבא שלי. אני באה להיכנס, והוא אומר לי 'לא קראתי לך, רק מרגנית'. הוא ישב איתה חצי שעה, פתח לה ספרים, הראה לה הלכות, אמר לה: 'את יודעת כמה פסקי הלכה כתבתי על לבוש יפה, על איפור, על ציפורניים? כל כך הרבה פסקים, את רוצה שאני אמחק את הספרים שלי? זו מצווה לאישה להיראות יפה, את יכולה ללבוש צנוע ויפה'. אחרי חצי שעה הוא פתח את הדלת ואמר לי 'עכשיו תיכנסי, דיברתי איתה. היא מסכימה שעכשיו תלכי ותקני לה בגדים צבעוניים ויפים'. אמרתי לו 'אבא, תגיד לה שלא צריך ללבוש עד הרצפה'. אז הוא אמר לי 'גם את תתפשרי קצת'. הוא ידע לתת לה את הפתח הזה, לשמור גם על האיזון בדרך שלה".
לבנותיו של הרב עובדיה, מספרת רבקה, היה חלק בפסיקותיו שנגעו לעניינים נשיים. "יום אחד הוא קרא לי, 'רבקה, תביאי את כל האיפור שלך. אני רוצה לכתוב פסק הלכה ואני רוצה שתסבירי לי מה זה איפור, איך עובד האדום, הכחול, האבקות'. הוא ישב וכתב אז פסק הלכה שמותר להתאפר באבקה בשבת".
השיחה נכנסת לאזורים הלכתיים, ורבקה קוראת לבעלה הרב צ'יקוטאי להצטרף. הוא תורם דוגמה נוספת לפסיקה הנשית של הרב עובדיה, שלבנותיו הייתה השפעה עליה: שאלת הימצאותו של הבעל בחדר לידה. לדברי הרב צ'יקוטאי, "הרבנים האשכנזים אמרו לא יקום ולא יהיה. הרב פסק שכן, כי זה מחזק את האישה. שאם בשעת הלידה בעלה על ידה, אפילו לא נוגע בה, זה מסייע לה. יש עוד רבנים שיש להם הרבה בנות, אבל פה הייתה השפעה. הן הביאו לו את העולם החיצוני אל עולם התורה".
"הוא שמע מאיתנו כמה זה חשוב", מוסיפה רבקה. "אמרתי לו 'אבא, אני לא אצליח ללדת בלי יעקב'".
"בכלל, הרב תמיד אהב לשמוע ואז להחליט", ממשיך הרב צ'יקוטאי. "גם כשדובר על החזרת שטחים הוא כינס לביתו כמה אלופים, לא ביחד, והיה שומע ולומד את העניין. הרב היה פתוח לרעיונות. אם הם מביאים לתורה, לזיכוי הרבים, לתגבורת יראת שמיים, למניעת נשירה – הוא הלך על זה. שיעורי התורה בלוויין זה היה רעיון חדשני. הוא הלך עם זה, אהב את החדשנות. הביאו לו מיקרוגל והוא ישב, בחן, הסבירו לו איך זה עובד. פלטה בשבת – כל הרבנים האשכנזים פסלו. אמרו 'מה פתאום, זה כמבשל'. היצרן בא לרב עובדיה. הרב אמר לו: 'תשאיר את זה כאן, תחבר את זה לחשמל ותלך'. השאיר את זה 24 שעות, והרב התבונן, למד, שם ביצים ובדק מה מתבשל, איך יוצא. עשה את כל הבדיקות, ואחר כך נתן אישור שפלטה מותרת בשבת. זה היה פסק מהפכני. הוא לא אמר 'חדש אסור מן התורה'.
"יש רבנים שלא תמיד פותחים את העיניים לציבור, להסתכל מה קורה בשטח. יש הוראות התורה אבל יש מציאות בחוץ, וצריך לדעת לשלב את זה. יש הרבה דברים טובים בחברה החרדית. האיסור להשתמש באינטרנט הוא חשוב. ילדים זה לא טוב להם, וגם אנחנו כמבוגרים יושבים כל היום עם זה. מצד שני, אם זה כלי עבודה צריך לדעת איך להשתמש בו. האיסור צריך להיות מידתי".
עלייה לתורה למחללי שבת
כדי להדגים את דרכו של חותנו, הרב צ'יקוטאי הולך לחדר העבודה, חוזר משם עם שו"ת יחווה דעת חלק שביעי, ופותח אותו בסימן קנב, העוסק ב"קבלת ילדים לבית ספר תורני כשהוריהם אינם שומרים תורה ומצוות". הרב עובדיה נשאל שם בנוגע להורים המחללים שבת ושבביתם יש מכשיר טלוויזיה, ורוצים לרשום את ילדיהם לבית ספר תורני. ההנהלה רוצה לתבוע מהם התחייבות לשמור שבת, אחרת לא יקבלו את בניהם לבית הספר. האם כך נכון לעשות?
"בוודאי שאין לחוש", מקריא הרב צ'יקוטאי מלשונו של הרב עובדיה, "שההורים שבאים לרשום את בניהם לבית ספר תורני, שמחללים שבת בשאט נפש… שאלמלי כן לא היו באים לרשום בניהם לבית ספר כזה, בשעה שיש להם בשכונה בתי ספר אחרים… עצם הדבר שבאים לרשום בניהם לבית ספר כזה מעיד על טוהר ליבם, ולכן יש לקרב ולא לרחק את ילדיהם, גם ללא תנאים, כי כידוע הכפייה מרחיקתם. והלא יש תקווה גדולה שהזמן יעשה את שלו והבנים שלומדים בבית ספר תורני יחזירו את הוריהם בתשובה… ואם נבוא לכפות עליהם הדבר, יש לחוש שיגרום להם הדבר עלבון צורב וכפייה מצפונית ופגיעה בכבודם ויעזבו מקור חיים… לכן יש לנהוג בחוכמה ובדעת, לקרב ולא לרחק. וגם בעניין הטלוויזיה אין צורך לדחוק את השעה להסירה מיד מהבית, ובפרט אם טוענים שמשתמשים בה רק בעת החדשות".
משרתו הרבנית הראשונה של הרב עובדיה הייתה סגן הרב הראשי של יהודי מצרים, בתקופת קום המדינה. הרב צ'יקוטאי: "הוא הגיע לשם, ופתאום גילה מציאות חדשה. אנשים שבליל שבת באים, מתפללים, עושים קידוש, שרים שירי שבת, בבוקר שוב מתפללים משש עד שמונה ועושים ארוחת שבת – ואז בתשע הולכים לעבודה. כותבים, עונים לטלפון, הכול. בארבע אחר הצהריים חוזרים הביתה, טיים אאוט, שוב שבת. מה אתה עושה עם אנשים כאלה? צועק עליהם 'אתם פושעים'? אמרו להם שהם לא יכולים לעלות לתורה, והרב עובדיה כתב פסקי הלכה שמותר ושצריך לקרב אותם".
רבקה מוסיפה ומספרת על אחיה שביקר אצלם במודיעין, והתארח בבית הכנסת שמצוי בלב שכונה חילונית. "אחר כך הוא בא וסיפר לאבא 'אתה יודע, אנשים באים לשם עם רכב בשבת'. אבל אבא שלי הוקסם מהיחס המחבק שנותנים להם בבית הכנסת".
בני הזוג צ'יקוטאי חשים מעין גשר בין העולם החרדי והציוני־דתי. "בש"ס אנחנו נחשבים ציונות דתית. ובציונות הדתית אנחנו נחשבים ש"ס", אומרת רבקה. המיקום הייחודי הזה קיבל ביטוי לאחר נאום חריף שנשא הרב שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף וחבר מועצת חכמי התורה של ש"ס, ביולי 2013, בתקופת ממשלת "ברית האחים" של בנט ולפיד. הרב כהן השמיע דברים קשים נגד הציונות הדתית, ובין השאר אמר: "כל עוד יש כיפה סרוגה, אין הכיסא שלם. זה עמלק… אלה יהודים אלה?" הרוחות סערו לא רק ברחוב, אלא גם בבית משפחת צ'יקוטאי. "ידעתי שהוא לא מדבר עליי אלא על פוליטיקאים, אבל הילדים שלי קיבלו את זה מאוד קשה. הם אמרו לי 'אימא, אסור לך לשתוק'", משחזרת רבקה.
על רקע מצבו הרפואי של הרב באותה תקופה, חודשים ספורים לפני פטירתו, היה קשה להיכנס אליו. רבקה נאלצה להעלות את הדברים על הכתב ולשלוח אותם עם בעלה. הרב עובדיה הגיב בהפתעה: "ככה אמר הרב כהן?". במוצאי שבת, כשהגיעה עת השיעור הקבוע, למרות מצבו הגופני והכאבים שסבל מהם, התעקש לרדת ולמסור את השיעור. בתחילה הסביר כי הרב כהן התכוון לאישים פוליטיים, אך לאחר מכן פרס את תפיסת עולמו. "האם הכיפה מעידה מיהו האדם? כולם אהובים. יש לי הרבה תלמידים עם כיפות סרוגות. ומעולם לא הבדלתי בין תלמידיי. כשהייתי בכוחותיי הייתי הולך לישיבות הסדר ואומר שם שיעורי תורה, והם היו שמחים וגם אני שמחתי בשמחתם".
"אם אני לא הייתי", אומרת רבקה, "אף אחד לא היה מעורר את תשומת ליבו לכך. בדיעבד אנחנו יודעים שזה היה השיעור האחרון שהוא ירד למטה. היו לו כאבי תופת, הוא לא יכל לעמוד על הרגליים, אבל הוא התעקש לרדת ולדבר על זה. איך יכול להיות שאני לא אוהב את התלמידים שלי? כל כך הרבה תלמידים שלו היו כיפות סרוגות. אבא שלי בא מהשטח, כיתת את רגליו בכל מקום".
הטרדות? ישר למשטרה
על רקע עידן מי־טו ועליית המודעות לעבירות מין, מעידה רבקה על יחסו של אביה למקרים אלה: "אם אימהות היו באות ומספרות על הטרדות מיניות, הוא היה אומר מהר לפנות למשטרה. כשגרנו בתל־אביב באה מישהי וסיפרה על רב שאבא שלי הכיר, שהטריד את הבת שלה. אבא שלי אמר לה: מפה את הולכת ישר למשטרה. הרב יצא גם נגד אלימות של גברים כלפי נשים. אישה שרוצה להתגרש כי הוא מרביץ לה, עד היום יש דיינים שאומרים שלום בית. הוא היה אומר מיד גט. הוא הראשון שהכניס לבית סוהר גברים שלא רצו לתת גט לנשים נפגעות אלימות. הוא לא היה מוכן לסלוח, לשמוע בכלל. הוא קרא לזה פדיון שבויים, זה היה בנפשו. היה אומר 'כל אחת שבאה לבית הדין היא כמו הבת שלי'".
רבקה מראה לי תמונה של אזכרה לאימה, בהשתתפות אביה. המשפחה נראית שם יחד סביב הקבר, ללא הפרדה בין גברים לנשים. "התמונה הזו חשובה לי, כי את רואה איך הוא כל שנה עלה איתנו לבית העלמין יחד. רצו לעשות הפרדה על הקבר של אבא שלי, שהגברים יעמדו ליד הקבר, והנשים מעבר לגדר. ואני אמרתי 'סליחה, אבא שלי קיבל נשים בחייו. למה שנשים לא יוכלו לגשת לקבר שלו?' התעקשנו שנבוא יחד כל המשפחה ונדליק את הנר. חשוב לנו לשמוע את הקדיש, להיות שם יחד". גם בספר היא מתארת תקריות שונות שבהן ניסו להנהיג הפרדה באירועים משפחתיים, והיא ואחיותיה נאבקו בכך וזכו לגיבויו של אביה.
"הוא נתן לנו הכול", מסיימת רבקה את שיחתנו, והגעגוע ניכר בקולה. "בשבעה ישבנו כל האחים ודיברנו, ופתאום ראינו שכל אחד מאיתנו בטוח שאבא שלי הכי אהב אותו מכולם, וכל אחד הרגיש שאבא היה מרוצה מהמסלול שהוא בחר".
