בין התנ"ך לתלמוד, שני חיבורי היסוד של ארון הספרים היהודי, נדמה שהמשנה הולכת מעט לאיבוד. רבים מכירים אותה כמשהו שלומדים בין מנחה וערבית, לעילוי נשמת נפטרים או כפתיח לסוגיה בגמרא – אך לא כיצירה בפני עצמה, כפי שנערכה מלכתחילה על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו, בתחילת המאה השלישית. מיזם "בית המשנה" יצא לדרך לפני למעלה משנה, בשאיפה להנגיש את המשנה לרבים ולתת לה את הכבוד הראוי לה .
במסגרת המיזם יעלה לרשת בקרוב אתר חדש, מעין בית מדרש וירטואלי, שיחבר קהלים רחבים ללימוד המשנה ויכיל גם מידע על אישי המשנה ועולמה. האתר יכלול גם אמנות שקשורה לעולמות התוכן של המשנה – שירה, סיפורת, אמנות פלסטית ועוד. הכוונה היא להפעילו גם בשפה האנגלית, ובהמשך אולי בשפות נוספות. תוכנית נוספת היא להקים באזור ציפורי, שבו חי ופעל רבי יהודה הנשיא, את "בית המשנה", ובו בית מדרש, מרכז מבקרים ומקום ליצירות אמנות שיעסקו במשנה.
"הייתה לי חיבה ואהבה למשנה עוד מימי בית הספר היסודי, גם בזכות מורה טוב", מספר יוסי הומינר, מי שיזם ומוביל את המפעל. לדבריו, השפה העברית שבה נכתבה המשנה ואופייה הארצישראלי, הופכים אותה לנגישה יותר לקורא הישראלי בן ימינו, פתח מזמין לעולמם של חז"ל ולארון הספרים היהודי – זאת בשונה מהשפה הנשגבה והסתומה לעיתים של המקרא, או השפה הארמית והדיונים הסבוכים בתלמוד.
כשמדברים על המשנה, אומר הומינר, אפשר לדמיין את רבי יהודה הנשיא וחבריו התנאים מתהלכים בשבילי הגליל, מדברים בשפה שמובנת גם לנו. "כמי שגר בהושעיה כבר 38 שנים, גם זה חיבר אותי מאוד למשנה", הוא מוסיף. "אם מדברים היום על חיבור לארון הספרים היהודי, זה הדבר הראשון שנכתב אחרי התנ"ך. אנחנו לא מספיק מעריכים ומשתמשים בכלי הנהדר הזה, שנגיש לנו כיהודים וכישראלים. הציונות רצתה לדלג מהתנ"ך לפלמ"ח. אבל בין התנ"ך לפלמ"ח יש כברת דרך ארוכה, שאחת מאבני היסוד שלה היא המשנה".
הומינר פנה לאישים שונים ממגוון תחומים – רבנים ואנשי אקדמיה, דתיים וחילונים. כולם, הוא מספר, אהבו את הרעיון ורצו להיות חלק ממנו. צוות ההיגוי של המיזם כולל בין השאר את פרופ' זאב ספראי (ממחברי "משנת ארץ ישראל"), פרופ' משה הלברטל, ד"ר רות קלדרון, ד"ר ענת ישראלי ממכללת אורנים, הרב דב ברקוביץ, המשפטן ד"ר חיים שפירא, חוקר המשנה ד"ר אבי וולפיש והרב יצחק בן־פזי, שכיהן עד לאחרונה כראש ישיבת ההסדר בעפולה וישמש כעורך תוכן באתר המדובר.
"אנחנו מקיימים כל הזמן דיוני עומק על קהל היעד שלנו, ומחפשים את הדרך להגיע לכמה שיותר קהלים", אומר הומינר. מאז הקמתה, בינואר האחרון, הספיקה העמותה להפיק כמה אירועים ובהם "צעדת המשנה" סביב הגן הלאומי בציפורי, ו"כנס המשנה" ביישוב הושעיה.
הכתובה על הקיר
התערוכה "בין ציפורי ליפו", המוצגת בימים אלה בגלריה "אשכילה" ביפו, היא המיזם העדכני מתוצרת העמותה. שם התערוכה, "בין ציפורי ליפו", נע בין העיר הגלילית שבה פעל עורך המשנה רבי יהודה הנשיא, ובין עיר החוף שבה מוצגות היצירות העכשוויות, אשר מבקשות להתכתב עם יצירתם של התנאים. את גלריה "אשכילה", מרכז ייחודי לתורה ואמנות בסמוך לכיכר השעון ביפו, הקים איתי גבאי, חסיד חב"ד. לצד בית מדרש ובו מדפים עמוסים בספרי קודש, מוצגות בשתי קומות תערוכות אמנות מתחלפות.
יצירת תערוכה שבמרכזה המשנה היא עניין מאתגר למדי, אך האוצרת חניתה אליצור נענתה לפנייתו של הומינר והרימה את הכפפה. "אמרתי ליוסי שיש הרבה אמנים, לאו דווקא דתיים, שעוסקים בטקסטים מהמקורות ומהעולם הדתי", היא מספרת. "פרסמתי קול קורא בדף הפייסבוק שלי, וציינתי בו שהיצירות צריכות להתייחס למשנה ככלל, למושג ולמבנה שלה, או למשנה ספציפית. כאוצרת יש לי קהל עוקבים מעולם האמנות, וההיענות הייתה מטורפת".
מתוך כמאה הצעות שנתקבלו בתיבת המייל של אליצור במהלך שבועות בודדים, נבחרו 31 אמנים היוצרים בטכניקות מגוונות – ציור, קרמיקה, אנימציה, טקסטיל, תלת־ממד ועוד. "רציתי שיהיה מקום לדרכי התבטאות שונות ולא רק הקלאסיות של ציור, פיסול וצילום", היא אומרת. "זה מרחיב את הספקטרום ומייצר מרחב מעניין ומסקרן. עבודות בנאליות או נאיביות לא נכנסו לתערוכה. לנגד עיניי עמדה חשיבות הדיוק, עם תחכום מסוים. רציתי שהדברים לא יהיו מונגשים בכפית. מצד שני היה לי חשוב לקבל יצירות לא ערטילאיות, כאלה שיכולות להיות רלוונטיות גם למאה תערוכות אחרות".
התערוכה מתפרשת על שתי קומות הגלריה, כאשר היצירות תלויות על הקירות, משתלשלות מהתקרה ומונחות על הרצפה. כל יצירה מקבלת את המקום שלה, אך גם מתחברת ליצירות האחרות. בפתקיות שמוצמדות לעבודות רשומים שם האמן והטכניקה ששימשה אותו, ובחלקן גם הטקסט מהמשנה שהיצירה מגיבה לו. "אחת המטרות שלנו היא שהתערוכה תהיה מונגשת לכל המגזרים, לא רק למיטיבי לכת ולבקיאים במקורות", אומרת אליצור.
דוגמה לעבודה מופשטת שמתייחסת לנושא כללי במשנה, היא המיצג של נגה פרידמן ובו שישה גופים מפוסלים מחומר, כאשר כל גוף מייצג סדר אחר במשנה. העבודה של חדוה ורוני ראובן, "זרעי קיץ", עשויה טכניקה מעורבת על חומר מעובד ומתייחסת לסדר זרעים. עבודות אחרות מתייחסות לאמירות מסוימות מן המשנה כמו "אהוב את המלאכה" ממסכת אבות, הביטוי "הוא היה אומר", וברכות הראייה המפורטות במסכת ברכות.
"המגבלה היחידה שהציב לנו איתי, בעל הגלריה, היא שלא יהיה עירום, והיא לא נראתה לי בעייתית בכלל", היא משיבה. "הייתה עבודת וידאו אחת עם עירום מרומז, שנאלצתי לוותר עליה. כל השאר היה פתוח לחלוטין. אני אישה חילונית, יוסי אדם דתי, ומנהל הגלריה הוא איש חב"ד. ברגע שיש פתיחות ונכונות וקבלה הדדית, אין גבול למה שאפשר לעשות".
***
בין היצירות בתערוכה יש גם כאלה שמשמיעות קול ביקורתי. כזו היא למשל העבודה של נוריתא ארמוני, "עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה" (טכניקה מעורבת). מוצגות בה שלוש כתובות מאוירות, רוויות צבעוניות, עמוסות עיטורים ומרשימות בנוכחותן. כשמתקרבים אליהן מגלים שהטקסט שבתוכן הוא קטעי עיתונות המדווחים על אלימות במשפחה. זהו מיצג נפלא להחריד של אמנות יפה, המביאה נכוחה את המציאות המכוערת. עבודה אחרת היא של נעל חליצה, בטכניקת רישום בעיפרון. שתי העבודות הללו מתייחסות למסכתות כתובות ויבמות מסדר נשים. בכלל, יצירות רבות בתערוכה מתייחסות לסדר נשים, שנושאיו מעוררים ויכוחים ציבוריים גם במדינת ישראל של ימינו.
"אמנות היא לא רק מלטפת, לפעמים היא מגיעה ממקום של ביקורת", אומרת אליצור. "ברגע שביקורת היא חכמה ורלוונטית ולא מגיעה רק כדי לתקוע אצבע בעין של מישהו, אני מוצאת לזה מקום ורוצה לתת לזה את הבמה הראויה. אלה עבודות יפהפיות מבחינה ויזואלית, אבל כשאת נכנסת לעומקם של דברים את רואה את הפרדוקס של היופי אל מול המציאות הכואבת. האמנות באה להציג את הדברים וקוראת לעשות שינוי".
"ביקורתיות באמנות היא דבר מבורך וחלק מהמשחק", מסכים הומינר. "אז יכול להיות שוויתרנו על כמה אנשים בדרך, אבל אני מקווה שכמה שפחות. אנחנו משתדלים שיהיה מקום לכולם. הרב בני לאו אמר לי פעם שאין דבר כזה 'כולם', ברגע שמישהו אומר משהו, אוטומטית חלק מהאנשים יעקמו את האף".
בין האמנים המציגים יש דתיים, דתיים לשעבר וחילונים. אורלי עזרן, אישה חילונית שעוסקת במחקר אמנותי של הלכות פרה אדומה, מציגה בה שלוש עבודות שבחרה אליצור מתוך סדרה שלמה. אליצור: "אני לא שואלת ולא יודעת להגיד מה ההגדרה הדתית של האמנים. מבחינתי גם אם אמן לא יהודי היה פונה, הכול פתוח. לצערי אף אחד לא פנה. זה היה יכול להיות מעניין". האמן המבוגר ביותר שמציג בתערוכה הוא גד אולמן (87), שעבודתו עוסקת במשנה ממסכת סוכה, והצעירים הם בסוף שנות העשרים לחייהם.
"לא מוותרת על המסורת שלי"
יוסי הומינר (64) נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. הוא למד בבית הספר הממלכתי־דתי "דוגמא" בשכונת בית־וגן, שם נטמנו לדבריו זרעי החיבור שלו למשנה. משם המשיך לישיבת נתיב מאיר, שירת בקצין בשריון, ולמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן. לאחר נישואיו עבר עם אשתו להתגורר בהושעיה שבגליל, ועבד במשך 25 שנים במערכת הביטחון. עם פרישתו לפני תשע שנים הקים עם שותפו אלון לוז את חברת ההייטק V.R.T, לניהול אירועים ומשימות.
חניתה אליצור גדלה בחולון, וכיום מתגוררת בתל־אביב. היא איננה שומרת מצוות, אבל מבחינתה "המשנה היא חלק מארון הספרים שלי כיהודייה. אני לא מוותרת על שום ספר שהוא חלק מהמסורת שלי, ומסרבת לקבל שלאנשים מסוימים יש מונופול על היהדות. כילדה למדנו תנ"ך ותושב"ע, ובגלל ההקצנה ביחס ליהדות איבדנו את זה. יש דברים שהם חלק ממני וחלק מההוויה שלי כיהודייה, לא משנה כמה אני דתייה וכמה פעמים אני הולכת לבית הכנסת. אימא שלי חילונית לגמרי, אבל מדליקה נרות בכל יום שישי. גם אימא שלה לא הייתה דתייה, אבל הקפידה לשמור על החגים ועל כשרות. אבי ז״ל ואחיו בחרו בדרך של הגשמת הציונות ועזבו את המסלול של חסידות גור בגיל צעיר מאוד".
היא מכירה את הומינר מעבודתם המשותפת במערכת הביטחון. במהלך השנים למדה ועסקה בתחומים שונים, ומתוך אהבה לאמנות הגיעה לתחום האוצרוּת. "בכלל הגעתי מתואר ראשון באנגלית ופילוסופיה, ותואר שני במדעי המדינה", היא אומרת. "אני בוגרת מגמה ריאלית־פיזיקלית, ובצבא הייתי טכנאית אלקטרו־אופטיקה". היא עוסקת באוצרות זה שמונה שנים, ובמהלכן אצרה עשרות תערוכות.
"בתערוכה הזו יש מסר של שיתוף. מתינות היא המפתח לחיים משותפים", אומרת אליצור. "אני מאמינה גדולה במתינות והכלה של הזולת. הקצנה היא אם כל הצרות. לכולנו יש שפה משותפת, לא משנה מאיפה באנו ולאיזו קבוצה בחברה אנחנו משתייכים".
התערוכה "בין ציפורי ליפו – המשנה באמנות" מוצגת בגלריה אשכילה ברחוב שמעון בן שטח 2, יפו. אירוע נעילה ושיח גלריה יתקיים ביום חמישי הקרוב בשעה 19:30
