הנטייה לתחרותיות היא אחת ממידות הנפש הנפוצות. נטייה זו קשורה לראיית החברה האנושית כעומדת בטור אנכי, כל אחד מעל לחברו. הטור מסודר לפי קריטריון מסוים וכל אחד תופס בו את מקומו בהתאם לכישוריו בתחום. הטיפוס ה"אנכי" עסוק מאוד במקומו בטור. יש לו קורת רוח מההסתכלות למטה, על האנשים שתחתיו, אך כאב מההסתכלות למעלה, על אלו שעקפו אותו. שתי דרכים עומדות בפניו – מאמץ להגיע לראש הטור או ניסיון להוריד את העוקפים אותו למדרגתו הנמוכה.
מול תפיסת עולם זו עומדת ראייה חלופית, המארגנת את החברה בסדר אופקי. כולם שווים וכל אחד פועל בתחומו ולפי מבנה הנפש שלו. קיימים הבדלים בין אנשים, אך הם נובעים מהבדלי אופי, לא מהבדלי מעמד. הטיפוס ה"אופקי" פחות מתעניין במקומו של הזולת ומנסה להתמקד בהתפתחות ממקומו האישי. דומה כי המתח בין תפיסות אלו עומד בתשתית מחלוקת קרח ועדתו.
קנאה בחסות שוויון
עיון בפרשה מלמד כי עדת קרח מורכבת משתי קבוצות, המתנגדות למשה ממניעים שונים. הקבוצה הראשונה טוענת: "כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (טז, ג). הקבוצה השנייה, שמייצגיה הם דתן ואבירם, טוענת טענה שונה לגמרי. היא מתמרמרת על העלייה ממצרים וההישארות במדבר (שם, יב־יד). קבוצות אלו מקבלות יחס שונה ממשה – הקבוצה הראשונה מופנית אל "מבחן המחתות" ונשרפת באש ה'. הקבוצה השנייה נבלעת באדמה. נראה כי היחס השונה קשור לעמדה השונה של כל קבוצה.
הקבוצה הראשונה נראית בתחילה כאוחזת בתפיסת העולם האופקית, הלא תחרותית – "כלם קדושים". אולם המשך דבריה מסגיר את מניעיה – "ומדוע תתנשאו?". שאלה זו חושפת את מאפייניה ה"אנכיים": לתפיסתה, משה ואהרן "עקפו" אותה בטור. הטענה שלה בדבר התנשאות משה ואהרן יוצרת משחק מילים עם התיאור שלהם כ"נשיאי עדה" (שם, ב). כפי שקורה לרוב – האשמת האחר נובעת מהשלכת תכונות שליליות עצמיות עליו. מתברר אפוא כי טענת השוויון "כלם קדושים" אינה אלא כיסוי לתחושות קנאה.
משה מבין את המקום התחרותי שהוביל לטענה. אולם כמו בתלונות אחרות של עם ישראל, נראה כי הוא מתקשה לרדת לתהום הנפשי שמצמיח את החטא. הוא פונה לקבוצת הלווים בעדת קרח ומנסה להרגיע את קנאתם. הוא מנסה להראות להם שכבר זכו במעמד גבוה ועליהם להסתפק בכך (ח־י). דבריו לא עושים שום רושם והם לא טורחים לענות לו. הניסיון להרגיע אדם תחרותי בכך שהגיע לשלב גבוה יחסית בסולם אינה רלוונטית; הוא לעולם יכאב מההתבוננות מלמטה על מי שמעליו. אך משה, הענו מכל אדם, מתקשה לראות זאת.
עוד לפני הניסיון להרגיע את הקנאה, משה מציע לעדת קרח את מבחן המחתות. מבחן זה נראה די תמוה, שכן מדובר באיסור חמור, שאת תוצאותיו כבר ראינו בחטא נדב ואביהוא. נראה כי גם בתגובה זו משה פועל מהמקום שלו, המקום האופקי. משה מתבונן על קרח ועדתו ורואה אותם כמהים להיכנס לתפקיד קדוש יותר. הוא כביכול אומר להם: "אם אתם כה רוצים להתקדש, קדימה – בואו תנסו! אך דעו שתישאו בהשלכות". מבחן המחתות מהווה חלק מן התהליך שאליו נכנסו. התחרותיות גורמת לחריגה מהמקום האישי ובסופו של דבר לשרפה עצמית באש התחרות.
נבלעים במרמור העצמי
הקבוצה השנייה צומחת גם כן מהמקום התחרותי, אך דרכה שונה – במקום להתאמץ להגיע לראש הטור, היא מנסה להנמיך את אלו שמעליה. דתן ואבירם טוענים כנגד משה טענה צינית ופוגענית – "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו" (טז, יג). הציניות, כידוע, היא כלי נשק משוכלל שנועד לזלזל ולהוריד את הזולת ממעמדו. לא במקרה הפתיחה והסיום של דבריהם הם: "לא נעלה!" (יב, יד). דתן ואבירם נשארים באוהליהם ומנסים למשוך את משה למטה, למקום שלהם.
גם כאן, העונש מגיע כתוצאה ישירה מהגישה שלהם, השואפת למטה: "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה". בשונה מהקבוצה הראשונה שהוזמנה למבחן המחתות במשכן, קבוצה זו לא זוכה כלל ליחס ואף העם מצטווה להתרחק ממנה: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (כו). מאנשים שמנסים רק להוריד ולזלזל מומלץ להתרחק, כדי לא להיבלע יחד איתם במרמור העצמי.
התחרותיים השואפים למעלה נשרפו, המושכים למטה נבלעו באדמה, אך אין די בכך. העם מקבל את העובדה שיש מנהיגים, אך מייחס להם כוונות מניפולטיביות בהצעת מבחן המחתות: "אתם המתם את עם ה'". המנהיגים עדיין נתפסים כבעלי מעמד היררכי מורם מעם, שמטרתו להתנשא. אז מתחילה מגפה בעם וכעת הקטורת מקבלת תפקיד הפוך – לעצור אותה.
נראה כי עצירת המגפה על ידי הקטורת קשורה לתפקידה הנוסף, כמעלה עשן לכיסוי הגילוי הא־לוהי, כפי שמצינו בעבודת יום הכיפורים. אהרן רץ אל מול הסכנה עם ענן הקטורת ועוצר את הגילוי הא־לוהי, הגורם למגפה. או אז מתגלה תפקידו העמוק של המנהיג. אין זה תפקיד מתנשא אלא תפקיד הנושא בעולו של העם, תפקיד קשה ותובעני שדורש יכולת הגנה על העם מסכנות והצבת גבולות לכוחות ההרסניים הפועלים בתוכו. מתוך המקום הזה צומח הציווי לאהרן בסיום הפרשה: "אתה ובניך… תשאו את עון המקדש… ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח, א־ה). הנשיא האמיתי, הפועל מהמקום האופקי, אינו נהנה ממנעמי ההתנשאות – "לא חמור אחד מהם נשאתי" (טז, טו), אלא נושא את משא העם בענווה ובגבורה.
