אחת הסוגיות הקשות שהתורה חושפת אותנו אליה פעם אחר פעם, היא הכאב הכרוך בקושי להביא ילדים. סיפורי בראשית מציפים את הקשיים שחוו שרה, רבקה ורחל, שדרכן אל האימהות הייתה רצופת תלאות. דוגמה מפורסמת לאופן שבו הזוגיות עשויה להיפגע מן העקרות מופיעה בפרשת השבוע, ויצא. בשני פסוקים קצרים ודחוסים ברגש מתעמתים רחל ויעקב, כאשר היא משתפת אותו בתחושתה הקשה כי ללא ילדים חייה אינם חיים: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בעבור רחל ילדים הם חיים ומשמעות, ובלעדיהם נפגעת יכולתה לחוש חיה. במילים ספורות היא חושפת את עומק הכאב והחוסר, הזועקים בתוכה.
לא קל להכיל כאב, ודאי כאשר הוא מגיע מהאישה האהובה. יעקב אהב את רחל, וסביר שהיה ער למצבה ולקושי שהתעורר בה לעומת אחותה הפורייה. הרמב"ן משוכנע שיעקב התפלל עליה: "אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפִלתו". לכן, הוא מסביר, הפנייה קורעת הלב של רחל נתפסה אצלו כהאשמה, אולי כהטחה בפניו שלא מספיק אכפת לו. יעקב חש שהיא אינה מעריכה את תפילתו ולא רואה את האכפתיות שלו, ומילותיה צורבות בנפשו.
בתגובה הוא מזדעק לעומתה בכעס: "הֲתַחַת אֱ־לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!". יעקב מבהיר לה שהוא חסר אונים בעניין, בדיוק כמותה. הוא אינו א־לוהים ולא יכול לעשות דבר, והרי גם תפילתו לא הועילה. אכן, תחושת חוסר האונים נוכח סבלה התהומי של בת זוגם היא בלתי נסבלת עבור גברים רבים, ולעיתים חוסר האונים מתורגם לתוקפנות. יעקב רומז לרחל שלו יש בנים, והבעיה היא שלה: "אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". היא זו שגופה ממאן לשאת ילדים. בכך הוא לוחץ על הפצע של רחל, ומגביר את תחושת הפגימות.
תגובה אחרת למצב דומה אנו מוצאים בתחילת ספר שמואל, אצל אלקנה. גם במקרה הזה יש שתי נשים: פנינה היא אם לילדים, ואילו חנה, האישה האהובה, עקרה. כאשר היא בוכה ביגונה, אלקנה אומר לה: "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". אלקנה רוצה להבהיר לחנה שאהבתו כלפיה גדולה, שבעיניו היא איננה פגומה, שעקרותה לא מפריעה לו. הוא היה רוצה לראותה שמחה ולשמוח איתה. חנה איננה מגיבה לדבריו. אלקנה מתכוון לטובה, אך חנה שומעת את היעדר פרי בטנה. "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ", אומר הפסוק. בעלה מנסה לעודד אותה, אך לא מצליח להבין.
בדורות האחרונים, כחלק מההתקדמות הכללית של עולם הרפואה, יש בידינו ידע רב ויכולות מדהימות לפתור בעיות פוריות שונות. מבחינה זו אנו רחוקים מאוד מעולם המקרא. ובכל זאת, לא לכולם מוצאת הרפואה המודרנית מזור מהיר, וזוגות רבים עדיין סובלים מהכאב הכרוך בקשיי הכניסה להיריון.
חוויה זו עשויה להשפיע מאוד גם על הקשר הזוגי. פעמים רבות יש פערים בין בני הזוג בכמיהתם לילדים. יש מי שבעבורם דברי רחל "וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", הם חווייתם הנפשית, בזמן שאחרים שואפים לכך במידה פחות עוצמתית. הרצון העמוק לילד נוסף עשוי להתקיים גם אצל מי שכבר יש להם ילד אחד ואף יותר. לפעמים היא או הוא כמהים להרחיב עוד את המשפחה, בזמן שהצד השני חושש ומבקש לשמוח במה שיש כבר, בייחוד אם התהליך ידרוש התערבויות רפואיות.
תגובתו הכעוסה וחסרת האונים של יעקב לשיתוף הכאב מצד רחל, היא תגובה טבעית ומצויה. כאבה המופגן של בת הזוג עשוי לעורר תחושות אשמה וחוסר אונים. יעקב בוחר להרחיק את רחל ולסיים את המפגש הכואב. הריחוק מפחית את הסבל, אך יחד עם הריחוק מעמיקה תחושת הבדידות והנטישה של רחל.
רחל באה עם תקווה ליצירת קרבה ושותפות עם יעקב, ומצאה עצמה מותקפת ומורחקת. המדרש מתקומם, ושם בפי הקב"ה תוכחה ליעקב: "כך עונים את המעיקות?!". (בראשית רבה עא, ז). רחל משתפת בסבלה כדי לקבל תמיכה, אך יעקב שומע בדבריה טרוניה כלפיו, כאילו הוא לא בסדר וכי המצב באשמתו. במקום שהכאב שלה והכאב שלו יהפכו לשיתוף שיוציא אותם מהבדידות, הקושי רק גובר.
משברי חיים ובהם גם קשיים בהבאת ילדים, מהווים איום על הזוגיות ועלולים להעמיק את תחושת הבדידות בתוך המשפחה. טיפולי פוריות אינם קלים מבחינות רבות. אל הקושי הרגשי, הנובע ממקורות רבים, מצטרפים ההורמונים המוזרקים לאישה ומשפיעים על גופה ונפשה וגם על סדר היום הזוגי. גם תהליך ההפריה הטכני־רפואי רצוף במצבים חשופים, שחלקם עלולים לעורר תחושות השפלה, פגימות וניכור. זוגות רבים המודעים לקושי הכרוך בתהליכים אלה בוחרים לפנות לסיוע זוגי, כדי לקבל תמיכה שתסייע להם לצלוח את התקופה הקשה, שאיש לא יודע מתי תסתיים.
בדידותו של החזק
הסיפור של יעקב ורחל מציף נקודה חשובה נוספת. החוויה והקושי של יעקב אינם דומים למה שעוברת רחל. ההבדל המציאותי הברור, שליעקב עצמו כבר היו בנים, אינו נוגע לרוב המקרים בימינו, אך שימת הלב לשוני המתקיים בין האיש לאישה, יכולה ללמד אותנו לקח חשוב.
כאשר מדברים על "פרי בטן", מדברים על בטנה של אישה. היא זו שההורמונים מוזרקים אל גופה, והיא זו שהתרבות משליכה עליה את הציפיות, כמו גם את תחושת הכישלון הכרוכה באי היכולת להרות. הבדל זה מתבטא גם ברמה המערכתית, כאשר הרופאים המופקדים על טיפולי הפוריות הם רופאי נשים. מבחינת המערכת – הסיפור הרפואי, הבעיה וגם הדרך לפתרון, ממוקמים אצל האישה.
חשוב שתהיה הכרה ותמיכה בקושי הגדול ובמחיר הכבד שנשים משלמות במצבים כאלה. לצד זאת, ומבלי לגרוע מכך, כדאי לשים לב גם לעמדה השולית שבה נמצא הגבר. הוא עומד מן הצד, אינו סופג הורמונים ולא חווה בגופו מחזורים שמסתיימים בדימום הווסת. מכיוון שכך, מצופה ממנו לתמוך בבת זוגו, כפי שרחל קיוותה שיעקב יעשה.
גם כאשר הגבר מצליח ומסוגל לעשות זאת, לרוב נלווה לכך מחיר. הצבת הגבר בעמדת התומך החזק, תובעת ממנו לדחוק את הכאב והקושי שלו אל השוליים, גם בתוך נפשו פנימה. לא פעם, כאשר כאב לא מקבל הכרה, הוא משפיע לרעה במגוון דרכים. הבדידות של החזק מובנת, אך לעיתים בעייתית. אכן, לא נכון לצפות שהאישה תוכל לשאת ולהכיל את הכאב של בן זוגה, אך חשוב למצוא כתובת גם בשבילו, שהרי גם הוא כואב את המצב. גם בעבורו הווסת היא פרידה מתקווה, גם הוא מרגיש חשוך ילדים. לא קל להימצא לאורך זמן ליד ובתוך כאב, אכזבות ותהומות. כדאי שהגבר ישתף חבר או איש מקצוע במה שעובר עליו, כדי שיוכל להתמיד בעמדת המחזיק והתומך.
על פי הנתונים המקובלים בתחום, כ־30 אחוזים מקשיי הפוריות נגרמים בשל בעיה בזרע של האיש. עם זאת, גם במצבים כאלה האישה נדרשת מבחינה רפואית לעבור תהליכים מורכבים. כיצד גבר מרגיש כשאשתו עוברת טיפולים בגלל בעיה שקיימת בתאי גופו? לתחושת האשמה מצטרפת לרוב גם חוויות כישלון: הוא אינו גבר מספיק טוב כדי להיות פורה, הוא לא עומד בציפיות ממנו. הידיעה שהוא לא בחר בגנטיקה ולא שולט באיכות הזרע, אינה מספקת נחמה גדולה ואינה משנה את המציאות שבה האישה משלמת מחיר כבד על בעיה הממוקמת בגופו.
ספר בראשית מראה לנו שוב ושוב כיצד הפוריות והיעדרה מהווה נושא טעון, ומסלול להתנגשות זוגית. בשל כך, חשוב לשים לב לתנועה בין בני הזוג בתקופה של קושי; האם הם מצליחים להיות יחד זה עם זו ולהיתמך יחד בתוך הכאב שאופף אותם, או שמא הם מתרחקים זה לפינתו וזו לפינתה. אם גדולי האומה ספגו ביקורת על התנהלותם מול אתגר הפוריות, גם עלינו לעמוד מול אתגר כזה בענווה ולחשוב ברצינות על האפשרויות להיתמך ולהיעזר באחרים. כדאי לחפש את הדרך שבה הכאב יכול לקרב ולהעצים את התפילה והחיבור, ולא חלילה לבודד ולאכל את הקיים.
