יותר מפעם טענתי לפניכם שהפילוסופיה עמוסה קונפליקטים ומאבקים, ואנחנו – בני ובנות ישראל – מעורבים בהם. היום מבקש אני להביא בפניכם אפיזודה נוספת במאבקים פילוסופיים אלה. במוקד הקונפליקט עמד אחד מגדולי הפילוסופים של הזמן החדש (ואולי החשוב ביניהם), עמנואל קאנט. שלוש ה"ביקורות" שהוא כתב הפכו להיות ספרי היסוד של ההגות המודרנית. "ביקורות", כי הוא אכן האמין באמונה שלמה שהוא בונה מחדש את כל אזורי ההגות שקדמו לו.
להלן אתעכב על יסוד אחד שהוא פיתח ב"ביקורת התבונה המעשית". מספר המילים העומדות לרשותי אינו מאפשר להעמיק את הדיון בכך, ולמרות זאת אנסה להסביר את רעיונותיו, כשנקודת המוצא לדבריי יהיה מושג ה"אוטונומיה". כן! יש במושג פילוסופי זה קשר למכונית האוטונומית שעליה אחזור לנהוג, כעת, בימי זקנותי, כאשר גם המכונית תהיה קצת יותר "זקנה" ואחראית.
שאלת המוטיבציה
נחזור אל ההווה. מסקנתי היא שיש סוגים, או בעצם קומות שונות, של אוטונומיה. נתחיל בהצגת המדרגה הראשונה, שאותה נכנה אוטונומיה1: זאת העצמאות המוענקת על ידי רישיון הנהיגה. זאת "כאילו" ההכרה בכך שהאדם השיג חירות ועצמאות וכן רמת מוסר מינימלית, המאפשרות לאדם לנהוג בכבישים הבעייתיים של החיים.
הקומה השנייה, אוטונומיה2, היא במהותה פסיכולוגית. כאן אנו מתעמקים בעולמו הפנימי של האדם. שני נהגים מצייתים לתמרור "עצור". האחד עושה זאת מתוך יחס כבוד לחוק; השני, אך ורק משום שהוא מפחד מהעונש – קנס או פסילת רישיון. שני הנהגים מתנהגים אמנם בדיוק באותה צורה אך הם שונים מאוד במוטיבציה. וכדברי קאנט, פעולתו של האחד היא מוסרית – בגלל החוק, ושל השני רק ליגלית – בהתאם לחוק.
על פי הבחנה דומה פירש רבי יוחנן את דבריו המפתיעים של הושע (יד, י): "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". הדברים מפתיעים, כי על פי רוב דרכי הצדיקים שונות מדרכי הרשעים, כמו למשל בתהילים א, ו: "כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד". אולם בפסוק בהושע מדובר על אותן דרכים! וכאן מסביר ר' יוחנן שהאנשים נבדלים ביניהם במוטיבציה השונה שבה הם עושים את אותם הדברים (הוריות י, ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן… משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלוֹ לשום מצוה ואחד אכלוֹ לשום אכילה גסה; זה שאכלוֹ לשום מצוה וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם זה שאכלוּ לשום אכילה גסה וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
ריש לקיש, בר הפלוגתא הנודע של רבי יוחנן, מסתייג מחיטוט היתר במניעי האדם: "אותו אתה קורא רשע?!". אמנם כן, אין הוא עושה מצווה מן המובחר, אבל סוף כל סוף הוא מקיים את המצווה. העיקר – התוצאות בכביש! שלא כמנהגי אטען שריש לקיש צודק, ועל כך בהזדמנות אחרת. אבל רבי יוחנן סבר שהאדם הוא בן חורין, אוטונומי, רק אם הוא מונע לא על ידי הפחד מהשוטר האורב לו, אלא על ידי אחריות לנהגים ולהולכי הרגל, או בעיקר – הכרת החובה.
אם נעמיק עוד בעולמו הפנימי של האדם, או בעצם בעולם הפילוסופי שיש לכל איש ואישה, נגיע למה שאכנה אוטונומיה3: נתאר לעצמנו מהנדס המשתמש נכונה בכלים המתמטיים הנחוצים לו. האם הוא אוטונומי? לא, כי הוא סמוך על שולחנו של המתמטיקאי שהעניק לו כלים אלה. כך גם אדם המקיים מצוות מכיוון שכך הן כתובות בשולחן ערוך. הסתמכות זאת הופכת אותו להֶטֶרוֹנוֹמִי, דהיינו למי ש"נשלט" או "נחקק" על ידי אחרים.
זאת לא רק בעייתו של המהנדס. מתמטיקאי יכול להיות אוטונומי במדרגה העליונה באשר וכאשר הוא יודע להוכיח את האמיתויות המתמטיות שהוא מקבל. אך לא כך המהנדס, ולא כך גם ביחס לאדם המוסרי. לפי קאנט, דרישת האוטונומיה בקומתה העליונה היא שחייב האדם לקבל את המוסר לא מפני שהוא מסתמך על סמכות חיצונית, אלא בגלל שהיא נובעת מתבונתו והבנתו האישית. מסקנה: לאור דרישות האוטונומיה, אפילו לו שמרנו בקפדנות על הדיברות המוסריים כולם על פרטותיהם ודקדוקיהם, מפני שא־לוהים ציווה, מעשינו היו רצויים, אך כוונתנו הייתה פסולה, כי אנו לא מקיימים את המוסר לשמו. זהו השורש הפילוסופי של הפולמוס ההגותי, שאותו רציתי להביא כאן לפניכם.
הליבה המחייבת
המילה אוטונומיה לא נעלמה. וכמו נוסעים המתווכחים בהתלהבות על כיוון התנועה כשהם יושבים ברכבת פילוסופית ארוכה, בקרון "קאנטיאני" הנוסע צפונה, מבלי להרגיש, תוך תמימות או אשליה, שהקטר המוביל כבר פנה דרומה – קאנט וממשיכיו היו בטוחים שכמו במתמטיקה, תוצאות התחיקה המוסרית התבונית של בני האדם יהיו אוניברסליות ויובילו למערכת מוסרית נכונה אחת. אך הנחות אלו התבדו והדגם של האוטונומיה היום דומה יותר למה שקורה בתחום האסתטיקה ופחות במתמטיקה. כל אחד יכול לפתח טעם אסתטי אישי. ובמקביל לכך, העולם הפוסט־מודרני מתעקש לטעון שכמו באסתטיקה, כך גם במוסר – אין אמת וטוב אוניברסליים. זאת האוטונומיה החדשה.
לפוסט־מודרניזם יש גם אופי קולקטיבי – הרב־תרבותיות, המלמדת אותנו שלכל חברה המוסר שלה. ולכן אסור לי לשפוט, למשל, את החברה שבה נוהגת מילת הנשים האכזרית, המונעת את ההנאה המינית כדי להגביל את פיתויי הניאוף שכן אסור לשפוט את התרבות של חברות אחרות! אך אדרבה, מצווה אני לשפוט ולצאת כנגד מנהג ברברי זה. ולפנינו פלא שבפלא. גם לגבי בעלי חיים אוסרת עלינו התורה לפגוע במיניותם! וכך מתקיים כאן פרדוקס חדש: המוסר ההומניסטי זקוק למשען הטרונומי. בעולמנו הריאלי, מלמדת האמונה בא־לוהים שיש אתיקה אבסולוטית ולא הכול אסתטיקה וטעם אישי, וישנן אמות מידה שאיתן ניתן להעריך את המוסר שמוכרים בשוק. אמנם כן, אין אנו רשאים להיות נוקשים באופן חולני. ייתכנו גוונים, אך קיימת ליבה מחייבת, גרעין מוסרי אוניברסלי, ה"חָרות על הלוחות".
