ברשימות הקודמות עסקנו בפרשנות וראינו מעט מהשיטה המיוחדת של הקבלה והחסידות בפרשנות המקרא. הפעם נלמד קצת מתורתו של רבי דב בער, המכונה המגיד ממזריטש, שהיה מראשוני וגדולי החסידות ותלמידו החשוב של הבעל שם טוב, ונראה כיצד הוא לומד ודורש את פסוקי המקרא.
בספר "ליקוטי אמרים", הכולל לקט מתורותיו שנאספו על ידי תלמידו, מדבר המגיד על מושג ה"אין", שהוא עיקרון חשוב בחסידות. זהו בעצם גלגול של מושג מהפילוסופיה היוונית שמצוי הרבה מאוד בפילוסופיה היהודית, והוא "החומר ההיולי". הרעיון הוא שכאשר יש בפנינו שינוי, כשא' הופך לב', השינוי אפשרי אך ורק מפני שיש לו בסיס קודם, והבסיס המשותף בין שני המצבים הוא החומר ההיולי. זהו דבר בסיסי מאוד בכימיה העתיקה, וכפי שנראה, החסידות לוקחת רעיון זה לתחום הפסיכולוגיה והאמונה.
המגיד ממזריטש מלמד אותנו שגם בנפש האנושית יכולים להתרחש מעברים בין מצבים תודעתיים. הם אפשריים רק דרך מצב ביניים, כמו החומר ההיולי בכימיה. מצב זה מכונה בלשון החסידות ה"אין". וכך אומר המגיד (פרק ז):
בכל דבר יש ד' יסודות: אש, מים, רוח, עפר. והם דברים נגדיים… רק צריך להיות עוד דבר אחד המחברם, והוא מדת אין. כי כאשר מגיע יסוד המים לבטל את יסוד האש, הוא נתבטל ממציאות שהגיע למדת אין. ובאהבה ויראה, גם כן כך. כי בדבר גשמיות שהוא אוהב דבר אז אינו ירא ממנו בשעת מעשה, וכשהוא ירא ממנו אינו אוהב אותו… ויום נקרא בהירות, שאדם רואה את בהירותו יתברך. ולילה נקרא חשכת, שאינו רואה ח"ו בהירותו. והמחברם הוא אין.
המגיד מתייחס כאן לשני עניינים הנוגעים לאמונה. הראשון הוא הניגוד בין מצב של אהבת ה' למצב של יראת ה', שני רגשות שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת בנפש האדם. העניין השני הוא שני מצבים של אמונה, המדומים ליום ולילה. ה"יום" מתאר מצב שבו אמונתו של האדם בהירה וברורה, בעוד שה"לילה" מתאר את מצבנו האמיתי בעולם הזה, מצב של ספקות וקשיים.
בין השמשות
המגיד מחבר רעיון זה עם פירוש שהוא מביא מהזוהר על האיל מעקדת יצחק: "והנה איל אחר – איתא בזוהר, הוא האיל שנברא בין השמשות ובן שנה היה". ומפרש המגיד: "בין השמשות – דבר הממוצע בין יום ובין לילה… מחבר בין יום ובין לילה". אותו ה"אין" המחבר בין אמונת יום לאמונת לילה, הוא בין השמשות שבו נברא האיל של עקדת יצחק, כמו בין השמשות שהוא הזמן המחבר בין היום ובין הלילה. המעבר בין אמונת הלילה לאמונת היום, ההבנה שהמצב הקיומי הקשה של הלילה הוא רק הסתרה של המצב האמיתי שהוא בהירות היום, מתאפשרות על ידי ה"אין".
כעת ממשיך המגיד לעניין השני, המעבר מיראה לאהבה:
וזה היה ענין העקדה, שהעלה את יצחק לכלול אותו במדת אהבה… הגבורה עלה מכח האהבה ובוודאי הוצרך להעלותה במדת אין. ובן שנה היה – פירוש "שנה" לשון שינוי… על ידי זה יוכל להשתנות.
המגיד רואה בעקדת יצחק את המעבר בין יראה לאהבה. היכולת של האדם להשתנות, להתקדם בתודעה האמונית, לקפוץ בין המצבים – היא על ידי המעבר שמאפשר ה"אין". האדם צריך לשאוף להגיע למצב הנעלה יותר שבו ה"יראה", המסומלת על ידי יצחק, נכנסת ונכללת בתוך ה"אהבה", המסומלת על ידי אברהם. שני מצבים סותרים אלו מתמזגים יחד: עבודת ה' מתוך אהבה והתחברות, ולא מתוך מלחמה פנימית. עקדת יצחק מסמלת את הקפיצה מיראה לאהבה, המתאפשרת רק במעבר דרך מצב ה"אין".
ל"אין" הזה יש סגולות נוספות. החוכמה גם היא נובעת ממנו, כמו שנאמר "החכמה מאין תמצא". זהו משחק מילים ופירוש מחוכם לפסוק. לפי פירוש זה, החוכמה נובעת מאותו האין, אך האין עצמו הוא מעל החכמה.
לוח מחוק
מהו אותו "אין" מיוחד כל כך? אביא לכם משל שיעזור להבין זאת. נניח שיש לנו לוח ועליו כתוב דבר מסוים. כעת אני רוצה שיהיה כתוב עליו משהו אחר. מה הדבר שמאפשר את המעבר הזה? המחיקה של הלוח. מחיקה זו מביאה את הלוח למצב שאין בו כלום, וזה האין. זהו הלוח הריק, בבחינת ההיולי, שמאפשר למשהו חדש להופיע במקום מה שהיה קודם. הבעיה היא שלוח יכול להיות לא אידיאלי, ואז המחיקה משאירה את העקבות של מה שהיה קודם.
לפי החסידות, בתוך האדם יש מקום שנקרא אין. מציאות כזו של לוח חלק, של הקול הפנימי הבא מהנפש. מה היא החזרה לאין? ניקח דוגמה. כמעט כל הזמן אנו ממוגנטים על ידי המציאות החיצונית וחשופים לגירויים. אנו מרותקים לקולות ולתמונות מהרדיו ומהטלוויזיה, מהמחשב, מהטלפון ועוד. בכל פעם תשומת ליבנו מופנית לדבר אחר, כך שאנו לא מסתכלים לתוכנו פנימה.
אילו היינו יכולים להתעלם ולמחוק את כל הרעשים החיצוניים הללו, מה היינו מוצאים? היינו פוגשים את הרובד הפנימי ביותר של אישיותנו. אותו רובד פנימי, זהו ה"אין" שעליו מדברת כאן החסידות. זה אותו הלוח לפני שקשקשו עליו. ה"אין" הוא הנקודה הפנימית ביותר שבתוכנו. הטענה בחסידות היא שאם לרגע היינו נפגשים עם האין, היינו מקבלים את דבר ה'. החיפוש אחר ה"אין" הוא מרכזי וחשוב בחסידות. אם נסתכל למשל על תורתו של הרבי מפיאסצנה הי"ד, נראה שהוא מפתח טכניקות מיוחדות כדי להגיע למצב זה, המכונה אצלו "השקטה".
כאשר נצליח להתעלם מהרעשים וההפרעות מבחוץ, נשמע שומעים את הקול הפנימי הטהור והעמוק שבנפש. זוהי מדרגה שאליה צריך לשאוף, והיא שמאפשרת לעשות את החיבורים בין מצב לילה ומצב יום, ובין יראה לאהבה. עוד מתורתו של המגיד, ברשימה הבאה בע"ה.
