“רואה אתה, פרופ‘ יונג היקר“, כתב אריך נוימן למורו הרוחני, הפסיכיאטר הנודע קרל גוסטב יונג, “אני כה עייף מהיהודים ומהיהדות – ויחד עם זאת כל דקה פנויה וכל מחשבה היא על נושאים אלה, ואני חייב להגן על עצמי שלא אבלע לגמרי בעבודה זו“.
בין השנים 1942-1934 כתב הפסיכולוג וההוגה אריך נוימן חיבור מעמיק על מקורות התודעה היהודית, חיבור שמסיבות שונות נגנז על ידו ולא נודע ברבים. בזכות עמלם של פרופ‘ תמר קרון ודוד וילר, צמד אנליטיקאים מהאסכולה היונגיאנית, נגאל החיבור ויצא לאור לאחרונה בעברית. שמונים שנה לאחר סיום כתיבתו, “מקורות התודעה היהודית“ (בהוצאת כרמל) מוגש לקורא בליווי מבוא מקיף והפניות מרחיבות דעת למקורות שונים בתורתו הענפה של נוימן.
אריך נוימן, תלמידו המובהק של יונג ולימים פסיכולוג והוגה מקורי בזכות עצמו, נולד בגרמניה בשנת 1905, בבית יהודי משכיל ומתבולל. הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת ארלנגן, וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. לאחר מכן המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת ברלין, אך בשל עליית הנאצים לשלטון הוא קיבל את ההכרה על לימודיו אלה רק בטרם פטירתו, שנים רבות אחר כך.
כיהודים משכילים אחרים בתקופתו, כבר מגיל צעיר הושפע נוימן מהוגים בולטים כמרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג, התרועע עם גרשום שלום וחנה ארנדט, ואף גילה עניין רב בחסידות ובקבלה, ובזיקותיהם אל עולם הנפש. המתנה שבחר להעניק בנעוריו לבת זוגו יוליה היא קובץ סיפורי החסידים של מרטין בובר, “אור הגנוז“. “דרכינו עוד תמצאנה זו את זו“, כתב לה בהקדשה על המתנה שהעניק לה לרגל פרידתם אז, וכך אכן קרה; לאחר כמה שנים הקשר ביניהם התחדש והם נישאו. את השפעתו של בובר על נוימן ניתן למצוא בבירור גם בספר שתורגם עתה.
מתוך תודעה ציונית והבנתם את התפתחות הנאציזם בגרמניה, החליטו בני הזוג נוימן לעלות ארצה בשנת 1932. בדרכה התעכבה המשפחה בציריך שבשווייץ, שם פגש נוימן את מי שיהפוך למורו הגדול, הפסיכיאטר קרל יונג. במהלך כשנה וחצי נרקם בין השניים קשר אישי ומקצועי קרוב, שעתיד להיפסק בימי מלחמת העולם השנייה אך יתחדש לאחריה, ב־1947. יונג, שהיה בעצמו תלמיד ולימים בר־פלוגתא של זיגמונד פרויד, פיתח את מושג “הלא־מודע הקולקטיבי“. כעבור שנים ייחשב נוימן בעיני רבים ליורשו המובהק של יונג.
דבורה קוצ‘ינסקי, תלמידתו של נוימן: “הוא היה אדם דתי באופן מעורר השתאות, ואני לא מתכוונת ליהודי דתי במובן המקובל. הוא האמין שיש א־לוהים, או כוח גדול מאיתנו שקיים בנו, שנקרא ‘הנומינוזי‘, ובפניו צריך להיות בענווה ועם זאת גם לעמוד מולו – להיות ערים לעימות המתמיד שבין התודעה המודעת ובין הנומינוזי“
נוימן הגיע לארץ ישראל בשנת 1934. בדירתו הקטנה בתל־אביב הוא פתח קליניקה לטיפול נפשי, ועסק בפיתוח הגותו הייחודית. הוא ביקש להביא לידיעת המטפלים ביישוב ובמדינת ישראל הצעירה את שיטותיו של יונג ולהעמיד ממשיכים לדרכו. הדבר לא התקבל בקלות בקרב קהילת הפסיכואנליטיקאים המקומית, שבה שלט באופן מובהק האתוס הפרוידיאני.
משנתו של נוימן זכתה לאחרונה לעניין מחודש לאחר שהפסיכולוג הקנדי וההוגה השמרן ג‘ורדן פיטרסון כלל את ספרו, “מקורותיה ותולדותיה של התודעה“, כאחד מעשרת החיבורים החשובים ביותר לקריאה. “המבוא הטוב ביותר לעולם של יונג הוא הספר של נוימן“, אמר פיטרסון באחת מהרצאותיו הפופולריות. בהקדמה שכתב יונג עצמו לספר זה הוא ציין כי זה הספר שהיה משתוקק לכתוב בעצמו. בעת מותו הפתאומי, בגיל 55, נוימן כבר נודע ברחבי העולם בזכות ספריו שתורגמו לשפות רבות ובהן סינית, יפאנית וקרואטית.
“העבודה על התרגום התחילה מסקרנות“, אומרת פרופ‘ קרון. “לפני כ־15 שנה נודע לי שיש כתב יד של נוימן על התודעה היהודית בתקופת המקרא והחסידות, שנגנז ומעולם לא ראה אור. התעניינתי בנושא, והצלחתי להשיג עותק בגרמנית. חבַרתי לדוד וילר, מטפל יונגיאני שעלה משווייץ ושהגרמנית היא שפת אם עבורו. לאחר שגם אני עצמי צלחתי את מחסום השפה, החלטנו בתור התחלה לתרגם דווקא את שלוש המסות האחרונות שנוימן פרסם בחייו, ולהוציא אותם לאור (‘אדם ומשמעות‘, רסלינג, 2013). לאחר מכן חזרנו אל כתב היד הגנוז, והתחלנו לתרגם אותו בתור תחביב“.
הייתה לכם התחבטות אם לפרסם את כתב היד? שהרי בחייו נוימן לא הוציא אותו.
“נוימן אף פעם לא אמר בפירוש שלא לפרסם את החיבור, וחשבנו שזו תהיה החמצה אם הציבור הישראלי לא יכיר את הרעיונות האלו. הבחירה שלו לגנוז בסופו של דבר את כתב היד הייתה משום שהוא לא הרגיש מספיק בקי במקורות כדי לפרסם אותו בפומבי. אלה רעיונות חשובים שהוא ניסח כאן לראשונה, ושהשפיעו מאוד על צורת החשיבה שלו. כאן נוימן מתמקד לראשונה בהתפתחות התודעה ואף מנתח לעומק רעיונות חסידיים, שבהמשך הוא עוד יחזור אליהם“.
פרופ‘ תמר קרון לימדה באוניברסיטה העברית יותר מארבעים שנה, ושימשה כראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה. לצד עבודה מעשית בחדר הטיפול עסקה במחקר ובכתיבה, ובשנים האחרונות היא אחראית על ההוראה במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית. עד כה יצאו לאור שישה ספרים מפרי עטה, מהם ספרי פסיכולוגיה מנקודת מבט יונגיאנית ומהם ספרי פרוזה.
אל הגותו של אריך נוימן הגיעה קרון לראשונה במהלך הכשרתה כאנליטיקאית יונגיאנית. “אחד הקורסים המעניינים ביותר היה של דבורה קוצ‘ינסקי, שעסק באחד הספרים המרכזיים של נוימן, ‘מקורותיה ותולדותיה של התודעה‘. זה ספר שטרם תורגם לעברית, והוא ממש קנה את ליבי“, היא מספרת.
אבחון גורלי בכף היד
דבורה קוצ‘ינסקי, בת 96 כיום, הייתה מתלמידותיו הוותיקות של נוימן, ולימים אף עמיתה וחברה קרובה של בני הזוג אריך ויוליה נוימן. היא אישה חדה כתער, שעודנה מקבלת מטופלים על בסיס יומיומי, ומתארת את נוימן כאילו לא חלפו 62 שנה מאז שנפגשו לאחרונה. היכרותה עם בני הזוג נוימן, אי־אז בשנות הארבעים, שינתה במידה רבה את חייה.
“בפעם הראשונה שראיתי אותו“, היא זוכרת, “נגלה לפניי איש מרשים ביותר: גבר גבוה, אינטלקטואלי, עם רעמת שיער שכבר התחיל להכסיף. אדם שקט ביותר. הוא עישן בלי הפסקה והקרין אלגנטיות. לצד קבלת מטופלים רבים, הוא היה בעל ספרייה ענקית וכושר כתיבה יוצא מן הכלל“.
קוצ‘ינסקי הגיעה לארץ לאחר ששרדה ארבע שנים במחנה אושוויץ־בירקנאו, מגיל 16 עד 20. על התקופה הזו היא מסרבת לדבר עד היום. “כשהגעתי לארץ אחרי המלחמה, סבלתי מדיכאון מבלי שידעתי לקרוא לזה בשם“, היא מספרת. בניסיון להתמודד עם מצבה הנפשי קראה את ספרו של יונג, “על החלומות“, שעסק בביאור תופעת החלימה מפרספקטיבה של הפסיכולוגיה היונגיאנית. “הספר הזה שינה לי את החיים“, היא אומרת. “קיבלתי אותו בשעה עשר בערב, ולפנות בוקר כבר סיימתי אותו מכריכה לכריכה. התקשרתי למכר שהביא לי את הספר, ושאלתי אותו היכן אני יכולה ללמוד את התחום. התשובה שלו הייתה אצל אדם בשם אריך נוימן.
“כשהגעתי לראשונה לבית משפחת נוימן, חשדתי שהם צוענים“, צוחקת קוצ‘ינסקי. “לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי בחיים, והוא הציע לי לעשות מבחן בכף היד אצל אשתו יוליה (שלצד היותה מטפלת יונגיאנית עסקה גם בכירולוגיה; מ“ח) כדי להבין טוב יותר את המבנה הנפשי שלי. זו בדיקה שהיום פסיכיאטרים שולחים אליה אנשים עם חשד לפסיכוזה, ואז נראתה לי די פרימיטיבית.
“יוליה התבוננה בצילום של כף היד שלי, וישר אמרה: ‘אני רואה שבין גיל 16 לגיל 20 היית בבית האסורים. מה עשית?‘ היא קלעה בול, וזה נמשך כשהיא תיארה את המשפחה שלי. היא הוסיפה שלדעתה המקצוע הכי מתאים לי הוא פסיכולוגית, ולא סתם, אלא אנליטיקאית. זמן קצר לאחר מכן התייצבתי בירושלים באוניברסיטה העברית, ונרשמתי למחלקה ללימודי פסיכולוגיה. שמחת החיים חזרה אליי. בהמשך התחלתי טיפול אצל יוליה נוימן, ועם השנים התקבלתי להכשרה כמטפלת יונגיאנית אצל אריך. הוא אכן היה מנחה קפדן, אבל בתוך הקפדנות שלו היה אפשר לחוש במסירות ובאהבה שלו לתחום“.
בועה יקית בתל־אביב
בעולם מוכר נוימן כהוגה ויוצר חשוב, אך למרבית הציבור הישראלי שמו לא אומר דבר. “יקים לא ממהרים ללמוד עברית“, אומרת על כך קוצ‘ינסקי. “הוא לא היה מעורב כלל בחיי הציבור, וסירב ללמד באוניברסיטה ובמוסדות אחרים. מכיוון שדיבר וכתב בגרמנית, החשיפה שלו הייתה מוגבלת מלכתחילה. אשתו יוליה לא למדה עברית מעולם. התרכז סביבו חוג שלם של יקים משכילים שיצרו סביבו בועה, וזו אחת הסיבות לאנונימיות שלו כאן בארץ. בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, נוימן זכה להכרה כי הספרים יצאו שלו יצאו לאור בשפה הגרמנית. בעולם דובר האנגלית המצב היה מורכב יותר, שכן ספריו תורגמו לאנגלית מאוחר יחסית, מה שמנע ממנו לחדור לתודעה הציבורית“.
פרופ' תמר קרון: “בתחילת דרכו בארץ היה נוימן בקרע זהות. בין השיטין אפשר לראות את תהליך ההשלמה שהוא עובר. בסופו של דבר הוא כותב ליונג על שהותו בארץ: ‘דווקא בתחושת הזרות שלי, אני חש שאני במקום הנכון‘“
קוצ‘ינסקי מוסיפה כי “לא מעט מהיונגיאנים בציריך היו אנטישמים, והם לא קיבלו אותו פעמיים: פעם אחת הם התנגדו לספר שלו ‘פסיכולוגיית המעמקים והמוסר החדש‘, שנכתב בהשפעת מלחמת העולם השנייה, מאחר שהם היו מלאי רגשות אשם על השואה. בפעם השנייה הם התנגדו לכך שיונג ימנה את נוימן כיורשו הרשמי“.
כשאני שואל את קוצ‘ינסקי מה הפנימה מהעבודה הצמודה עם נוימן, היא מהרהרת רגע ומשיבה: “הוא היה אדם דתי באופן מעורר השתאות, אבל כשאני משתמשת במונח דתי אני לא מתכוונת ליהודי דתי במובן המקובל של המילה. הוא האמין שיש אלוהים, או שיש כוח יותר גדול מאיתנו שקיים בנו, שנקרא ‘הנומינוזי‘, ובפניו צריך להיות בענווה ויחד עם זאת גם לעמוד מולו – להיות ערים לעימות המתמיד שבין התודעה המודעת ובין הנומינוזי“.
כדוגמה לדתיות של נוימן מספרת קוצ‘ינסקי על חודשי חייו האחרונים, לפני מותו בגיל צעיר. “עוד לא מלאו לו 55, ולהפתעת כולנו הוא אובחן כחולה סופני בסרטן. אחרי ששמע חוות דעת נוספת בגרמניה, שאיששה את האבחנה הראשונית, הוא פתח את הספר הסיני ‘אי צ‘ינג‘, ספר מיסטי שמספק עצות להתלבטויות בחיים. הוא זרק את הקובייה, ויצא לו סמל שמשמעותו אדם המצוי בתהליך של הגירה ומעבר. הוא הפנים את העובדה שהוא הולך למות ו‘לעבור למקום אחר‘. הם חזרו מהר לארץ, ואריך נפטר תוך שלושה חודשים. הייתי עם המשפחה עד הרגעים האחרונים“.
מה לקחת מזה לחיים שלך?
“למדתי שגם כשאנחנו לבד, אפשר שלא לחוש בדידות. בגילי אומנם אני לבד – הילדים שלי גדלו, ובעלי נפטר לפני שנים רבות. אבל אם יש לך את זה בפנים, את הנומינוזי, אתה אף פעם לא לבד. יש חסד בכך שיש בנו קול אלוהי שמנסה לפתח אותנו“.
החסידות כשיבה אל הנבואה
בחלקו הראשון של “מקורות התודעה היהודית“ מתבונן נוימן בסוגיית ההתגלות בהר סיני, אירוע מכונן לדעתו בתולדות היהדות הקדומה. על פי נוימן, כפי שמסבירה קרון, “לאורך כל שנות הנדודים במדבר ואף אחרי ההתיישבות בארץ, ישנו מאבק בלתי פוסק בין המשיכה ל‘אדמה‘, לחומר, המיוצג דרך אלות הפריון הכנעניות ועבודת האלילים שהיא מושכת מאוד, ובין האמונה באל אחד – מופשט, זכרי, דורש דרישות מוסריות ותובע תביעות לא פשוטות. המתח הזה מפרה את החשיבה ואת היצירתיות של היהדות הקדומה“.
במעמד הר סיני ראה נוימן כישלון מהדהד, שמצוי עמוק בפסיכולוגיה של העם היהודי. “המעמד מתחיל ברצון של העם לזכות להתגלות אלוהית קולקטיבית, אך ברגע האמת העם נבהל ומבקש לשלוח מתווך, את משה. התוצאה היא שהעם עצמו לא באמת השתתף במעמד הר סיני, וההשלכות של היעלמות משה לארבעים יום וארבעים לילה היו מיידיות, בדמות חטא העגל, שהוביל לשבירת לוחות הברית. במקום להגשים את החזון שבו כל יחיד עומד אל מול האלוהים, ישנו כישלון שעוד ישוב ויחזור בחיי העם במהלך ההיסטוריה. המסע רצוף הכישלונות במדבר מוצג אצל נוימן בהקשר של המאבק בין האמונה בה‘ ובין הנטייה לאדמה. תקופת הבית השני היא השלב שבו מועצמת שוב דמותו של המתווך מול האלוהים – דמותו של המשיח. זה השלב שבו הנצרות, המבוססת על ביאתו של המשיח, מתפצלת מהיהדות“.
על רקע חורבן בית ראשון, גלות בבל ותקופת שיבת ציון, מתאר נוימן את עלייתם של אנשי החוק – הכהנים, המייצגים את הפן הרציונלי, הזכרי והמוחצן בתודעת העם, על חשבון הנביאים – אלו שמקבלים את השראתם מתוך החיבור אל הלא־מודע הקולקטיבי, האינטואיטיביים והמופנמים. מעתה, החוקה והכהונה יתבוננו בחשדנות על תופעות של התגלות אלוהית וחוויה נבואית ספונטנית.
נוימן מזהה את הצמצום והקיפאון של התודעה היהודית בכך שהיסוד האדמתי מודחק בחיי העם, בעיקר בגלל היציאה לגלות. ההלכה, הפן הגלוי והמוחצן של היהדות, מקבלת את הבכורה, ואילו תורת הקבלה, הפן היצירתי והחי של היהדות, אשר התפתח לדעת נוימן בתחילת האלף השני, נשמרת כגחלת לבודדים בלבד ומועברת כתורת סוד.
“הארעיות שהייתה מנת חלקו של העם היהודי בגלות, הביאה לחזיונות אחרית הימים ולתנועות המונים פסבדו־משיחיות, שהסתיימו בהתפכחות קשה וסכנה לחיי העם, כמו השבתאות למשל“, ממשיכה קרון ומציגה את ההיסטוריה היהודית על פי נוימן. “כנגדה התחזקה המגמה הרציונלית, הלמדנות היהודית ושמירת המצוות הקפדנית והנוקשה, כדרך לשמור על העם היהודי. הסכנה בדרך הזו הייתה אובדן האינסטינקטים הטבעיים של העם. האדמה המציאותית כבר הייתה רחוקה מאות ואלפי שנים מתודעתו של העם, ודווקא בשל כך עולים הגעגועים והטקסים המנכיחים כל העת את זיכרון אדמת ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש כמיתוס חי“.
נוימן כמעט לא מתייחס לפריחה של הכתיבה ההלכתית בדיוק בתקופה הזאת. זה לא פרץ של יצירתיות?
“נוימן מתייחס למיקוד בהלכה באופן שהוא בעיקר ביקורתי, וייתכן שכאן באה לידי ביטוי חוסר ההיכרות הישיר שלו עם המקורות ההלכתיים. יש לציין כי מאוחר יותר בחייו נוימן הסתייג מעט מהחלק בספר שמתאר את תקופת המקרא וראשית הבית השני“.
המהפכה של החסידות, שתגיע רק במאה ה־18, היא מבחינת נוימן מהפכה קופרניקאית: ניסיון לחזור אל המגע עם השכינה והטבע, ואל הצד הלא מודע שממנו מגיעה היצירתיות. “בניגוד לקולקטיביות שאפיינה את העם היהודי מקדמת דנא“, כותב נוימן, “החסידות שמה את הדגש על התפתחות האינדיווידואל, ותבעה מכל יחיד לגאול את הניצוצות השייכים לו לפי שורש נשמתו, זאת במקום לדחות את המשיחיות לאחרית הימים. בכך המשיחיות הופכת שוב ל‘אקטואלית‘“.
אשליית ההתבוללות
נוימן מצא קשר הדוק בין החסידות לעקרונות הפסיכולוגיה היונגיאנית, קשר שכבר מורו הגדול זיהה. בראיון שפורסם עם יונג ביוני 1955, הוא פנה אל המראיין באומרו: “היודע אתה מי חזה מראש את כל הפסיכולוגיה שלי במאה השמונה־עשרה? הרבי החסידי ר‘ דב בער ממזריטש, שכונה המגיד הגדול“.
“אני לא יודעת איך להתייחס לאמירה הזאת של יונג, שהייתה באחרית ימיו“, אומרת על כך קרון. “נוימן באמת רואה המון קשרים בין החסידות לפסיכולוגיית המעמקים. כך למשל, ‘האין‘, שהחסידות מרבה לדבר עליו, הוא מרכז הלידה מחדש של התודעה, שמגיחה או מופיעה מחדש מתוך הלא־מודע, בצורה ויטאלית ורעננה. בחסידות דורשים “מאין – יבוא עזרי“. מושג ה‘אין‘ מקביל במידה רבה לפסיכולוגיה היונגיאנית, הסבורה שכל היצירתיות מקורה בשכבות העמוקות של הלא מודע. זו רק דוגמה אחת, ועוד רבות פזורות לאורך הספר“.
ההערכה הגדולה של נוימן למהפכה החסידית נעצרה בדורותיה הראשונים. “נוימן מבקר בחריפות את ההסתאבות של הדורות המאוחרים של החסידות, בכך שהצדיק חזר ותפס את מקום המתווך", מציינת קרון. "על פי נוימן, יש כאן בעצם חזרה על הכישלון בעמידה אל מול האלוהים. החסידות בראשיתה הדגישה את האדם הפשוט שעובד את האלוהים, והנה תוך מספר דורות היא חזרה שוב אל המבנה ההיררכי הנוקשה בדמות תארי האדמו“רות שעוברים בירושה. נוימן רואה את רבי נחמן מברסלב כדמות ייחודית, כמי שניסה להתחבר לאנרגיה של החסידות הקדומה ולהביא להתחדשותן של המגמות המקוריות, אך למרבה הצער גם הוא נכשל בעניין זה“.
תהליכי ההשכלה והחילון שפשו בקרב יהודי מערב אירופה הרחיקו לדעת נוימן את היהודים מהרקע הקולקטיבי החיוני שלהם, והביאו למה שהוא כינה “אובדן הזיכרון“ של היהודי המודרני. בסיום החיבור תוקף נוימן בביטויים חריפים את הדחקת העבר היהודי לטובת “אשליית התבוללות“, כפי שכינה נוימן את המחשבה הנאיבית של יהודי דורו כי יתקבלו בזרועות פתוחות במערב הנוצרי, שהלאומנות ניעורה בו מחדש. “כמוכה עיוורון התמסר עם עתיק זה, באמון נאיבי של ילד, לפיתויי המערב, ואף פוגרום ואף משפט ראווה ואף תנועה אנטישמית לא הצליחו ללמדו את הלקח“, כתב.
כיצד יש להבין לדעתך את האמירות הללו של נוימן, שלא היה אדם דתי במובן האורתודוקסי של המילה?
“הדברים האלה באמת מדהימים. יש בחיבור הזה דברי נבואה של נוימן כלפי בני דורו, כשאנחנו יודעים שהוא מתחיל לכתוב אותם ב־1934 אבל לא בדיוק יודעים מתי הוא סיים. הוא פונה אליהם וטוען כי חוסר החיבור שלהם למקורות ואשליותיהם בדבר התקבלות לתרבות הגרמנית ולתרבות המערבית בכלל, יביאו אותם לכיליון. ניתן לראות בפסקאות הללו השלמה לתהליך ריפוי העצמי שנוימן עובר בעצמו במהלך העבודה על הספר“.
בהתכתבויות עם יונג התלונן נוימן על חוויותיו בארץ, וביטא את תחושות הבדידות שלו. אך באותה תקופה הוא החל לכתוב את “מקורות התודעה היהודית“, וקרון רואה בכך תהליך של חיפוש וריפוי עצמי. “בתחילת דרכו בארץ היה נוימן בקרע זהותי“, היא אומרת. “הוא גדל בבית מתבולל והפך לציוני, פסיכולוג יונגיאני בודד שמצא את עצמו בארץ ישראל בעקבות בריחה מארץ מולדתו. נוימן, שמגיל צעיר הכיר את החסידות ולמד מעט את המקורות, ביקש להתקרב לזהות היהודית שלו ולמצוא את החיבור שלו אליה. אפשר לראות בין השיטין את תהליך ההשלמה שהוא עובר. בסופו של דבר הוא כותב ליונג על שהותו בארץ: ‘דווקא בתחושת הזרות שלי, אני חש שאני במקום הנכון‘“.
האם העובדה שהספר נגנז בסופו של דבר, ושנוימן זנח את העיסוק הישיר ביהדות לטובת עיסוק בפסיכולוגיה אוניברסלית, לא מבטאת ייאוש מהזהות היהודית?
“אם אתה קורא את המאמרים האחרונים של חייו, שתרגמנו ב‘אדם ומשמעות‘, אתה רואה את ההפך הגמור. נוימן ממש לא התנתק מהזהות היהודית שלו“. קרון שולפת מהמדף את הספר ‘אדם ומשמעות‘, ומצטטת: ‘אני חושש להודות שאינני יהודי טוב, אף על פי שאין לי ביטחון מלא בכך. אך המסע שלי לימד אותי לחוות ולכבד את האלוהי כחסר דמות וצורה, וכיצירתי. ייתכן שמסע זה קרב אותי לתובנה של הגילוי העצמי של ה‘, אשר הוציא אותנו ממצרים ונתן לנו סימנים. בכל דור ודור מתרחשת מחדש יציאת מצרים זו אשר הווייתה היא ‘אהיה אשר אהיה‘. מאחר שכל אדם אשר מחפש תשובה לשאלת המשמעות יכול לדבר רק מתוך התנסותו האישית, אני יכול לדבר על ההתנסות האישית של ‘אהיה אשר אהיה‘ עבורי, בהקשר הזה“ (עמ‘ 99). אתה שומע מכאן שבסוף חייו נוימן היה לגמרי בתוך הסיפור היהודי“.
המיתוס של האם הגדולה
לצד 12 ספרים שפורסמו עד כה, ומאמרים רבים העוסקים בפסיכולוגיית המעמקים, חיבר נוימן מסות מקוריות על יצירותיהם של אמנים, סופרים ומוזיקאים מוכרים. בין אלה ניתן למנות את ליאונרדו דה־וינצ‘י, פרנץ קפקא, מארק שאגאל והנרי מור.
“נוימן נתן מקום מאוד משמעותי לדמותו של האמן, המחובר אל הצד היצירתי שלו וקשור אל השראה שמקורה בלא־מודע הקולקטיבי“, אומרת רות נצר, מדריכת מטפלים בשיטה היונגיאנית, ומחברת ספרי עיון על מסע הנפש ממבט יונגיאני. “הוא מייחס חשיבות רבה לאמנים הגדולים, שתפקידם לתווך תכנים חדשים לתודעה המודעת של האנושות, המתאימים להתמודדות עם רוח הזמן של בני אותו הדור“.
זה שונה מאוד מהאופן שבו פרויד ראה את מקומה של האמנות.
“נכון. פרויד ראה באמנות סובלימציה של היצרים הנמוכים שבנפש. לא פעולה בעלת ערך העומדת בפני עצמה, אלא במקרה הטוב רק עידון של ‘האיד‘. לעומת זאת, בתפיסה של יונג וגם של נוימן, האמנות כשלעצמה היא דבר מרכזי בנפש. יש לנוימן ספר שלם על הנרי מור, פסל אנגלי שפעל בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא רואה בכל הפסלים של מור את השיבה המתוקנת אל החומר, ואת חזרת הנשיות וארכיטיפ ‘האם הגדולה‘ אל התרבות האנושית.
“דוגמה בולטת בהקשר היהודי היא מארק שאגאל, שבזמן האחרון התעמקתי בו ברמה האישית“, אומרת נצר. “רוב היצירה שלו היא התייחסות למוטיבים מהעיירה היהודית ומהיהדות. שאגאל משרת את הצורך של עצמו לשמור את הזיכרון של העיירה היהודית שחרבה, ובמקביל הוא עושה שירות עבור העם היהודי כולו. הוא נותן לו אופציות לשיבה מחדש, לחזרה אל המוטיבים של מה שהיהדות הייתה בעבר. מהבחינה הזאת, שאגאל הוא צינור לביטוי תכני ההתמודדות של העם היהודי על רקע השואה“.
נוימן ראה בשיבת הנשיות למרכז התודעה גורם מרכזי בתיקונה המוסרי של האנושות. הוא שכלל ופיתח מושג שיונג חידש, ארכיטיפ “האם הגדולה“. “הספרים של נוימן תרמו לקידום הנשיות בחברה ולקידום נשים בכלל, בתקופה שזה עוד לא היה עניין פופולרי“, קובעת נצר. בדומה לתהליך “עליית השכינה“, רעיון שפותח בכתבי החסידות – ושיש מי שקישרו אותו לעליית מעמד האישה בדורות האחרונים – גם נוימן ראה בשיבה אל מיתוס “האם הגדולה“ עניין משמעותי בהקשר הפמיניסטי המודרני.
נצר: “בספרו ‘האם הגדולה‘ נוימן מתחקה אחר המוטיבים השונים של דמות אלות־האם במיתולוגיות השונות. לדעתו, התיאוריה הפרוידיאנית הייתה חסרה עקב הדחקתה את הנשי לטובת עיסוק יתר במקומו של האב ובמאבק בדמותו (‘תסביך אדיפוס‘), דבר המשתלב היטב עם הניסיון שלו להיות ‘מדעי‘ ו‘רציונלי‘, ולא לראות חשיבות בצרכים הגבוהים של הנפש.
“נוימן, לעומתו, לא הסתפק בהדגשת החשיבות של האישה כאם במשפחה, אלא עסק גם בכוחה הארכיטיפלי כאלת אדמה קדומה, שלאי־ידיעת המקום הראוי לה בנפש האנושית יכולות להיות תוצאות הרות אסון. בהשפעת הנצרות זוהתה האישה עם חומר, טומאה ורוע, לעומת הגבר שזוהה עם רוחניות וטהרה. הסדר הגברי־פטריארכלי ביטל את כוחה של האם־האישה בתרבות, וכך הוא נותר ללא העושר הרגשי והרוחני שלה. המיתוסים החוזרים בתרבות של הגיבור מבתר המפלצת, פורשו על ידי נוימן כקטנותה של התודעה הרציונלית הגברית המתבוננת באימה על עוצמתה של האם הגדולה, ומפחדת להיבלע על ידה. לעיתים ‘האם הגדולה‘ גם לבשה את לבוש המכשפה“.
מפזרת את העננה
לנצר יש גם ביקורת על הגותו של נוימן. “במאמרו ‘האדם המיסטי‘ נוימן סבור משום מה כי האדם, כל אדם, הוא יצור מיסטי בבסיסו, ‘הומו־מיסטיקוס‘. כל מפגש עם הלא־מודע בשלבי החיים השונים לדעתו, מוגדר כמפגש מיסטי. הדבר סותר חלקים אחרים בהגותו, כמו למשל בספרו ‘הילד‘, שבו הוא לא מזכיר דבר מכל אלו. נקודה נוספת שבולטת בכתיבתו היא הערצת היתר למיתוסים. הוא לוקח כל מיתוס שנכתב אי־פעם ומייחס לו אמת נצחית. הוא לא מגלה ביקורתיות להלכי רוח בעייתיים המובעים בהם, כמו למשל מיתוסים במיתולוגיה היוונית העוסקים באונס נשים“.
העננה המאפילה על יחסי נוימן־יונג היא סוגיית האנטישמיות, והערפל סביב עמדתו של יונג כלפי התנועה הנאצית בראשית דרכה. היו שטענו כי יונג נפעם מהניסיון הנאצי להחיות מחדש את האמונה במיתוסים הגרמאניים העתיקים, וראה בתנועה הנאצית בשורה של התחדשות תרבותית. לימים ביקרו אותו על כך שלא אזר אומץ למחות בפומבי נגד היחס ליהודים, זאת אף שרבים ממקורביו אז היו יהודים, בהם גם אריך נוימן.
בשנת 1933 הסכים יונג לשמש כנשיא האגודה הבינלאומית לפסיכותרפיה בברלין, וכעבור שנה אף כתב על הניגוד שבין הנפש הגרמנית והיהודית: “היהודי, שהוא כמין נווד, עדיין לא יצר צורה תרבותית משלו וככל הנראה לא ייצור לעולם“. וכן: “התודעה ה‘ארית‘ בעלת פוטנציאל גבוה יותר מן התודעה היהודית“. בשנת 1938 חזר בו מראיית הנאציזם כבשורה רעננה, ואף כתב בגנותו של אדולף היטלר. הביקורת כלפי יונג דבקה גם בנוימן, שנשאר בקשר קרוב איתו לאורך השנים.
רות נצר דוחה את האמירות הללו. “בימים אלו אני בשלבים האחרונים של הוצאת ספר המטפל במיתוס הזה כאילו יונג היה נאצי לתקופה מסוימת. זו שגיאה רווחת“, היא קובעת. “את נוימן בוודאי לא צריך לבקר על כך, משום שלא היה לו על מה לסלוח. הוא מעולם לא חשב שיונג היה אנטישמי, ובטח שלא נאצי. גם נוימן וגם ג'יימס קירש (תלמיד יהודי נוסף של יונג; מ“ח), היו בקשר איתו לאורך כל שנות הארבעים. אף אחד לא האשים אותו בדבר. הם אמנם רצו שהוא יפרסם יותר אמירות חיוביות לטובת היהודים, דבר שכמובן היה מסכן אותו פיזית. יונג עשה טעות טקטית עם כמה אמירות מסוימות בשנות השלושים, אבל בין זה ובין נאציזם מפרידה תהום. היום אנחנו כבר יודעים שיונג עבד בשירות ה־CIA וניתח דרכי התנהגות של מנהיגים נאציים בזמן המלחמה, דבר שיכול להסביר את השתיקה המאוחרת שלו סביב השנים הללו“.
