הפלג הירושלמי: הזרם הליטאי הקיצוני מתפצל ומאבד את כוחו

כשבוע ימים לפני הבחירות האחרונות התכנסו באולם ארנה בירושלים כמה אלפי תלמידי ישיבות ואברכים ליטאים, תומכי תנועת "בני תורה", או בכינויה התקשורתי "הפלג הירושלמי". הכנס, שהדובר המרכזי בו היה הרב אשר דויטש, מראשי ישיבת פוניבז', נועד לציין עשור להקמת התנועה על ידי הרב שמואל אוירבך, שנפטר ב־2018. במסגרת הכנת הכתבה שלפניכם פניתי לקראת האירוע לכמה חברים ותיקים, שלמיטב זיכרוני היו פעילים נלהבים של "הפלג". להפתעתי התברר שחלקם מתעלמים מהכנס המדובר ואינם מתכוונים להגיע אליו. לדבריהם, הם לא מעוניינים להשתתף בערב שכל מטרתו להכתיר את הרב דויטש כמנהיג חלופי במקום הרב אוירבך המנוח. האמירות הללו פתחו לי צוהר נוסף לתהליכי הפיצול המתרחשים בתוך "הפלג הירושלמי" – אותו תת־זרם שפרש מהמיינסטרים הליטאי ואימץ השקפות עולם קנאיות יותר. מתברר כי כעת הפלג מתפלג בעצמו, ובעיקר מתמודד עם משבר זהות ועם חלל מנהיגותי.

אכן, עיתוי הכנס ומיקומו לא היו מקריים. בעבר, לקראת הבחירות ב־2015, כינס הרב אוירבך, מייסד ומנהיג הפלג הירושלמי, את תלמידיו ומעריציו באותו מקום בדיוק. הכינוס, שנשא את הכותרת "אז נדברו", נחשב לציון דרך בולט בתולדות התנועה, רגע של התלכדות סביב המנהיג הכריזמטי. הכינוס הנוכחי, שהתקיים אף הוא לפני מערכת בחירות, נועד לשחזר את אותה הצלחה וליצור מצג של המשכיות.

במרכז הכנס עמד נאומו של הרב דויטש, שפרס במשך דקות ארוכות את משנתו בעניינים שעל הפרק. בניגוד לרב אוירבך, שנהג לדבר בעיניים עצומות ובהתלהבות ולהטמין את מסריו בציטוטים מדמויות עבר כמו הגאון מווילנה, הרב דויטש מדבר במתינות וברוגע ומביע את מסריו באופן חד ומפורש, על השולחן. במשאו התייחס הרב דויטש למפלגות החרדיות, והסביר שאף שבין מנהיגיהן יש יראי שמיים ותלמידי חכמים "יותר גדולים ממני", לציבור "בני התורה" אין כל שפה משותפת איתם ביחס לגזרות ולאתגרים הנוכחיים. הוא האשים את המפלגות החרדיות ב"קרירות", כלשונו, ביחס לסוגיות כמו גיוס בני ישיבות, חשיבות לומדי התורה ועוד. "מי העלה פעם על הדעת שחרדים יקראו לעצמם ימין חרדי? שלא לדבר על הערצה עיוורת לראש ממשלה", תקף הרב דויטש, וציין גם את שיתוף הפעולה החדש של פוליטיקאים חרדים עם ההסתדרות הציונית.

המסקנה מכל זאת הייתה ברורה: הוראתו של הרב אוירבך המנוח שלא להצביע בבחירות לכנסת לא השתנתה, שכן המפלגות החרדיות "מוכנות להתפשר על כל דבר שבקדושה", כלשון הרב דויטש. למנהיגו הנוכחי של הפלג הירושלמי היה חשוב להדגיש כי המסורת הישיבתית הליטאית, שתמכה בהצבעה למפלגה חרדית ואף ראתה בכך "קידוש השם", לא השתנתה, אך בנסיבות הנוכחיות, דווקא ההימנעות מהצבעה היא קידוש השם.

תוקפנותם של המתונים

מפלגת "בני תורה", שהוקמה ב־2012, התמודדה לראשונה בבחירות המקומיות 2013, בכמה רשויות חרדיות. מספר מצביעיה אז הסתכם בכ־14 אלף. בהתמודדות הבאה, בבחירות המקומיות 2018, עלה המספר לכ־23 אלף. בשיח החרדי מכונים תומכי הפלג "עצניקים", על שם אותיות הרשימה, הזהות לאותיות ההצבעה של דגל התורה בבחירות 1988, שבהן רצה בנפרד מאגודת ישראל.

העילה להקמת המפלגה הייתה מחלוקת חריפה בין הרבנים שמואל אוירבך ואהרן לייב שטיינמן, מבכירי מנהיגיה של דגל התורה לאורך השנים. בעיני הרב אוירבך, עמדותיו המתונות קמעא של הרב שטיינמן בעניין הגיוס לצבא ובנושאי חינוך, היוו סכנה אידיאולוגית וסטייה מדרכו של הרב שך, המנהיג הליטאי המיתולוגי ומייסד דגל התורה. בשעה שהרוב הגדול של הציבור הליטאי ורבניו תמכו בדרכו של הרב שטיינמן וראו בו "גדול הדור", התגבש סביב הרב אוירבך גרעין קשה של נאמנים ורבנים מוכרים. לאחר שאנשי הרב שטיינמן השתלטו על הביטאון הליטאי הוותיק "יתד נאמן", הקימו נאמני הרב אוירבך את יומון "הפלס", הנוקט קו קיצוני יותר בנושאים כמו גיוס לצה"ל, לימודים אקדמיים, עצמאות החינוך התורני ועוד.

לשיא הגיעו הדברים עם החלטתו של הרב אוירבך שאין להתייצב כלל בלשכות הגיוס, אף לשם קבלת הדיחוי התקופתי שניתן לתלמידי הישיבות. צעירים שמילאו אחר הוראתו הפכו לעריקים, נתפסו בידי המשטרה ונכלאו. בתגובה יצאו אנשי הפלג שוב ושוב להפגנות סוערות, ששיבשו את חייהם של תושבי ירושלים וערים אחרות. המחזה החריג של תלמידי ישיבות ליטאיות מתעמתים עם פרשי המשטרה, משל היו חסידי תולדות אהרן או אנשי נטורי קרתא, הפך לשגרה וסימל את התמורה העמוקה והמפתיעה של אנשי הפלג.

לעומתם, אנשי דגל התורה נקטו קו פרגמטי יחסית מול הממשלה בסוגיית חוק הגיוס והמכסות שנכללו בו, והתנגדו בתוקף להפגנות הפלג, ברוח המסורת הליטאית הוותיקה שלא הרבתה להתעמת עם השלטונות. לצד זאת הם פתחו בתעמולה תוקפנית בדבר החובה לציית באופן מוחלט לגדול הדור, הרב שטיינמן. במאבק עיקש ואגרסיבי הם "טיהרו" את המוסדות הליטאיים מכל מי שנחשד בתמיכה בפלג. ישיבה שלא הסכימה ליישר קו עם ההנהגה החדשה נכנסה לרשימה שחורה, ועל הורי התלמידים הופעל לחץ להוציא את בניהם ממנה. אברכי כולל ותלמידי ישיבות סולקו, נשים פוטרו ממשרותיהן ומשפחות נקרעו.

"הפלג הירושלמי" הביא לעולם קנאות ליטאית מזן חדש: קנאות דוברת עברית, שנאמניה לובשים חליפות קצרות ועניבות אופנתיות אך מאמצים את מנהגי היישוב הישן וחסידי סאטמר, מחרימים את הבחירות הארציות ואת תקציבי הממשלה ומקדשים מחאות רחוב

בשם הרב קניבסקי הופצו פסקי הלכה חריפים שקראו לנתק כל קשר עם אנשי הפלג, "חייבי סקילה" כלשונו, עקב עוונם החמור – אי קבלת מרותו של הרב שטיינמן. כך נאלצו רבים לבחור בין קיצוניות אחת לאחרת: בין מחנה שיוצא שוב ושוב להתעמת עם ניידות ומכת"זיות, ובין מי שמגדירים את כל מי שאינו מקבל את מרותו של הרב שטיינמן כ"זקן ממרא" (כינוי תלמודי למי שאינו מקבל את פסיקת הסנהדרין) ומובילים מסע נקם חסר פשרות.

עם הזמן נוצרה הפרדה קהילתית, חינוכית ומוסדית בין קהילת הרוב הליטאית לזרם הפורש. במסגרת הקו הבדלני שהוביל הרב אוירבך הסתייעו אנשי הפלג בחוגי סאטמר – יריבים אידיאולוגיים משכבר הימים – והקימו בעזרת תרומותיהם מוסדות חינוך "על טהרת הקודש", כלומר ללא תקצוב מהמדינה, כדי לשמר עצמאות חינוכית מוחלטת.

כך הגיעה לעולם קנאות ליטאית מזן חדש: קנאות דוברת עברית, שנאמניה לובשים חליפות קצרות ועניבות אופנתיות, אך מאמצים את מנהגי היישוב הישן וחסידי סאטמר, מחרימים את הבחירות הארציות ואת תקציבי הממשלה ומקדשים מחאות רחוב.

הנהגה קבוצתית

פטירתו הפתאומית של הרב שמואל אוירבך בליל שבת זכור תשע"ח (פברואר 2018), הכתה בתדהמה את מעריציו ומתנגדיו כאחד. חודשיים לפני כן נפטר יריבו הרב שטיינמן בגיל 103. ה"מרנים" הליטאים הקודמים, הרב שך והרב אלישיב, האריכו אף הם ימים מעבר לגיל 100. הרב אוירבך בן ה־86 נחשב אפוא לצעיר יחסית במונחי ה"גדולים" הליטאים, מי שעשור שלם של הנהגה לפניו, עשור שבו דמותו של הרב שטיינמן כבר לא תאתגר אותו. מותו, בהיותו בשיא פעילותו הציבורית וללא סימן  מקדים, טרף את הקלפים. "התחושה הייתה שהכול נגמר", אמר לי אחד מפעילי הפלג. כפי שיתברר, לתחושה הזו היה בהחלט על מה להתבסס.

מי שנחשב אז בעיני רבים כיורש טבעי של הרב אוירבך הוא הרב ברוך שמואל דויטש, מראשי ישיבת קול תורה בעבר, ואחיו הגדול של ר' אשר דויטש. הבכור לבית דויטש, מנאמני הרב שך ובעל רקורד עשיר של מעורבות רבנית־פוליטית, נחשב לתלמיד חכם מוערך גם בעולם התורני שמחוץ לחוגי הפלג. עם צאת השבת שבה נפטר הרב אוירבך, התכנסו בביתו של הרב שמואל דויטש עסקני המפלגה כדי לשקול את צעדיהם. לדברי נוכחים במקום, המארח צידד בכיוון של הנהגה רבנית קבוצתית, במקום הנהגה יחידנית כפי שהיה עד כה.

ברוח זו, כבר במהלך השבעה התכנסו רבנים בכירים בפלג וייסדו את "מועצת גדולי עולם התורה", גוף רבני שישמש סמכות רוחנית לתנועה. באותם ימים אף נטען שהמועצה היא יוזמתו של הרב אוירבך, שניסה להקים אותה בשבועות האחרונים לחייו ובחר את חבריה. ה"מועצת" החדשה מיהרה לנסח מכתבי חיזוק לאנשי הפלג, והצהירה שדרכו של "מרן ראש הישיבה זצוק"ל" תמשיך להנחות את התנועה ללא כל שינוי.

למרות השבר הגדול עם מותו של הרב אוירבך, בחודשים הראשונים היה נראה שאנשי הפלג מתאוששים יפה. עסקני התנועה השכילו לרתום את רגשות הגעגוע והאבל, לצורך גיוס משאבים ומצטרפים. "השנה שאחרי הפטירה הייתה התקופה הכי טובה לפלג", אומר לי א', אברך בעל קשרי משפחה ענפים עם רבני הפלג. "משהו בזעזוע הזה גרם לאנשים רבים שישבו על הגדר לחצות את הקווים ולהצטרף אלינו. הייתה פריחה עצומה של מוסדות שנפתחו בזה אחר זה, בתי כנסת כמעט בכל שכונה, חיידרים, ישיבות וסמינרים. זו הייתה תקופת שיא מבחינת רישום למוסדות והצטרפות מנויים להפלס".

אבל הרחק מעיני הציבור התנהלו מאבקי כוח מרים גם בתקופה הזו, ואלה הביאו עד מהרה לסיומו של תור הזהב הקצרצר, בצל זכרו הטרי של האב המייסד. ביום השנה הראשון לפטירתו של הרב אוירבך יצאו מוסדות הפלג בקמפיין גיוס כספים תחת הכותרת "יזכור אהבתו". מסע הגיוס הוכתר בהצלחה רבה, עם תרומות שהתקרבו ל־30 מיליון שקלים. אלא שבשלב חלוקת השלל והקצאת הכספים למוסדות השונים התעוררו חילוקי דעות חריפים בין שני רבני הפלג הבכירים: הרב צבי פרידמן, דיין בני־ברקי ותיק ורב שכונת אור החיים בעיר, והרב אשר דויטש, "רֶבְּ אוֹשֶׁר" בפי הציבור. כדור השלג של המחלוקת הפנימית החל לצבור תאוצה.

"אנחנו לא סאטמר"

בלב העימות הכספי עמד תלמוד תורה "תפארת יעקב" בירושלים, מוסד שהוקם למען אנשי הפלג. מנהל המוסד התנגד לקבל הקצאת שטח מהעירייה, בטענה שהדבר יגרור התערבות ממשלתית בתוכני החינוך. סוגיית הקצאת השטח הציפה שאלות זהותיות עמוקות יותר אצל אנשי הפלג: עד כמה רחוק הם שואפים ומעוניינים ללכת בקו הבדלני החדש, והאם הם מוכנים מבחינה נפשית לאמץ את השקפת העולם של הקנאים החרדים הוותיקים – חוגי סאטמר ודומיהם.

בעוד הרב צבי פרידמן החל לדבר על כך שבאופן עקרוני אין הבדל בין השקפת סאטמר להשקפת הפלג, הרב דויטש נחלץ להגן על המורשת הליטאית והסביר ש"אנחנו לא סאטמר", וכי אין להיכנע לכל תכתיב של הספונסרים החדשים מברוקלין. כדי לבטא את המורכבות של הקנאות הליטאית המתחדשת, טבע הרב דויטש את המשפט "לא פחות ולא יותר". כלומר, על אנשי התנועה להיצמד לדרכו של הרב אוירבך המנוח, לא לסטות ממנה אך גם לא להקצין אותה עוד.

הוויכוח המקומי במוסד החינוכי הירושלמי הפך במהרה למשבר. הורים לתלמידים במוסד המדובר הקימו ועד הורים והאשימו את המנהל בקיצוניות יתר, בהורדת הרמה הלימודית של לימודי החול הבסיסיים, בזלזול בשאלות בטיחות ועוד. פתאום התברר שלא כל כך מהר הופכים ליטאים מבטן ומלידה לקנאים מיומנים, וכי הורי הפלג מסרבים לשלוח את ילדיהם לחינוך קיצוני יותר מזה שהכירו עד כה. הורים אלו קיבלו גיבוי מהרב דויטש. לעומתו הרב פרידמן, ואיתו רבנים נוספים בפלג, יצאו להגנת המנהל והצדיקו את צעדיו. המשבר התגלגל לכך שמרבית ההורים הוציאו את בניהם מהמוסד והקימו מוסד אחר, "תולדות שמואל", על שם הרב אוירבך. הרב פרידמן הגדיר את המעבר כ"חורבן בית המקדש מעט", וביקר קשות את ההורים הפורשים.

המקרה של "תפארת יעקב" סימן את תחילת ההתפצלות בין אנשי הפלג, כאשר הקיצוניים יותר מתאגדים תחת הרב פרידמן ואילו הרוב המתון שומר אמונים לרב דויטש. העימות הזה סימן גם את כוחו העדיף של הרב דויטש, שיצא ממנו כשידו על העליונה, וכאשר הדרך לשליטה על מרבית מוסדות התנועה נסללת בפניו.

ויכוח נוסף התגלע בסוגיית ההפגנות ומינונן. בחיי הרב אוירבך יצאו אנשי הפלג להפגנות למען העריקים, "אסירי עולם התורה" בלשונם, בתכיפות גדולה. לאחר מותו ירד קצב ההפגנות באופן דרסטי. לדברי אחד הפעילים, הדבר נבע משיתוף פעולה בין העסקנים למשטרה. "הוועד למען הצלת עולם התורה", הגוף הארגוני של הפלג שנאבק בסוגיית הגיוס, הגיע לסיכום עם המשטרה שלפיו "אין מעצרים ואין הפגנות". היעדר ההפגנות הוא לצנינים בעיני הרב פרידמן, שרואה בקיומן דרך להשארת נושא הגיוס על סדר היום הציבורי, והמשך מורשתו של הרב אוירבך. עיתון הפלס, שנחשב בשלב זה נאמן לרב דויטש, נקט קו מסויג מההפגנות. "איננו קבלני הפגנות", נכתב בו לפני כשנה, "לכל דבר יש מידה ושיעור. במקרים נדירים יש לעורר את הציבור כולו להתגייסות של מחאה המונית".

שינוי המגמה בסוגיית ההפגנות מעורר אי־נוחות בקרב חלק מאנשי הפלג, שאך לא מזמן יצאו להפגנות והתעלמו מטיעוני המיינסטרים נגדן. "הסיפור הזה גרם לי משבר גדול", אמר לי בכנות ח', איש הפלג שמגדיר עצמו ניטרלי מבחינת החלוקה הפנימית. "היחס של הפלס להפגנות הזכיר לי את היחס המזלזל שקיבלנו בשעתו ביתד נאמן כשיצאנו להפגין, אבל עכשיו הזלזול הוא בעיתון שלנו". ככלל, עיתון הפלס מתמודד עם ביקורת קשה מבית בעקבות התחושה שהוא לוקח צד בוויכוחים הפנימיים ומקדם רבנים לפי גחמות העורכים.

"המבט" במקום "הפלס"

גם בנושא הבחירות נוצר פער בין פלגי הפלג. כבוגרי הישיבות הליטאיות, אנשי הפלג גדלו מנעוריהם על החובה הקדושה להצביע בבחירות למפלגה חרדית. לפתע בעשור האחרון, הם קיבלו הנחיה הסותרת כל מה שהכירו. תת־הפלג הקיצוני, בראשות הרב פרידמן, מבקש להדגיש שמהשינוי הזה אין דרך חזרה, וכי ההנחיה הזו תהיה תקפה גם במערכות הבחירות הבאות. אחד מתלמידי הרב פרידמן מצטט בשמו הסבר מקורי שעשוי להצדיק שינוי השקפתי שכזה: "כיום, בעקבות האקטיביזם השיפוטי, הכוח של הכנסת מוגבל מאוד, ולכן אין שום היתר להיכנס ל'כנסת המינים' ולשלם את המחיר של 'התחברות לרשעים'. זה לא שווה את התמורה".

לעומתו הרב דויטש מדגיש שוב ושוב שהעמדה העקרונית בסוגיית הבחירות לא השתנתה, אלא שכרגע אין לנו אמון בנציגים הנוכחיים ולכן אין להצביע. מתברר שהבדל זה, שלמתבונן מן הצד עשוי להיראות כניואנס דק, הוא גורם מתיחות משמעותי ומציף שוב את השאלה הפנימית עד כמה הפכנו ל"קנאים" וכמה עודנו נאמנים לזהות הישיבתית הליטאית.

מתברר שגם בשאלת הגיוס, עילת קיומו הרשמית של הפלג, שוררים חילוקי דעות. בנאומו בארנה התבטא הרב דויטש כי "בני התורה נלחמים בגזירת הגיוס, ובתפילה שאם וכאשר חס וחלילה גזירת הגיוס תגיע לידי יישום, יצטרפו למלחמה הזו עוד רבים". הרמז שלפיו שאלת הגיוס איננה רלוונטית כעת, ביטא ריכוך ניכר מעמדתו הלוחמנית של הפלג והסעיר את הרוחות בין אנשיו.

שורת המחלוקות הללו הביאה את הרב פרידמן לפתוח ביטאון שבועי חדש בשם "המבט", שיוצא לאור מאז מאי 2021, ותפקידו לשמר את ההשקפה הטהורה שהוכתמה בידי עסקני הפלג. בשיעוריו מרבה הרב פרידמן לבקר את הריקבון שפשט בתנועה ואת שכחת ערכיה המקוריים.

עם הזמן נוצרו שלש קבוצות בפלג הירושלמי: קבוצת מיעוט שמתלכדת תחת הנהגתו של הרב צבי פרידמן, הנחשב לקנאי אותנטי, סוער, בעל סגנון בוטה וישיר; קבוצה אחרת שמקבלת את הנהגתו של הרב דויטש, שנחשב ללמדן, פרגמטי באופן יחסי, דובר רהוט ובעל מסרים מורכבים. הרב דויטש הצליח לקבל את השליטה על חלק גדול מהמוסדות ועל עיתון "הפלס"; והרוב הדומם שהוא בבחינת "בלתי מזוהים", כאלה שמתמרנים בין הצדדים. כך למשל, רבים מאלה שהשתתפו בכנס בארנה עשו זאת כדי לשמור על אחדות התנועה, אך הבהירו שאין בכך משום השתייכות למחנהו של ר' אשר דויטש. אותה "מועצת גדולי עולם התורה" שהוקמה לאחר מות הרב אוירבך התכנסה פעמים ספורות וכיום אינה מתפקדת, והחלום בדבר הנהגה קבוצתית נגוז.

השתלשלות האירועים שתיארנו כאן סופרה לי בפירוט ובכאב ניכר על ידי אנשי הפלג עצמם. המסר העיקרי של בני שיחי, המקורבים לרבני הפלג ומעורבים בנבכי ההתרחשויות, הוא שהציבור מעוניין באחדות. "חוץ מכמה צעירים, לכולם נמאס מהכתרות מרנים וממאבקי שליטה. אנחנו מתגעגעים ללכידות שהייתה בתחילת הדרך", אומר לי א'. מדבריהם מתברר שלמרות הטונים החריפים, בבתי הכנסת המזוהים עם הפלג שני הצדדים עדיין מתפללים יחד, וככלל, הגרעין הקשה של שני הצדדים אינו גדול, והרוב מעוניין בהמשך פעילותה של התנועה ללא מחלוקות. "נוצרה חלוקה מסוימת בין הצדדים במוסדות, אבל רוב הציבור עדיין יחד ורוצה להישאר כך".

עם זאת, הפילוג משפיע לרעה על פוטנציאל הצמיחה של הפלג. לדברי א', "המחלוקת מבריחה את כל 'האוהדים מהצד', וגם מהגרעין הקשה יש המוני פורשים בגלל הבלגן. האידיאולוגיה גוועת".

"הציבור עצמו חי בשלום", סבור ח'. "אנשים למדו בדרך הקשה לכבד חילוקי דעות, וכולם רוצים שקט ושגרה. אבל יש חשש גדול שב'חלונות הגבוהים' לא יגיעו להבנות ויקרה פיצוץ שיהרוס הכול. עוד שנה יש בחירות לעיריות, אנשי ר' אשר בטח יבקשו להחליף את הנציגים באנשים מטעמם, וזה יהרוס את שיתוף הפעולה השברירי", הוא מזהיר.

פתחנו את הכתבה בהנחייתו של ר' אשר דויטש שלא להצביע בבחירות האחרונות. ובכן, עד כמה אנשי הפלג צייתו לה? לפי ניתוח נתונים שבוצע בחברת האסטרטגיה והמחקרים "דיירקט פולס", התשובה שלילית במידה רבה. העוינות הרבה מול אנשי דגל התורה הקשתה על אנשי הפלג לשלשל לקלפי את הפתק ג', אבל החינוך המושרש בדבר חשיבות ההצבעה ותחושת האחדות החרדית מול הרוב החילוני לא אפשרה לרבים מהם להימנע כליל מהגעה לקלפי. הפתרון שמצאו היה הצבעה למפלגה החרדית השנייה, ש"ס (מיותר לומר שמבחינת הסוגיות האידיאולוגיות שהרב דויטש למשל הזכיר, ש"ס איננה אדוקה יותר מיהדות התורה; ההפך הוא הנכון). במונחים חרדיים ניתן לומר כי עבור רבים מאנשי הפלג ההנחיה שלא להצביע היא בבחינת "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

הנה המספרים, כפי שקיבלנו מאנשי דיירקט פולס: בבחירות המקומיות של 2018 קיבלו רשימות "בני תורה" ברשויות השונות כ־23 אלף קולות במצטבר. בהתחשב בגידול טבעי, הם אמורים לעמוד כיום על כ־28 אלף קולות, שהם כמנדט. מיפוי עומק של ההצבעה בבחירות האחרונות מעלה שכ־30־40 אחוזים מאנשי הפלג הצביעו לש"ס. כך למשל, בשכונת קריית הישיבה בבני־ברק, ש־20% מתושביה משתייכים לפלג, זינקה ש"ס מ־15% ל־38% – עלייה שלא ניתן להסבירה בגידול טבעי. גם בירושלים עלתה ש"ס בכעשרת אלפים קולות. ככלל, בריכוזים החרדיים רשמה ש"ס עלייה של יותר מ־30 אלף קולות. בדיירקט פולס מעריכים שלפחות עשרת אלפים מהם מגיעים מאנשי הפלג, ומוסיפים כי מדובר בעיקר בדור המבוגר של הפלג, בני 40 ומעלה.

עוד חוזר הניגון

המשבר בפלג נובע מכמה שורשים. העניין הבולט ביותר אצל אנשי הפלג כיום, הוא חלל מנהיגותי שאינו מצליח להתמלא. ירידתו מהבמה של הרב אוירבך, שרבים מאנשי ובכירי הפלג קיימו איתו קשר אישי חם, הותירה את הספינה ללא קברניט מוסכם. הציות החלקי מאוד בעניין הבחירות, כאמור, מבטא זאת אף הוא. אנשים ששוחחתי עימם במסגרת הכנת הכתבה, המשתייכים למחנות שונים בפלג, אינם מבטאים התלהבות גדולה משום צד. הם מדברים על רבניהם הנוכחיים בפיכחון ואף בביקורת גלויה. ההתרפקות על זכרו של הרב אוירבך גדולה, וההנהגה הנוכחית נתפסת לכל היותר כברירת מחדל כדי "להחזיק את הציבור".

קשה להתעלם גם מהקושי הזהותי שיצר הקו האידיאולוגי של התנועה. הניסיון לחבר בין תפיסות קנאיות לעולמם של בוגרי פוניבז' וחברון, מעלה שוב ושוב את שאלת "דרכנו לאן", המתחדדת בהיעדר מנהיג נערץ שמתווה את הדרך. החלל המנהיגותי והבלבול הזהותי משמשים כר פורה למאבקי כוח ושליטה.

בנוסף, קיימת התפכחות של הבנת גבולות הכוח, שאף היא קשורה למשבר המנהיגות. על פי ח', "'ר' שמואל ניסה להשפיע על כלל הציבור החרדי. הוא יזם הפגנות כדי לעורר מודעות ציבורית חרדית, והדגיש שיילחם על כל בחור, אפילו נושר, שלא יגיע לצבא. הוא השפיע על אדמו"רים חסידיים וגייס תמיכה רחבה. להנהגה של היום אין את המעמד הזה, והחלום להשפיע על כלל הציבור נגוז. לכל היותר אפשר לדאוג לציבור שלנו פנימה, ולכן הדגש עבר מהפגנות ומחאות לבניית מוסדות".

לסיום, קשה כמובן שלא לזהות את הדמיון בין הוויכוח הפנימי בפלג, להתפצלות של הפלג עצמו מדגל התורה. התמונה חוזרת על עצמה: שוב מיעוט עיקש בוחר בקו קיצוני יותר, ומאשים את המיינסטרים בפשרנות ואיבוד הדרך. הקול המתון יחסית משתלט על הממסד, כאשר השתלטות זו כרוכה בפירוק מוסדות, ולטענת בני שיחי מאופיינת בכוחנות ואגרסיביות שמזכירה להם את ה"רדיפות" של אנשי דגל התורה בשעתו. א' מסכם זאת היטב: "בארנה הקודמת אנשים פחדו להזדהות עם ר' שמואל בגלל הלחץ של אנשי דגל. בארנה הזו אנשים פחדו שלא להגיע בגלל הלחץ מתוך הפלג".