פרשת ויצא: הייעוד הנשגב של בחיר האבות מתנגש עם הצלחתו הכלכלית

ייחודה של פרשת ויצא היא עובדת היותה פרשה רצופה אחת, נטולת הפסקות של פרשיות "פתוחות" או "סתומות". 148 פסוקים ברצף, המתחילים במילה "ויצא" ומסתיימים במילה "מחנים" (בגימטרייה 148, כמספר פסוקי הפרשה). הדבר מעיד על היות הפרשה יחידה ספרותית אחת, אחודה ושלמה, שכל חלקיה שזורים וארוגים זה בזה כדי להעביר לנו מסר אחד. משל נכתבה באחת, מבלי לתת בה רווחים לנשימה העלולים להשפיע על חשיפת סודה.

בפרשתנו מתארים אירועים שנמשכו עשרים שנה ברציפות, החל מיציאת יעקב אבינו לחרן ועד פגישתו עם "מחנה הא־לוהים" במחנים. על ציר הזמן ממוקמים כל האירועים שהוא ומשפחתו חוו, אירוע רודף אירוע. אין צורך להסביר את המעבר מאירוע לאירוע משום שכל אירוע נמצא בסמיכות לקודמו ומהווה המשך ישיר שלו, על ציר הזמן ועל ציר התוכן.

כך לדוגמה, יעקב בורח לחרן מפני אחיו המבקש להורגו, חולם חלום אשר מתחיל להתגשם באירוע הבא, שבו הוא פוגש באופן פלאי את רחל על שפת הבאר. לאחר מנוחה של חודש ימים הוא ניאות לעבוד את לבן עבור רחל, עד לרמאות הראשונה של לבן המחליף את רחל בלאה. בשל כך יעקב מתחייב לשבע שנות עבודה נוספות עבור רחל, בינתיים נולדים ילדים מלאה, וכך הלאה.

שורה של הקבלות

עם זאת, רכיבים תוכניים שונים חוזרים על עצמם בתוך הפרשה, אבל עם ניחוח שונה, בבחינת זה כנגד זה. נסקור אותם בחלוקה סכמטית גסה למדי:

– כנגד "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", אנו מוצאים "וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד". כאן יציאה מבאר שבע בברכת הוריו ובתקווה גדולה, וכאן בריחה מבישה מפני לבן הארמי;

– כנגד "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ", אנו מוצאים את לבן אומר "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע". קבלת הפנים החמה והאוהבת מתחלפת בשנאה וברצון "לעקור את הכל";

– כנגד לידותיה של לאה וכנגד הנאמר על רחל "וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת רָחֵל… וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ־לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי", אין אנו מוצאים לידות יותר, לא של רחל ולא של לאה, עד להולדת בנימין בפרשה הבאה. עם לידת יוסף, ולאחר פסוקים רבים העוסקים בהריונות ולידות של לאה, פסקו האימהות מללדת והותירו את הבמה לסצנות אחרות, קשורות כולן ליחסי יעקב ולבן;

– כנגד אמירת לבן ליעקב "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ", אנו מוצאים במחצית השנייה של הפרשה "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם". דברי החנופה והרעפת השבחים התחלפו בשנאה יוקדת;

– כנגד דברי ה' בחלום הראשון, "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", אנו מוצאים את דברי ה' בחלום השני "עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ". כלומר, "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", ובלבד שתלך למקום שאליו אני מורה לך ללכת, אל ארץ מולדתך. כאן ועכשיו!

– כנגד "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל", אנו מוצאים "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה… וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". כאן מצבת בית אל, המעידה על הבטחת האל ליעקב, וכאן גלעד, המבטא את ההבטחות ההדדיות של לבן ויעקב.

נקודת המשבר

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ. וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה.

פסוקים אלה מתארים את נקודת השבר. לאחר שיעקב הגיע למסקנה המתבקשת כי עליו לחזור לארץ כנען, הוא מודיע זאת באומץ לב ללבן, אך לבן מפתה אותו במשכורת ובבונוסים להישאר. יעקב לא היסס בתשובתו אלא ניצל את התחנפותו של לבן כדי לקיים "עִם נָבָר תִּתָּבָר", והוא מנמק זאת באמירה הבאה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי. כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי.

הייעוד הנשגב של בחיר האבות – להקים זרע בארץ ישראל, להפוך ל"גוי גדול", להיות ממשיכם של אברהם ויצחק – מתנגש עם "מתי אעשה אנוכי לביתי", שמתקיים בחרן. הסצנות החוזרות על עצמן לפני ואחרי החלטת יעקב להישאר שם, כפי שראינו לעיל, מבטאות את המאבק הנורא שבו היה שרוי – מאבק שיקבל ביטוי מאוחר יותר במפגשו עם המלאך, בצליעתו, ובפחדו מפני עשיו אחיו למרות ההבטחה האלוהית שבכיסו.

דברי ה' ליעקב בחלום השני בחרן, "עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ", מבטאים אולי הסכמה בדיעבד להחלטתו של יעקב, אבל יש בהם גם מעין גערה ואמירה של "עד כאן". המנגינה של המילים "עתה, קום, צא" לא מותירה ספק בהבנת העניין.

ד"ר גבריאל חזות הוא מרצה להנדסה וליהדות באוניברסיטת חיפה וממייסדי "מידה טובה" לחקר ההיגיון היהודי