לפני שלושה וארבעה עשורים החלו לצמוח מסגרות החינוך המשלב, ונוצרו הקהילות המעורבות הראשונות. בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין, רבים חשו כי השסע הדתי־חילוני מאיים על שלמותה של החברה הישראלית, וביקשו להצטרף אל מרחבי החיים המשותפים. כך הלך וצמח החינוך המשלב, עד שכיום אנו מדברים על תופעה רחבה של עשרות רבות של גני ילדים, בתי ספר, מכינות וקהילות שמניפות את דגל החיים המשותפים יחד לחילונים, מסורתיים ודתיים.
ואולם בחלוף השנים עולה וצפה השאלה, האומנם עוד יש טעם בהנפת הדגל הזה? האם כאשר אנו מדברים על חיים משותפים במדינת ישראל, אנו יכולים לדבר על רצף מאוד מסוים של דתיים־מסורתיים־חילונים? ומה עם החרדים? והיכן המיעוט הערבי בתמונה? שאלה נוספת היא האם אכן השסע הדתי־חילוני אכן מאיים כל כך. האומנם ציר דת ומדינה, למשל, מחולל עימות כה עז שמאיים על שלמות החברה שלנו?
כדי להשיב על כך אבקש לחזור אל נאומו המפורסם של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין, “נאום השבטים“. באותו נאום תיאר ריבלין את ארבעת השבטים שמהם מורכבת לדבריו החברה הישראלית: השבט החילוני, השבט החרדי, השבט הדתי והשבט הערבי. בחזונו שרטט ריבלין מרחב חיים משותף, שבו מצד אחד כל שבט מתכנס בתוך עצמו, אך בשם “הטוב המשותף“ והאחריות הקולקטיבית לכך שיהיו כאן חיים משגשגים, בריאים ואיכותיים – כל אחד מהשבטים תורם משלו ושומר על ההסדרים שמונעים חיכוך מתמיד בין המחנות.
על פי הנשיא לשעבר, שבטים אלו רחוקים זה מזה בהשקפת עולמם, ולפיכך לא ניתן ליצור ביניהם מכנה תרבותי משותף, עמוק ובעל נופך היסטורי. על כן עלינו לייצר חיבור אחר, ולכונן “טוב משותף“ עכשווי שבו הכול יכולים ליהנות מאיכות חיים, אלו בצד אלו.
אלה דברים מעוררים מחשבה, ואין ספק כי חלק ממשאבי החינוך והתרבות צריכים להיות מושקעים ביצירת אותה תחושה של שותפות גורל. ואולם בעיניי, שותפות גורל זו, או חינוך כללי לאזרחות טובה, אינם יכולים לעמוד לבדם: ראשית, איני סבור שאותה חלוקה לארבעה שבטים היא האופן היחיד שבו ניתן לתאר את מורכבות החברה הישראלית; ושנית, איני חושב שהדרך לפתור את השסעים בין השבטים השונים היא אותה שותפות גורל. עלינו לתור אחר ברית ייעוד עמוקה ובעלת עומק תרבותי והיסטורי, שבכוחה להניע את החברה והמדינה בעשרות ואף במאות השנים הבאות.
חזרה לסיפור המכונן
ברצוני להציג אפוא תיאור אחר של החברה הישראלית, שבו היא נחלקת לשלושה חלקים: חברת הרוב, ולצידה שני מיעוטים גדולים – חרדי וערבי. מובן שגם את חברת הרוב וגם את חברות המיעוטים אפשר לקטלג ולחלק לקבוצות משנה עד אין סוף, אך כדי להצליח לומר דבר־מה על החברה, עלינו לכנס את הדברים אל תמונה כללית ולא פרטנית.
בחברת הרוב שוררת הסכמה על שלושת הקודקודים שעליהם מושתתת מדינת ישראל: יהדות, ציונות ודמוקרטיה. כמובן, בין החלקים השונים של חברת הרוב מתקיימים ויכוחים רבים על היחס שבין הקודקודים, ואולם אין מחלוקת על כך ששלושת הקודקודים הללו הם אבני היסוד של מדינת ישראל. בניגוד לכך, חברות המיעוט, כל אחת על פי ערכיה ותפיסת עולמה, מערערות על רכיבים מסוימים מן המשולש הזה ומתנגדות להם. התנגדות זו אינה נותרת רק בתחום האידיאולוגי והתיאורטי; היא מעמיקה את המרחק שבין חברת הרוב וחברת המיעוט במישורים שונים – החל ממערכת החינוך, דרך הגיוס לצה“ל, ועד סביבת החיים כולה.
חשוב להבהיר: לחברות המיעוט עומדת בהחלט הזכות להתנגד לאחד מקודקודי המשולש, ואיננו צריכים לצפות שכל המגזרים המרכיבים את החברה הישראלית יאמינו בלב שלם במשולש המקודש הזה. אך מנגד, חברת הרוב אינה צריכה להניח את תפיסת עולמה בקרן זווית, ולהציע אלטרנטיבה מחודשת ודלילה כדי שגם חברות המיעוט יוכלו לחוש בנוח עם כל רכיבי הסיפור הגדול של החברה הישראלית. עלינו ללמוד לחיות במתח הזה ולא לנסות לבטל אותו – לא בכפיית הסיפור של חברת הרוב על חברות המיעוט, ולא בזניחת הסיפור של חברת הרוב למען חברות המיעוט.
בהנחה שאכן זהו המבנה הכללי של החברה הישראלית, הרי שמתחזקת השאלה בדבר הצורך והחשיבות של החינוך המשלב והקהילות המעורבות. שכן אלו פועלות לכאורה בשדה שמתקיימת בו ממילא הסכמה רחבה, ואילו השסעים שמאיימים באמת על שלמותה של החברה הישראלית ניצבים בין חברת הרוב למיעוט הערבי מזה ולמיעוט החרדי מזה. לכאורה אלו השסעים שעלינו להשקיע מאמצים מרובים כדי לאחותם, ולא בשסע־לא־שסע הדתי־חילוני.
אלא שדברים אלו היו נכונים, לו אכן היינו רואים בעינינו כי חברת הרוב מתפקדת כחברת רוב מלוכדת, מאוחדת ובעלת ביטחון עצמי בסיפור המכונן שהיא מספרת לעצמה על משמעותה של המדינה בעיניה. לו כך היו פני הדברים, הרי שניתן היה להפנות את מלוא הכוחות כדי להתמודד עם איחוי השסע שבין חברת הרוב וחברות המיעוט. ואולם עינינו הרואות כי אין הדבר כן. בתהליך מתמשך, חברת הרוב איבדה את אותה תחושה שלמעשה יש לה סיפור מכונן אחד. הראיה הטובה ביותר לכך היא אותו “נאום השבטים“, שהפריד בין קבוצות שהמשותף ביניהן רב על המפריד – הקבוצה החילונית והקבוצה הדתית, ואף העלים קבוצה נוספת, חשובה ויקרה, המהווה חלק מאותו רצף: הקבוצה המסורתית.
אף מערכת החינוך לא תרמה רבות ליצירת תחושת האחדות, כאשר הפרידה בין החינוך הדתי והחינוך הממלכתי, ותרמה למעשה ליצירתם של מגזרים שונים שאינם לומדים לחיות ביחד, אלא כאשר הם נדרשים למסור את הנפש בצבא ההגנה לישראל. מנגד, קבוצות השוליים ערערו על מקומם ותפקידם החשוב של שלושת קודקודי המשולש הישראלי, והובילו להתגברות הרעיון שיש להמציא סיפור חדש, דמוקרטי ואזרחי, בדמות “הטוב המשותף“ מזה או סיפור יהודי משיחי מזה. בכך הן גרמו לערעור מעמדה של חברת הרוב הנושאת את סיפורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (וכמובן ציונית) ודמוקרטית.
על כן, בבואנו לנסות להיטיב עם מציאות החיים בחברה הישראלית כיום, איננו יכולים לדלג מעל האתגר הניצב לפתחה של חברת הרוב. חברת הרוב אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את תחושת הרציפות ואת התודעה שאכן יש כאן רוב שמסכים על הגדרתה הרחבה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. אובדן כזה יפגע אנושות ביכולתה של מדינת ישראל לספר את הסיפור היהודי־ציוני־דמוקרטי שלה, וידרדר את יכולתם של רבים בחברת הרוב להזדהות עם סיפורה של המדינה. במציאות כזו חברת הרוב תיעשה פגיעה יותר, וממילא גם מתגוננת יותר וקיצונית יותר, וכך תתקשה עוד יותר להכיל את המיעוט החרדי או הערבי.
מכאן שדווקא כיום עולה ומתגברת חשיבותם של החינוך המשלב והקהילות המעורבות עבור החברה הישראלית. משום שרק אלו יכולים באמת להעמיק את האחיזה של הרוב בסיפור המכונן שלו, המורכב כאמור מהמפגש שבין יהדות, ציונות ודמוקרטיה. חלק מרכזי באיחוי השסעים מתחיל ביכולתה של חברת הרוב להתנהל כחברת רוב, שאף שמתקיימים בה מתחים וויכוחים, הם מתנהלים במרחב הפנימי שבין שלושת הקודקודים ובאיזון שבין המרכיבים השונים, ולא בוויתור לכאורה על אחד מהם.
חיזוקה של חברת הרוב, עניין שאף הוא מתחיל בחינוך, יחזק גם את יכולתה של חברת הרוב להתנהל באופן פתוח, קשוב ודואג לחברות המיעוט. כלומר, במקום להציע סיפור מכונן מחודש לחברה הישראלית, אני מציע לעורר מחדש את הסיפור המכונן של חברת הרוב ולחנך לאורו. חיזוקה של חברת הרוב יאפשר לה להיות בטוחה בעצמה, ולהתנהל באופן פתוח וקשוב יותר אל חברות המיעוט השונות. כל עוד חברת הרוב תחוש מאוימת, היא תגיב באופן לא קשוב ולא מכיל כלפי חברות המיעוט. אך אם חברת הרוב תקבל חינוך שיש בו איזון בריא בין הרכיב של הסיפור המכונן שלה, ובין המקום של הדיאלוג בין הזהויות השונות – נקבל חברה שיש בה איזון בין לכידות ופתיחות.
זה בדיוק מקומו של החינוך המשלב, שחורט על דגלו מצד אחד את לכידותה של חברת הרוב, ומצד שני את הפתיחות והדיאלוג שבין החלקים השונים המרכיבים את חברת הרוב, וכמובן גם פתיחות לחברות המיעוט ובכלל לדעות, עמדות, דתות ותרבויות אחרות.
קווי השבר משתנים
החברה הישראלית משנה את פניה. קווי העימות הוותיקים שאפיינו אותה רבות בשנים, נודדים למחוזות חדשים ויוצרים הגדרות חדשות. אם נזדקק ל“שמות הבעל“, כפי שכינה אותם הרב אברהם יצחק הכהן קוק לפני שנות דור, הרי שיהיה עלינו לומר כי השסע הדתי־חילוני נעשה בשנים האחרונות לשסע השמרני־ליברלי. ישנם דתיים־מודרניים שהשקפת עולמם קרובה מאוד לזו של חבריהם החילונים, כאשר אלו כמו אלו מאמינים בליברליזם. מנגד, ישנם חילונים־מסורתיים שקרובים מאוד בהשקפת עולמם לחבריהם הדתיים; אלו כמו אלו מאמינים בשמרנות.
אין זו הפעם הראשונה שמתחוללת תזוזה שכזו. בתקופה המודרנית, עם עליית ההשכלה והחילון, החל להיווצר במערב אירופה קו־שבר שחילק באופן מובהק בין יהודים שביקשו להעניק את הבכורה למסורת ישראל סבא, ובין אלו שביקשו להעניק את הבכורה למודרנה ולערכיה החדשים. קו שבר זה פיצל את הקהילות היהודיות, ולמעשה יצר שני מחנות ניצים. עם עלייתה של התנועה הציונית חלה רעידת אדמה שגרמה לתזוזה איטית של קו הגבול המגדיר את המחנות השונים. ומרגע שזה קנה אחיזה בלבבות, הרי ששאלת הרעיון הציוני הייתה לשאלה המרכזית שחילקה בין המחנות השונים.
בעבר, אחד מנושאי המחלוקת המרכזיים היה שמירת שבת במרחב הציבורי – פתיחת חנויות ותחבורה ציבורית. סוגיות אלו העסיקו את החברה הישראלית במשך עשורים וחוללו מאבקים עזים, אך נדמה שכיום הן נדדו אל שולי השיח. אמנם בזירה הפוליטית עדיין שמור לסוגיות אלו מקום מרכזי במאבקי הכוח בין המחנות השונים, ואולם נדמה לי שלא כך הם פני הדברים בקרב הציבור הרחב. לא ניתן להשוות את האמוציות והרגשות שנלוו לעימותים הללו בעשורים האחרונים של המאה העשרים, למקום שהם תופסים כיום.
תחת זאת צפות ועולות בשנים האחרונות סוגיות חדשות המלוות ברגשות עזים, כמו היחס למגדר ומיניות בחברה. מחלוקות אלו, הנוגעות במסורת וחידוש, נעשות בשנת 2022 לשאלות שמאיימות על היכולת שלנו לחיות יחד מתוך תחושה שיש לנו מכנה משותף, או שיש לנו מה ללמוד אלו מאלו.
מכאן שבבואנו לדבר על חינוך משלב איננו יכולים להסתפק בהגדרות הצרות “חילוני“, “מסורתי“ ו“דתי“, המתארות את הדברים מן הפריזמה המסוימת של השסע הדתי־חילוני, אלא עלינו לתאר את הדברים גם מן הזווית של השסע השמרני־ליברלי. עלינו לעצב מערכת חינוך שתשכיל לחנך את בנותיה ובניה לחיות יחד מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות, המתקיימים בין אלו המאמינים בערכי השמרנות מזה ואלו המאמינים בערכי הליברליזם מזה. זוהי משימה גדולה ורחבה, משום שהיא מייצרת מורכבות גם בתוך הזהויות היהודיות המובחנות לכאורה הבאות בשעריו של בית הספר המשלב.
אם בעבר התקיים המפגש בין שתיים או שלוש קבוצות זהות, כעת עלינו לדבר על מפגש מרובה פנים: דתיים־ליברלים, דתיים שמרנים, מסורתיים־ליברלים, מסורתיים שמרנים, חילונים־ליברלים, חילונים שמרנים, ועוד כל מיני קבוצות ביניים על הגרף המורכב שיש בו ציר דתי־חילוני מזה, וציר ליברלי־שמרני מזה.
במציאות כזו, הצורך בחינוך המשלב נעשה חשוב לאין ערוך. חינוך לפלורליזם אמיתי ולפתרון קונפליקטים שלא באמצעות כוח או כיפוף ידיים כי אם מתוך דיאלוג והסכמה, חינוך ליצירת מכנה משותף שאינו מאפיל על הדעות והעמדות השונות אלא נותן רשות זה לזה להשמיע את קולן, חינוך שמאפשר לזהויות המורכבות לחוש שאינן חריגות וזרות אלא שיש להן מקום, חינוך שמלמד את בנותיו ובניו לכונן חיים משותפים על אף המחלוקת ומתוך המחלוקת – הוא חינוך שנעשה יקר המציאות, ושעדיין יש לו תפקיד חשוב בישראל של ימינו.
אליסף תל־אור הוא סמנכ"ל תוכן ואקדמיה ברשת מיתרים
