"ההיסטוריה שלנו חדשה יחסית, אולי מה שיכול לאחד אותנו זה ניגון משותף"

על הקיר בביתו של צבי זלבסקי תלויה גיטרה ישנה, מעוטרת בציורי מכחול. אף שהיא נטולת מיתרים ואינה מפיקה אף צליל, היא יקרה במיוחד לליבו של זלבסקי, שקיבל אותה במתנה מאביו לרגל יום הולדתו העשירי. "נהגתי ללכת ברחוב ולפרוט על מיתרים דמיוניים", הוא מספר. "אבא שלי זיהה את המשיכה שלי לגיטרה, עוד לפני שבכלל חשבתי על מוזיקה, וקנה לי את הגיטרה הראשונה שלי. את כל הלחנים שלי הלחנתי על גיטרות".

זלבסקי הלחין כבר מאות שירים, רובם כמוזיקה ליטורגית לקטעי תפילה. לאחרונה הוציא לאור את אלבומו ה־12, "נמשך אחריך כמים", הבנוי על מעגל השנה ובו לחנים מקוריים למילים מתפילות יום הכיפורים, סוכות, פורים ופסח. השבת מקבלת אף היא באלבום מקום של כבוד, עם לחן חדש ל"אזמר בשבחין" בביצוע נפלא של דוד בן־ארזה, וכך גם יום ירושלים, עם "עורי עורי" בקולו של אריאל זילבר.

רבים מלחניו של זלבסקי הפכו לחלק בלתי נפרד מתפילות הימים הנוראים בבתי כנסת אשכנזיים, כמו "קולי שמע" ו"יעלה תחנוננו מערב", ולחוליה בשרשרת שירי סעודה שלישית, כמו "אל מסתתר בשפריר חביון" ו"ה' לא גבה ליבי". חלק מהניגונים מעולם לא הוקלטו אלא עברו מפה לאוזן, התגלגלו מישיבה לישיבה ומאולפנה לאולפנה, והפכו לחלק מן הפסקול היהודי המתחדש.

לציבור הדתי אין היום בית, והוא מחפש אותו. אנחנו לא חרדים ולא חילונים, שיש להם שורשים היסטוריים משלהם. ההיסטוריה שלנו חדשה יחסית. מה שקורה עכשיו בעולם המוזיקה זה משהו גדול. תחייה של שירה שהיא גם דתית וגם ישראלית. צלילים שמתגעגעים אליהם גם בלי לדעת למה, כמו שיר ערש קדמוני

צבי זלבסקי (67) נולד בירושלים להורים ניצולי שואה וגדל בבית ציוני־דתי. הם התגוררו לא רחוק מהיכל שלמה, ובשבתות נהג ללכת עם אביו לשמוע את מקהלת החזנים שם. משפחתו המורחבת כללה חרדים מבני־ברק, שאצלם שמע תקליטים של ניגוני מודז'יץ, וחילונים מחולון, שבביתם נחשף לשירי ארץ ישראל של אותה תקופה.

את ההשראה הראשונית לעיסוק בהלחנה יהודית, אומר זלבסקי, קיבל מהרב שלמה קרליבך. בתחילת שנות השישים קרליבך עוד לא היה פופולרי בארץ. "הרבי המרקד", כפי שכונה אז, עורר בעיקר התעלמות ואף ביטול וזלזול. המפגש הראשון של זלבסקי עם ניגוניו התרחש כאשר נסע עם הוריו לשליחות משפחתית באוסטרליה.

"בן דוד של אבי אסף אותנו משדה התעופה, ובדרך הוא זמזם את 'השמיעיני' של קרליבך. המנגינה הזו הדהימה אותי. הרגשתי בה משהו מאוד מיוחד, שלא היה בשירים ישראליים". באותה תקופה תרבות הגיטרות כבר הגיעה לאוסטרליה, וקרליבך התפרסם שם. "יהודים רבים היו מגיעים להופעות שלו, ובבני עקיבא שרו את כל השירים שלו. נקשרתי מאוד לשירים שלו, והכרתי את כל התקליטים הראשונים שלו". בגולה נחשף זלבסקי גם למוזיקה לועזית שלא הייתה נפוצה אז בארץ, והיא הרחיבה את מנעד הצלילים והסגנונות שהכיר.

"הייתי מושפע מאוד מקרליבך וניסיתי להלחין כמוהו, אבל תמיד הרגשתי ש'זה לא זה'. אי אפשר היה לחקות אותו", אומר זלבסקי. הוא מספר שפעם פגש את קרליבך, אזר אומץ וביקש ממנו לשמוע שיר שהלחין. קרליבך הזמין את זלבסקי לדירתו, הקשיב ואמר: "יופי, בוא לנגן בהופעה שלי השבוע". בתוך תוכו חשב זלבסקי שאולי קרליבך לא באמת התרשם מלחניו, שכן הוא נהג להזמין גם זייפנים לשיר איתו. "ועדיין, כשהוא היה פוגש אותי הוא היה מציג אותי בתור 'הבחור עם השירים היפים'. כזה היה קרליבך".

יום כיפור במערת המכפלה

אחד משיריו המוכרים של זלבסקי הוא "אל מסתתר", פיוט בעל ניחוח של ניגון חסידי עתיק. הוא הלחין אותו בראשית שנות העשרים לחייו כמתנת אירוסים לרעייתו לעתיד, שרה, נצר לאדמו"רי סלונים. "כשהיינו נפגשים נהגנו לשבת יחד שעות ולשמוע מוזיקה. בבית של שרה היו הרבה תקליטים עם ניגוני חב"ד, ו'טחנתי' אותם. הם ריגשו אותי באופן מיוחד, כי לא הכרתי לפני כן ניגונים שכאלה. מה ששמעתי עד אז בעולם הפיוט היו יוסל'ה רוזנבלט, משה קוסביצקי ובן־ציון שנקר לצד שירים חסידיים ישראליים, כמו אלה שהשתתפו במצעדי הזמר החסידי. מלחיני המצעדים לא היו דתיים בהכרח, כמו צביקה פיק או עוזי חיטמן, והלחנים דמו יותר למוזיקה עכשווית. ניגוני חב"ד היו תגלית גדולה בשבילי. הרבה ניגונים הולחנו בסולם 'אהבה רבה', האופייני לניגונים חסידיים. הייתי מקשיב לניגונים האלה ומנסה לחקור את המבנה והצורה שלהם כדי להלחין בעצמי. כך נולד הלחן ל'אל מסתתר'".

"אל מסתתר" של זלבסקי הפך לפיוט פופולרי, בעיקר בישיבות בעלות קו חסידי־ארצישראלי, ועד היום רבים בטוחים שמדובר בלחן חסידי עתיק. "אני תמיד צוחק שיום אחד ישירו את זה בחסידויות, הם יגידו שזה הגיע מאיזה אדמו"ר, ויטענו שאני הוא זה שזייפתי את המקור", הוא אומר.

זלבסקי המשיך לנסות את כוחו בהלחנת ניגונים, אך חש חוסר סיפוק מהתוצאה. הוא זנח את ההלחנה והקדיש עצמו לציור. קירות הבית המעוטרים בציוריו מעידים על השעות הרבות שהקדיש לכך. אחת היצירות המיוחדות שלו תלויה כעבודת ויטראז' בבית הכנסת של נוה־דניאל, היישוב שבו הוא מתגורר כיום.

בגיל שלושים, כעשור לאחר שזנח את ניסיונות ההלחנה, התרחשה אצלו תפנית פנימית שפתחה שוב את המעיין. "פתאום הסתכלתי על מילים והתחלתי לשמוע מוזיקה", הוא מתאר. "זה היה רגע של פתיחה, ומשם הכול המשיך לנבוע. התחלתי להלחין עוד פסוק ועוד פסוק. כשזה היה בא, הרגשתי שיוצאת ממני המוזיקה הנכונה למילים".

לכך הצטרף אירוע אחר שהתרחש באותה תקופה, כאשר זלבסקי שימש לראשונה בחייו שליח ציבור ביום כיפור. "עד אז לא עשיתי את זה, מאוד פחדתי מלהיות חזן. יום כיפור אחד היה מניין קטן במערת המכפלה, וביקשו ממני לשמש כחזן. שרתי לחנים שזכרתי מהיכל שלמה, ומה שלא היה לי ניגון עבורו – הלחנתי. קרליבך עוד לא הלחין אז פיוטי ימים נוראים, וזה שחרר אותי ונתן לי חופש מוזיקלי ליצור מעצמי. אף פעם לא אהבתי שמחילים על פיוט מנגינה קיימת, כי לכל פיוט יש קצב ואוירה משל עצמו. הרגשתי שמצאתי את הנתיב שלי. כל שנה הוספתי עוד לחנים, ובשלב מסוים ביקשו ממני להתפלל במניין גדול יותר. אנשים התחילו להכיר את הפיוטים שהלחנתי, ואז חבר אמר לי: אתה צריך להקליט את זה. רק אז התחלתי להתייחס לעצמי קצת יותר כמוזיקאי".

זלבסקי למד בישיבת ניר בקריית־ארבע, והכיר את אשתו שרה כאשר עשתה שירות לאומי בבניין הממשל הצבאי בחברון. לאחר נישואיהם הם קבעו את מושבם בקריה. סביבם הייתה תחושה של רוממות רוח, שהנה הגאולה הגיעה, אבל זלבסקי היה נוכח־נפקד. מתגורר בקריית־ארבע, אך חש חוסר שייכות להוויה ולתנועת ההתנחלות. "אפשר להגיד שנקלעתי לקריית־ארבע. בכלל לא הייתי בקטע של גוש אמונים. אני תכננתי לסיים את הישיבה, ואז לצאת למסע בארה"ב בעקבות ערש מוזיקת הנשמה, לגלות איפה כתבו את השירים, איפה נולדה האווירה הזאת, כמו של סיימון וגורפינקל".

המסע לארה"ב לא יצא לפועל, ובמקומו נקלע זלבסקי נקלע לאחד המבצעים הגדולים של גוש אמונים, "מבצע הקפות", שיצא לפועל מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים. גרעינים רבים של גוש אמונים עלו אז על הקרקע בבת אחת. "הגעתי לשילה ולא הבנתי מה אני עושה שם", הוא נזכר. "החיילים פינו אנשים מנקודה אחת לנקודה אחרת, ואנשים צעקו ובכו אף שלפינוי לא הייתה שום משמעות מדינית. אלו שטחים שהיו בשליטתנו והיה אפשר לחזור לשם בכל רגע נתון. זה לא כמו בגוש קטיף, שאנשים ידעו שהורסים להם את הבית והם לא יכולים לחזור. לא הבנתי מה אני עושה שם. הכול היה מוזר לי".

הסכמי אוסלו גררו את זלבסקי לפינה הלאומית ואף השפיעו עליו מוזיקלית. "קריית־ארבע הייתה מקום בלי מנוחה", הוא מתאר. "כשאתה קרוב לדברים אתה לא יכול להיות אדיש כלפיהם. כשערבים הרסו את בית הכנסת אברהם אבינו, והמדינה מנעה את הגישה אל המקום ואת השיפוץ שלו, הרגשתי את חוסר הצדק ואת האבסורד. כשפוגשים את זה מקרוב, זה לאט לאט נכנס בדם. אתה לא מבין איך חרפה כזאת יכולה להיות. זה מצטבר, יחד עם הרצח בבית הדסה ועם מערת המכפלה שלא נגישה ליהודים. זה הפך אותי להרבה יותר לאומי. עד אז הייתי לאומי במובן הפשוט של אהבת העם ואהבת הארץ, לא במובן של גוש אמונים, שזאת לאומיות שהיא נגד הממסד. הקטע שמול הממסדיות היה חדש לי, לא טעמתי מהדבר הזה לפני כן".

הסכמי אוסלו הביאו את זלבסקי לכתוב שירי מחאה ולהוציא אלבום ברוח זו: "אחרי הסכמי אוסלו הייתי במשבר מטורף. הרגשתי שהעולם נחרב עלי. כתבתי כדי לרפא את עצמי ורציתי להגיד דברים מנחמים, אבל הם היו מינוריים ביחס למשבר. הכאב היה גדול והתחושה הייתה שצריך לבכות. שאם הבכי לא יוצא, הכאב נוגס מבפנים. רציתי להוציא את הכאב שלי וגם להשמיע את הכאב שהיה משותף להרבה אנשים באותו זמן".

עקירת גוש קטיף הולידה אף היא אלבום: "הייתי ממש חולה אחרי גוש קטיף. שברו אותנו, לא ידעתי מאין יבוא עזרי. אני זוכר שכמה שבתות אחרי הגירוש היינו בחנוכת בית בתקוע. ישבתי וחשבתי 'אין סיכוי, זהו, תקוע הולכת להיות הבאה בתור. הבית הזה הולך להתפנות, זה אבוד ואין מה שיעצור את זה'. האלבום שיצא אז היה ניסיון למצוא חוט של תקוה. הייתי חייב להגיד משהו, לצעוק משהו. גם היום יש עוד הרבה אתגרים, אבל אני הרבה יותר אופטימי", מוסיף זלבסקי.

כל נדרי עם זלדה

אחד המיזמים המוזיקליים שזלבסקי השתתף בהם בשנים האחרונות הוא פרויקט "קהילות שרות", מייסודו של יאיר הראל, כיום המנהל האמנותי של אנסמבל הפיוט. מטרת המיזם הייתה להפיץ ולהנגיש את עולם הפיוט המזרחי. זלבסקי קיבל הזמנה להנחות את אחד המפגשים וללמד פיוטים חסידיים. מה שהוגדר כמפגש ניסיוני וחד־פעמי המשיך למפגשים נוספים, לאור הביקוש.

"במפגשים השתתפו אנשים מכל המגוון הישראלי ומכל הקשת הפוליטית", מספר זלבסקי. "לימדתי ניגוני חב"ד, מודז'יץ, קרלין. את הניגונים ליווינו בהסברים על החסידויות ועל המטען של העולם החסידי בכלל. דרך הפרויקט הזה אני עצמי נחשפתי לפיוטים מן המזרח. לפני כן לא הכרתי את זה בכלל. יש שם הרבה יופי והרבה עושר. 'קהילות שרות' זו פנינה בנוף הישראלי. אשכנזים מגיעים ללמוד פיוטים מן המזרח, ומזרחים באים ללמוד ניגונים חסידיים". הראל, שייסד גם את אתר הזמנה לפיוט, שבו נאגרים פיוטים מכל העדות, הזמין את זלבסקי להקליט פיוטים עבור האתר. זלבסקי היה מהראשונים שהקליטו לאתר פיוטים אשכנזיים.

במרוצת השנים הלחין זלבסקי שירי משוררים. השיר הראשון היה של ש' שלום, חתן פרס ישראל לשירה. הוא נתקל בשיריו לראשונה בספרים שאביו מסר לו מספרייתו, והלחין שלושה מהם. בהמשך הלחין גם משיריה של זלדה. חברה של שרה רעייתו התגוררה אצל המשוררת, ובני הזוג זלבסקי הרבו לבקר אותה בביתה שבשכונת כרם־אברהם בירושלים.

בערב יום כיפור היה להם נוהג קבוע להגיע ולהאזין יחד לביצוע של כל נדרי מתוך תקליט. "היא תמיד קיבלה אותנו במאור פנים", זוכר זלבסקי, ומציין שגם אבא קובנר נהג לבוא לזלדה בערב יום כיפור. "זלדה הייתה מראה לשרה שירים שטרם פרסמה, ושרה הייתה מעתיקה אותם לעצמה. באותה תקופה לא הבנתי את השירים שלה, אבל לאט לאט זה התבהר ונפתח לי. 'הדליקו נר' היה השיר הראשון שלה שהלחנתי, אחרי שנפטרה. עד אז לא חשבתי שאפשר להלחין שירים שאין להם תבנית ומשקל קצובים. היה רגע שהרגשתי שעליתי על משהו, והבנתי משהו מהקצב הפנימי". זלבסקי הלחין עוד ועוד משיריה של זלדה ובהם "באותו ליל כוכבים", "הלל לסבי", "לא ארחף בחלל", ואף העלה מופע משיריה בתיאטרון החאן.

משורר נוסף שזלבסקי הלחין משיריו היה פנחס שדה. "אחרי שקראתי את 'החיים כמשל' הייתי מחסידיו. היינו חבורה שכרוכה אחריו. כשראיתי יום אחד על שער מוסף הארץ את מילות השיר 'איך שהזמן עובר', הייתי בהלם. זה היה פיוט דתי, בום. ישבתי על זה והלחנתי את השיר. שדה עוד היה בחיים, אבל לא העזתי להשמיע לו את זה. חשבתי, מי אני ומה אני שאלך לפנחס שדה ואשמיע לו לחן שלי. לא היה לי אומץ. הוא היה בעיניי מישהו רם, לא מישהו שכל אחד יכול לגשת אליו. בדיעבד קצת הצטערתי על כך".

שירי המשוררים בביצועו פחות מוכרים, חלקם על גבול המוזיקה הקלאסית. זלבסקי מודע לכך שהמוזיקה הזו פונה לפלח צר, כמעט נישתי. "דניאל שליט (מלחין ומוזיקולוג; פ"ג) התקשר אלי אחרי המופע ואמר 'הלחנת את זה בשבילי'. זה החמיא לי, אבל לצערי עדיין אין כל כך קהל לזה, ואני מצטער שזה לא הצליח להגיע לאנשים. אני שמח שלפחות השירים הליטורגיים תפסו. תפילה לא יכולה להתקיים בלי מוזיקה".

געגועי ליידיש

האלבום החדש נעשה בשיתוף פעולה עם שניים מבניו של זלבסקי, אבריימלה ונתנאל, מוזיקאים גם הם. השירים בנויים כאמור סביב מעגל השנה, וכמה מהם מוקדשים לתפילות על המים. "אנשים אומרים את המילים היפהפיות של תפילת הגשם ותפילת טל, ולא מתעכבים עליהן. זה כל כך חבל בעיניי. אני מאוד אוהב את המילים האלה מהתפילה. הלחנתי אותן כדי להגיד אותן בדרך שלי, במוזיקה".

במהלך תקופת הקורונה כתב זלבסקי שירים שעוסקים במאסר ובחופש. "דווקא אופטימיים. אני מאלה שהקורונה היתה טובה להם", הוא אומר. יש לו קבוצת וואטסאפ של חובבי ניגונים, ומדי פעם הוא מעלה בה ביצוע חדש.

עולם המוזיקה היהודית יודע בעשורים האחרונים התחדשות גדולה, ההולכת וגוברת. מים רבים זרמו בירדן מאז ששירים כמו "שמחם שמחם" ו"כשם שאני רוקד כנגדך" היו ההיצע הגנרי. יוצרים ויוצרות מהעולם הדתי מגיעים לרשימות ההשמעה ברדיו, ואירועי ענק כמו "צמאה" מושכים אליהם המונים. זלבסקי, שחווה בצעירותו שיממון מוזיקלי, רואה בכך נחמה גדולה.

"כשעוד הייתי תלמיד בישיבת ניר", הוא מספר, "שרה הביאה יום אחד הביתה תקליט של חוה אלברשטיין. כששמעתי אותו התחלתי לבכות. פתאום הרגשתי עד כמה החיוניות שיש במוזיקה חסרה לי. מרכז הרב, שניר הייתה שלוחה שלה, הייתה כל כך יבשה מהבחינה המוזיקלית. היו רק תבניות של הרב קוק. פתאום השירה שלה ביידיש עשתה לי געגועים לבית.

"אני חושב שהמפגש המחודש של הציבור הדתי עם הניגונים והפיוטים הוא מפגש פורה, ויש בו ממד של שיבה הביתה. לציבור הדתי אין היום בית, והוא מחפש אותו. אנחנו לא חרדים ולא חילונים, שיש להם שורשים היסטוריים משלהם. ההיסטוריה שלנו חדשה יחסית, אין לנו מורשת משלנו, אז אנחנו נדבקים מחדש לשורשים שלנו, שבמקור הרבה מהם היו חסידיים. מה שקורה עכשיו בעולם המוזיקה זה משהו גדול. תחייה של שירה שהיא גם דתית וגם ישראלית. צלילים שמתגעגעים אליהם גם בלי לדעת למה, כמו שיר ערש קדמוני. במערכת הבחירות שהייתה עכשיו, הציבור הדתי מצא את עצמו בשבר. כולם חיפשו בית. אולי מה שיכול לאחד אותנו זה ניגון משותף".