מה סוד ההצלחה של העם שלכם? זו השאלה שחזרה שוב ושוב באוזני אוהד טופור, המייסד והיו"ר הישראלי של חברת השקעות בינלאומית הממוקמת בדרום־קוריאה ובאנגליה. טופור, שנולד בישראל ומסיבות עסקיות התגורר שנים רבות מעבר לים, גדל וחי בסביבה חילונית, ומעולם לא הקדיש מחשבה לייחודם של היהודים בתחום העסקי. השאלה החוזרת על הצלחתם של יהודים בעסקים גרמה לו להרהר בנושא ולבדוק נתונים. משבר הקורונה העולמי יצר עבורו הזדמנות. ראשית, לשוב עם משפחתו לישראל, ושנית, הזמן שהתפנה לו בימים של שמיים סגורים לטיסות בינלאומיות, נוצל ללימוד ולבירור תשובות אפשריות לשאלות שהעלו מכריו.
תשובתו של טופור – לאחר שבדק נתונים של הצלחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית ותרבותית שהעלו סטטיסטיקה חד־משמעית בנוגע להישגיהם של אנשים ממוצא יהודי, חקר את הנושא והסיק שהתופעה אינה יכולה להיות אקראית – היא שהתרבות אחראית להצלחה. בהקשר היהודי, התרבות היא בעיקר המסורת היהודית. הטענה איננה שהאמונה או מטפיזיקה כלשהי גורמות להצלחתם של יהודים, אלא שתכונות ומאפיינים שמקורם בדת היהודית, לצד ההיסטוריה היהודית הייחודית, עיצבו דפוסי חשיבה והתנהגות מסוימים שהם מנוֹעים להצלחה. הספר מוקדש להצגת הדפוסים הללו.
תרבות של למדנים
טופור מציג עשרה דפוסי התנהגות כאלה. העיקרון הראשון שהוא מונה בספרו הוא הלימודי. חשיבות החינוך, יצירת תרבות של למדנים, ואופי הלימוד שהשתרש בבתי מדרש שבהם למדו ולומדים תורה, ובמיוחד תלמוד; לימוד שכלל צבירת ידע, יכולת אנליטית, הערכה ביקורתית ויישום הידע על סוגיה מעשית; ואופי לימודי של הקשבה ולמידה פעילה במסגרת הלימוד הזוגי, ב"חברותא". על אלה נוסף ערך הלימוד במסגרת המשפחה, ששיאו בא לביטוי בליל הסדר.
העיקרון השני הוא חשיבה לעומתית ונטילת סיכונים מחושבים. החשיבה הלעומתית אף היא תוצר של אופי הלימוד הבית־מדרשי בחברותא ושל צורת הסוגיה התלמודית, המציעה דיון בנושאים שונים תוך עימות מתמיד בין דעות מגוונות. טופור מדגים מתחום מומחיותו – ניהול השקעות – הצלחות של חברות בבעלות יהודית, שהתאפיינו בחשיבה לעומתית וביצירת אווירה שמאפשרת השמעת דעות סותרות.
היסוד השלישי הוא זריזות וישירות. אל מול עצלות ודחיינות ולעומת הליכה סחור סחור. לטעמי, זהו הפרק המעט חלש יותר בספר. הן משום שאלה אינן בהכרח תכונות הנשאבות ישירות מהמסורת היהודית והוטמעו באופן מובהק בבניה, והן מכיוון שאינן בהכרח מאפיינות הצלחה. אסטרטגיות משא ומתן עקיפות, עדינות ומתמשכות עשויות להניב הצלחה, במקום שבו הישירות הישראלית חסרת הסבלנות נכשלת.
עיקרון רביעי הוא חשיבותה של המשפחה במסורת היהודית. הן עצם קיומה ושיעור הילודה הגבוה יחסית בקרב משפחות יהודיות – הן מצד היתרון הכלכלי של דורות צעירים מתחלפים ותומכים, לעומת הזדקנות האוכלוסייה במקום שבו הילודה נעצרה; והקשר בין גידול האוכלוסייה לצמיחה כלכלית – והן מצד הערכים הנלווים של אהבה, תשומת לב, חום, דאגה ולכידות המעניקות ביטחון עצמי, יציבות נפשית ואופטימיות, הנדרשים כולם להצלחה בכל תחום. כאן מציע המחבר גם את ייחודה של השבת, לא רק כיום מנוחה מעמל, אלא גם כבסיס למעורבות ההורית בחיי הילדים וללכידות המשפחתית, להתנתקות הכפויה מהרעש הבלתי פוסק, במיוחד ברשתות החברתיות, והתכנסות לתוך ערכים מסורתיים כמשפחה, קהילה ורוחניות.
חישול כוח הרצון
עיקרון מספר 5 מתרחב מהגרעין המשפחתי למודל הקהילתי. ההשתייכות לקהילה היא יסוד מוסד בתרבות היהודית המסורתית, ובהקשר הרחב היא מתגלה כמקור להעצמת היחיד שבתוכה ולתמיכה בנזקקים, כמפתח לאריכות ימים ואף כבעלת יתרונות עסקיים. הפרק הבא מציג את דפוסי ההתנהלות "התמדה ועקביות". דווקא בעידן של שינויים גלובליים תכופים, ההתמדה, כוח הסבל ובעיקר העקביות ושמירה על עמוד שדרה ערכי יציב ובלתי משתנה, הם מפתח להצלחה בעולם של אי־ודאות. אחריו באים בפרק נוסף איפוק, יכולת דחיית סיפוקים ושליטה עצמית, בבחינת "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". בפרק זה מביא טופור דוגמאות הלכתיות למשמעת עצמית, שהן מעין "תרגילים לחישול כוח הרצון" – מניהול סדר יום קפדני ומדוקדק וריכוז בתפילה ובלימוד, ועד הלכות כשרות וברכות לפני האכילה והימנעות מיחסי אישות בזמנים מוגדרים.
נושא ההתמודדות עם שינויים ומשברים נמשך גם לפרק השמיני, המייחס חשיבות ליכולת הגמישות וההסתגלות. לצד תיאורים מההיסטוריה היהודית, שחייבו הסתגלות מהירה לתנאים משתנים, טופור מציג בצדק רב דוגמאות "הלכתיות־עסקיות" כגון מצוות שמיטה, פתרונות הפרוזבול וההלוואה בריבית, המלמדות על הגמישות המחשבתית בתפיסת המצוות היהודית. הוא גם עומד נכונה על השילוב והמתח הקיים במסורת היהודית בין שמרנות לחדשנות, בין התפתחות למהפכנות, בין מסורת לחידוש.
עיקרון תשיעי בספר הוא העיקרון המוסרי. "נשאת ונתת באמונה?" היא השאלה הראשונה שנשאלת הנשמה בהגיעה לעולם הבא. אתיקה עסקית, אמירת אמת ומוסר עבודה, הם עקרונות חיוניים ויסודיים להתנהלות חברתית מוסרית ראויה וצודקת. לא פעם הם גם המשתלמים ביותר מבחינה כלכלית, לעומת קיצורי הדרך הלא־מוסריים של הונאה, רמאות וגנבת דעת.
הפרק העשירי והאחרון מציג בכותרתו את שאלת המטרה: "מה חשוב בחיים?". אל מול שאיפות והישגים שנמדדים בעושר רב בלבד, מציג הפרק דיון בפרופורציות הראויות לחיים. פרק זה אינו כולל מובאות רבות מהמסורת היהודית ומסתפק בעיקר באזכורם של כמה מנהיגים יהודים עשירים, מקראיים ופוסט־מקראיים, ודן למשל ביחס למתנות בסיפור המקראי על יעקב ועשיו. כשהוא דן בערך הנשיאה באחריות, מוצגים לצד "החטא הקדמון" של אדם וחוה בגן עדן, שהסירו מעצמם אחריות לעבירה, גם גישה תלמודית לאחריות בהקשר של הסיבות לחורבן, ודבריו של הרב יונתן זקס על חשיבותה של קבלת האחריות ביהדות. הפרק מסתיים בתודות. לא אלו המקובלות למסייעים במלאכת הכתיבה וההפקה, שכבר נמסרו בראשית הספר, אלא בחשיבות הכרת התודה, הנלמדת החל מברכת "מודה אני לפניך" עם פקיחת העיניים בבוקר, ודרך שאר ברכות הודיה.
המוצא היהודי ואנטישמיות
את כל דפוסי החשיבה וההתנהגות הללו מתאר המחבר מתאר מתוך רעיונות קצרים המבוססים על הדת, התרבות וההיסטוריה היהודית, ומוסיף להם תימוכין, דוגמאות או השוואות מתוך ידיעות ונתונים מתחומים מגוונים ועדכניים, אנקדוטות מחייהם של מצליחנים ידועים ואירועים שונים בארץ ובעולם, הנקשרים לנושאי הפרקים. בסיום כל פרק הוא מציע רשימה של כללים מעשיים ליישום, הנקראת "מאסטר טיפ". השילוב הזה יוצר ספר קריא, קליל וקולח, שאינו עמוס ומכביד, ומתאים לפיכך למגוון רחב של קוראים – צעירים כמבוגרים, מתחילים כמנוסים, אנשי עסקים כמחנכים ועוד.
מטבע הדברים, כל אחד מהפרקים הקצרים בספר ראוי למחקר מעמיק ולכרך משלו. כדי להקיף את שלל הרעיונות ואת רשימת העקרונות שהוא מבקש להציג, הדברים מובאים בדרך כלל על קצה המזלג, כמעין טעימות מהמסורת היהודית. לפעמים בפירוט רב יותר ולפעמים פחות. אפשר להציע עקרונות שונים או נוספים מהתרבות היהודית כחשובים להצלחה. למשל עיקרון היצירתיות, שבא לידי ביטוי כבר בסיפורי התנ"ך – אפשר לזכור בהקשר זה את יעקב אבינו, המשתמש בתכסיס גנטי כדי להרבות את שכר הצאן שלו – ונמשך ביצירה המדרשית והתלמודית רבת היצירתיות, המעוף והדמיון, ובפתרונות פרשניים והלכתיים שדרשו חשיבה יצירתית. או את ערך החדשנות – המגמה והשאיפה המתמדת להיות חדשן, לחדש בלימוד, הניכרת במלוא עוצמתה בתלמוד הבבלי אך גם במקורות אחרים, ושהשפיעה על דורות של לומדים. אך אין בכך כל ביקורת על הבחירה בעקרונות שהספר מציג. נבררו כאן עקרונות יסודיים, חשובים ורבי עניין (וגם למספר עשר נודעת משמעות עמוקה במסורת היהודית), שמסייעים להבנת תופעת ההצלחה והשגשוג של יהודים מצד אחד, ומציעים אותם כמודל לכל הצלחה עתידית מצד אחר.
כאשר ספר דן בעקרונות להצלחה לאומית, שלא לומר גזעית, הוא ניצב בפני שאלות לא פשוטות, על עצם העיסוק בכך ועל הנחות היסוד המנחות אותו. ראשונה היא השאלה האומנם אפשר לייחס תכונות ומאפיינים של הצלחה למוצאם של יחידים מצליחים? ואם התשובה היא חיובית – מחרה־מחזיקה אחריה שאלת האנטישמיות. אנטישמים רבים, מאז ומעולם, השתמשו ב"הצלחה היהודית" למטרות שליליות, תוך מתן פרשנות משל עצמם לתופעה.
שאלות נוספות הן למשל: מה מוגדר כ"הצלחה"? מה נכלל בהכללה הגורפת – הרי לא כל היהודים פועלים לפי הדפוסים המוצעים בספר, ויהודים אחרים הצליחו אף שפעלו בדרכים אחרות לגמרי? אם ההנחה היא שהדת והמסורת יצרו את מתכון ההצלחה, כיצד אלה משפיעים על מי שאינם מקבלים אותן, אנשים שאינם דתיים? וגם: האם הדפוסים הללו ייחודיים לתרבות היהודית? האם תרבויות אחרות אינן מצטיינות יותר בתחומים אחרים? ועוד.
צביונה של מדינה
טופור נדרש בקצרה לרוב השאלות הללו, והוא מסייג מראש את דבריו. הוא מודע לממד ההכללה, אינו טוען לעליונות התרבות היהודית ובוודאי מזהה מצד אחד את הצטיינותן של תרבויות אחרות במה שיהודים דווקא אינם נוטים להצטיין בו, ומצד שני את היותן שותפות לחלק מהעקרונות שהוא מציג. הוא טוען בעיקר לשילוב של כל העקרונות, הדפוסים והמאפיינים הללו יחד, ולאופן שבו התרבות והמסורת השרישו אותם בקרב העם היהודי. בכך הוא מספק גם מענה לשאלה על הצלחתם של יהודים שאינם דתיים. אולי לא בדיוק שומרי מסורת (אף שמסורות רבות נשמרות אצלם), אבל בוודאי משמרים, גם בלא מודע, השפעות תרבותיות ארוכות שנים ובעלות עוצמה.
לכך הוא מצרף טענה מעניינת נוספת, שלפיה אחרי הגלות, ההיטמעות וההתבוללות, מי שמזהים עצמם כיום כיהודים, הם לרוב צאצאים למשפחות ששימרו את זהותן היהודית במשך שנים רבות והטמיעו בתוכן את הדי־אן־־איי התרבותי. בהתייחסות לשאלת האנטישמיות הוא טוען שלא זו בלבד שאינה גורם מעכב בכתיבת הספר, אלא שהיא אחד ממניעיו: הפרכתן של תאוריות קונספירציה רווחות בעולם האנטישמי.
שאלה אחרת על מניעי כתיבת הספר היא האם הספר מיועד לבני שיחו של המחבר מעבר לים, מאסיה וממקומות אחרים, שהציגו בפניו את שאלת המצליחנות היהודית. אם כך, ראוי היה שייכתב בשפתם או באנגלית כשפה בינלאומית. פרסום הספר בעברית מלמד על כך שהוא מיועד כנראה קודם כול לישראלים. ואכן, טופור מציין את אמונתו שלתובנות שבספר יש משמעות רבה עבור ישראלים. בהקשר זה הוא כותב בסוף דבר לספר: "אני רוצה להציע לכם הצעה: במקום להסתכל על היהדות כדת, חשבו עליה כעל מערכת הפעלה לחיים".
כאדם שסביבתו חילונית ושאינו דתי בעצמו, הוא רואה בחשש את אובדן הקשר עם המסורת היהודית, שמשמעותו אובדן התרבות שנובעת ממנה. ההתרחקות ממקור תרבותנו עלולה, לטענתו, לגרום לכך שנאבד גם חלק מהכישורים, היכולות המיוחדות והאווירה מעודדת ההצלחה שתרבות זו מעניקה לנו. הדיון בצביונה של מדינת ישראל אינו קרוב לסיום, הוא אומר בפתח הדבר לספר, ולכן חשוב שישראלים רבים יכירו בחשיבות התרבות היהודית להמשך השגשוג ויפנימו שהמגמה להידמות לכל העמים עלולה לפגוע בהצלחתה של המדינה.
