בחדר קטן בירושלים התכנס ביום שני שעבר הרכב של שלושה דיינים למעמד נדיר ומרגש: הפקעת קידושיה של צביה גורודצקי, שבשמונה־עשרה השנים האחרונות נאבקת, ללא הצלחה, לקבל גט מבעלה. המעמד כולו נמשך פחות מחצי שעה: הדיינים, בראשם הרב פרופ' דניאל שפרבר, ישבו בשולחן אחד; בשולחן ממול ישבה גורודצקי, יחד עם נציגוֹת 'מרכז צדק לנשים' שליוו אותה לאורך הדרך ויזמו את הקמתו של בית הדין. שלושת הדיינים שאלו את גורודצקי כמה שאלות, היא השיבה בקיצור, ואז, לאחר שהבהירו לה שלפסיקתם אין תוקף חוקי במדינת ישראל, הקריאו לה מסמך קצר בן כמה שורות, חתמו עליו והגישו לה. בחדר, מספר הרב שפרבר, לא נותרה עין יבשה אחת. "היא הודתה לנו, ודמעות זלגו מעיניה", הוא מספר כעת. "אי אפשר להישאר אדיש לאירוע כזה".
כך הסתיימה סאגה שנמשכה קרוב לחצי יובל שנים, של אחד ממקרי העגינות הממושכים ביותר בתולדות מדינת ישראל. נישואיהם של מאיר וצביה גורודצקי עלו על שרטון כבר בתחילת שנות התשעים, בין היתר על רקע אלימות קשה מצד הבעל, המשתייך לחסידות חב"ד. מאז ניסתה גורודצקי, בת 54 כיום, להתגרש מבעלה. ב־2001 הוא נשלח לכלא, ושם הופעלו כלפיו סנקציות. נשלל ממנו מזון כשר למהדרין, וכך גם האפשרות להניח תפילין.
הסנקציות הללו לא הועילו: הבעל התמיד בסירובו לתת גט לאשתו ואם ארבעת ילדיו. לאורך השנים נשאה גורודצקי לבדה בעול פרנסת המשפחה, ובשלב מסוים נכנסה לחובות שהצטברו והגיעו לסכום של 200 אלף שקלים. לפני כשנה אף התייצבה מול הכנסת ופתחה בשביתת רעב.
מאז תחילת שנות האלפיים דנו עשרות דיינים בעניינו של בעלה הסרבן של צביה גורודצקי, אך היא נותרה בעגינותה. "אני מלא התפעלות מאישה שבמשך כל כך הרבה שנים לא עזבה את דרך התורה וההלכה, ורצתה רק להיות משוחררת מבחינה הלכתית. זו גבורה גדולה מאוד. בדרך כלל נשים שנמצאות במצב כזה פשוט עוזבות את דרך התורה", אומר הרב שפרבר על גיבורת הפרשה.
לאחרונה החליטו ב'מרכז צדק לנשים' ליזום באופן חריג הקמה של בית דין אורתודוקסי פרטי שיפתור את מצוקתה של גורודצקי. נשות המרכז פנו לרב פרופ' שפרבר – נשיא המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, חתן פרס ישראל, פוסק הלכה וחוקר מדעי היהדות – ולשני דיינים נוספים שבחרו להישאר בעילום שם. אחד מהם כתב תשובה הלכתית ארוכה והגיש אותה לרב שפרבר. הוא מצידו העיר הערות והוסיף תוספות, וכך התגבשה ההכרעה ההלכתית שאפשרה להפקיע את קידושיה של גורודצקי.
"לא היו לי שום היסוסים אם להצטרף לבית הדין", אומר הרב שפרבר, "אבל רציתי להיות משוכנע שהבסיס ההלכתי של המעשה הזה תקף. אי אפשר סתם להפקיע קידושין, צריך לבסס את זה. ברגע שהשתכנעתי וראיתי שהתשובה מבוססת היטב, הסכמתי להשתתף בתהליך. ראיתי שעדיין לא הייתה תגובה מהרבנות הראשית, ואני חושב שהם עושים בתבונה. לברך אותנו הם לא יכולים, ולבקר אותנו זה לא יהיה לטובתם, מכיוון שיש כאן מקרה באמת חריף וקיצוני".
במקום שאין אנשים
החלטת בית הדין נשענה כאמור על הפרקטיקה של הפקעת קידושין: קביעה שלפיה הקידושין בין גורודצקי לבעלה אינם תקפים. "הפקעת קידושין היא אפשרות ידועה שמופיעה כבר בגמרא ובשולחן ערוך", מבהיר הרב שפרבר. "במשך כל הדורות הפקיעו קידושין בעת הצורך, באמצעות כלים הלכתיים שמאתרים פגם בעצם מעשה הקידושין. כאן, למשל, קבענו שהטבעת שניתנה בחופה לא הייתה של הבעל, אלא נקנתה מכספה של האישה. הסתמכנו על עדויות וחוות דעת פסיכיאטריות שלפיהן הבעל לא שפוי בדעתו ושהייתה לו הפרעת אישיות כבר בשעת הקידושין, ולכן יש כאן מקח טעות. השתמשנו בדרכים המקובלות בהלכה".
לפני כמה שבועות התעוררה סערה סביב סרבנות הגט של ירון אטיאס. בית הדין הפעיל סנקציות נגדו, כולל "שיימינג" וכליאה, ובסופו של דבר ניתן הגט. האם זו לא דרך מקובלת יותר להתמודד עם סרבנות גט?
"אנחנו עוסקים באדם שישב בכלא במשך שש־עשרה שנה, חסיד חב"ד ששללו ממנו אוכל כשר למהדרין ולא אפשרו לו להניח תפילין, אדם שהכריז שכל עוד הוא חי – אשתו לא תצא לחופשי. אתה חושב ששיימינג היה משפיע עליו? אם היו מודיעים בבני־ברק שאסור להכניס אותו לבית הכנסת, הוא היה משנה את דעתו? שיימינג לא רלוונטי כאן. בעבר היו כופים את הבעל עד שהוא היה מסכים לתת גט, מכים אותו ושוברים את רגליו. החוק לא מאפשר זאת, ואני גם לא חושב שצריך להשתמש באלימות. בסופו של דבר, לא מצאנו פתרון אחר מלבד הפקעת הקידושין.
"אני לא אומר שאין דרכים אחרות להשיג גט. יכול להיות שאם היו מענים את הבעל פיזית, הוא היה מסכים לתת גט. היו גם מקרים של סחטנות – נשים ששילמו כסף לבעל כדי שייתן גט וזה 'הצליח', אף על פי שזה פסול בעיניי. במקרה הזה כל הניסיונות של בתי הדין לאורך השנים עלו בתוהו, ולכן היינו חייבים להתערב. הנטייה של הדיינים בדורנו היא להחמיר ולא להשתמש בכלי של הפקעת קידושין. הם חוששים מן הפרקטיקה הזאת, ממדרון חלקלק שיביא לערעור מוסד הנישואין. אני לא מבטל את החששות הללו, יש להם מקום; אבל הם לא רלוונטיים כשמדובר על אישה שספגה אלימות קשה, שסובלת סבל נורא לאורך מחצית מחייה, ושלא חיה בזוגיות כבר יותר מעשרים שנה. מדובר במקרה מאוד יוצא דופן, ואין ברירה אלא למצוא פתרון יצירתי".
אפשר לקבוע קריטריונים למקרים כאלה? האם הייתם פועלים באופן דומה גם במקרה של אישה שהיא מסורבת גט במשך חמש או עשר שנים?
"זה לא רק עניין של זמן, אלא גם של סבל. שנתיים של אלימות פיזית קשה חמורות בעיניי יותר מחמש שנים של חיים בנפרד. צריך לדון בכל פרשה לגופה. אני לא מעלה על דעתי שהיינו מחליטים החלטה דומה במקרה של אישה שהיא מסורבת גט במשך שנתיים. מקרים כאלה צריכים להיפתר בבתי הדין, ואנחנו מעדיפים שבתי הדין יטפלו בהם. אין לנו כוונה לערער על סמכותם של בתי הדין אלא לפעול במציאות של ייאוש, כשאי אפשר עוד להתעלם מסבלם של בני אדם. כאן, כשהסבל היה קיצוני כל כך, הרגשנו שחובה עלינו להתערב".
האם גילה של גורודצקי, והעובדה שהיא ככל הנראה לא תלד ילדים נוספים, השפיעו על ההחלטה שלכם?
"כן. אני בספק אם היינו פועלים כך אם הייתה לפנינו אישה בת שלושים, אלא אם כן המצב היה קיצוני מאוד. גם אם הייתה עומדת לפניי אישה עגונה בת שלושים, עדיין הייתי מאמין באמונה שלמה שמבחינה הלכתית היא רווקה אחרי שהפקענו את קידושיה, ושילדיה שייוולדו לאחר מכן אינם ממזרים – למרות שהמדינה לא חושבת כך, ומבחינתה היא נחשבת לנשואה וילדיה לממזרים. היום, כשהכול נרשם, ייווצר מצב שבו ילדיה של אישה כזו יהיו ספק ממזרים, והם לא יוכלו להסיר מעליהם את הכתם הזה. לכן, למרות שאני עצמי סבור מבחינה הלכתית שאותו ילד אינו ממזר, אני יודע שהרבנות תראה בו ממזר ואני לא רוצה לעשות שום דבר שישפיע לרעה על חיי הדור הבא.
"רשימת הממזרים של הרבנות היא דבר שגוי שאין לו מקום. המסורת בכל הדורות הייתה להגיד לממזר ללכת למקום אחר, שם הוא ייבלע וייעלם. יש כל מיני דרכים להתמודד עם ממזרות, אבל במדינת ישראל כיום אין אפשרות כזו, בגלל הרישום והמעקב. לכן יהיה לי קשה יותר להתיר עגונה צעירה, לא מפני שאני לא בטוח בפסיקה שלי, אלא בגלל הכתם שהממסד הדתי יטיל על הילדים הללו".
"אני מלא התפעלות מאישה שבמשך כל כך הרבה שנים לא עזבה את דרך התורה וההלכה, ורצתה רק להיות משוחררת מבחינה הלכתית. זו גבורה גדולה מאוד. בדרך כלל נשים שנמצאות במצב כזה פשוט עוזבות את דרך התורה"
מה אתה עונה לחשש שההתכנסות של בית הדין שלכם תעודד התכנסויות של בתי דין פרטיים נוספים, בהם גם של קונסרבטיבים ורפורמים?
"אני בספק אם בציבור הרבני הקונסרבטיבי והרפורמי יש אנשים שראויים להיות דיינים לפי התפיסה שלי את התפקיד ואת הכשרתו של הדיין. מעבר לכך, בראשית המעמד הכרזנו שמה שאנחנו עושים לא מוכר על ידי הרבנות, ולכן כל מי שהולך לבית דין עצמאי צריך להיות מודע להשלכות. כך גם מי שהולך לבית דין קונסרבטיבי צריך לדעת שהפסיקה של בית הדין לא תהיה מקובלת עליי ועל כל רב אורתודוקסי, על הממסד הרבני בישראל ועל המדינה. אם הוא מקבל על עצמו את ההגבלות האלה, הוא חופשי לעשות מה שהוא רוצה. אי אפשר למנוע מאנשים ללכת לבתי דין כרצונם".
התרתה של צביה גורודצקי מעגינותה באמצעות בית דין אורתודוקסי פרטי מצטרפת לשורה ארוכה של צעדים, כולם מתוך הציונות הדתית, שמאתגרים את סמכותה של הרבנות הראשית. הרב שפרבר סבור שמדובר בצעדים מבורכים, על רקע התנהלותה של הרבנות הראשית כמונופול וירידת אמון הציבור בה.
"יש בבתי הדין הרבניים תלמידי חכמים גדולים, בעלי ניסיון, אבל הרבנות בכלל ובתי הדין בפרט הם חלק ממסגרת פוליטית", הוא אומר. "ברבנות שולטת מפלגה מסוימת, ובמציאות כזו הדיינים כנראה לא מרגישים מספיק משוחררים והם חוששים ממה יגידו עליהם. שמעתי סיפור על דיין אחד שהיה יכול לפתור בעיה מסוימת בדרך יצירתית, אבל אם הוא היה עושה כך הוא לא היה יכול לגור יותר בבני־ברק. אני לא יודע אם זה סיפור אמיתי, אבל הוא משקף אווירה. הדיינים בבתי הדין מכירים את הכלים ההלכתיים, אבל הם לא מנצלים אותם. זה חמור דווקא בכל מה שקשור לעגינות. ההלכה הכירה במציאות הקשה של נשים עגונות ויצרה קוּלות אדירות כדי להקל עליהן, אבל הדיינים לא משתמשים בקולות הללו. הגוף הבוחר של הדיינים הוא גוף מוטה, ורוב הדיינים שנבחרים משתייכים לאסכולה אידאולוגית־פוליטית־הלכתית מסוימת. אם הדיינים לא עושים את מלאכתם נאמנה, מישהו אחר צריך לעשות אותה. בתי הדין היו צריכים להיות יותר אמיצים".
מה בנוגע ליוזמות פרטיות בתחום הכשרות והגיור?
"אלו תופעות חיוביות מאוד. צריך לזכור שמעולם לא הייתה בעולם היהודי רבנות שיש לה מונופול. לכל כפר ולכל עיר היו בית דין משלהם ורב משלהם, וכשהיו שאלות קשות היו מתייעצים עם אחרים ומקבלים הסכמה, אבל לא היה בית דין אחד שקבע לכולם. אילו בראש הרבנות הראשית היום היו עומדים הרב קוק, הרב הרצוג, הרב אונטרמן והרב עובדיה יוסף – אפשר היה להסתדר עם זה. גם אז הרבנות הייתה מונופול, אבל כשהמונופול נמצא בידי אנשים גדולים באמת, שמבינים את המחויבות שלהם כפוסקי ציבור, יש לי אמון בהם. אבל כשרב ראשי אחד יושב בכלא, וכשהיו שרי דתות שישבו בכלא, וכשאין אמון בראשי המערכת, איך אפשר לסמוך על המערכת כולה?
"גם תהליך המינוי של הרבנים הראשיים בעייתי. רבנות ראשית איננה דבר שעובר בירושה, אלא היא מחייבת אנשים שהם ראויים לתפקיד. תלמיד חכם גדול, ראש ישיבה, שלמד על ברכי אביו אך מעולם לא שימש רב קהילה, איננו מישהו שצריך לפסוק בהלכות ציבור. כל אלה מצטרפים לפוליטיזציה של המוסד ולכך שהוא לא מתפקד כפי שהוא אמור היה לתפקד. התקווה שלי היא שהיוזמות הפרטיות יעודדו את התחרות ויגרמו לרבנות הממלכתית להיות טובה יותר. מונופול מוחלט הוא דבר רע, והתחרות יכולה לרפא את הרבנות הראשית. אם היא לא תשפר את דרכיה יתרחש תהליך טבעי של החלשת המוסד הזה, עד שהוא ילבש צורה אחרת".
אתה מדבר על המציאות של רבנות מקומית של כפרים ועיירות, אך הרבנות הזאת שאבה את הסמכות שלה מן הציבור. אתה מרגיש שיש ציבור שעומד מאחורי בית הדין שלכם? את מי בעצם אתם מייצגים?
"אני לא חושב שאנחנו בודדים במערכה או שאין קהל מאחורינו. יש במדינת ישראל הרבה עגונות שחיות בסבל. חלקן התייאשו אפילו מלפנות לבתי הדין, לאחרות אין כסף לשלם לעורך דין, ואחרות נשואות לבעלים שנעלמו או לבעלים אלימים, רשעים ממש. יכול להיות שכשהנשים הללו ישמעו שיש דרך להתיר אותן מן הכלא שהן נתונות בו, אפשר יהיה להקל על מצבן ובכך להפחית את מספר העגונות. אם נשים תראינה שיש רבנים שמוכנים גם להעז, שלא מרגישים שהם כבולים בכבלי הפורמליות – משהו כאן ישתנה".
פתרונות בתוך הקופסה
בינתיים מציע הרב שפרבר כמה פתרונות שהרבנות יכולה לאמץ כדי להתמודד עם תופעות של סרבנות גט ועגינות. "בראש ובראשונה, יש לחייב כל זוג שנרשם ברבנות לחתום על הסכם קדם־נישואין. יש גם הצעות לחזק את האפשרות לכתוב תנאי בקידושין. פרופ' ברכיהו ליפשיץ הציע לכלול תנאי שלפיו במקרים מסוימים, מוגדרים, בית הדין יוכל להפקיע את ערכו של כסף הקידושין – הטבעת – ולקבוע שלמעשה לא התקיימו קידושין. אחרים הציעו שבכתובה עצמה, שנחתמה לפני החופה, יהיה תנאי שקובע שבמקרים מסוימים בית הדין יפקיע את כל ממונו של הבעל הסרבן. ויש הצעות נוספות.
"הרעיונות האלה לא ימנעו לחלוטין מקרים של סרבנות גט, אבל הם בהחלט יקטינו את מספר העגונות. ההצעות צריכות להיות מחייבות – כשבני הזוג מגיעים להירשם ברבנות אומרים להם שכמו שצריך לאשר את הרב המקדש וכמו שחייבים לחתום על הכתובה, יש גם סעיפים שמטרתם למנוע עגינות. אני חושב גם שיש חובה ללמד את החתנים והכלות לא רק הלכות נידה, אלא את כל ההשלכות המשפטיות של הנישואין. בני זוג נכנסים בברית הנישואין מתוך אהבה ותשוקה, אבל הם לא יודעים את כל ההשלכות המשפטיות והממוניות של התהליך. כל המהלכים הללו יכולים לקרות מתוך הרבנות, הם לא בהכרח עוקפים אותה".
ואולי הפתרונות הללו מתעלמים מכך שבמעשה הקידושין עצמו יש ממד לא שוויוני, שמעניק כוח רב יותר לגבר מאשר לאישה?
"אתה צודק. את המציאות הזאת אני לא יכול ולא רוצה לתקן. פגשתי ברחוב השבוע חבר שלי, אדריכל, שהכרתי בבני־עקיבא באנגליה לפני יותר מחמישים שנה. הוא שמע על בית הדין שהקמנו ושוחחנו על כך, ואמרתי לו שלפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה. הוא אמר: 'לא, לפעמים צריך להגדיר מחדש את הצורה של הקופסה'. זו חשיבה של אדריכל, אבל לא של פוסק. אני מנסה לחשוב מחוץ לקופסה, אבל עדיין להישאר בתוך הקופסה. אני לא יכול לשנות את מה שהתורה קבעה. יש אי־שוויון מסוים במעשה הקידושין, ואני מנסה למצוא דרכים לעקוף אותו, עד כמה שאפשר. אני יודע שהוא קיים, ואני מתמודד איתו במסגרת המקורות".
