וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.
מדוע רק בדרכו ארצה נזכר יעקב באחיו? מדוע אינו יוזם את חידוש הקשר במשך עשרים שנות ישיבתו בחרן? ובכלל, למה יזם יעקב אירוע בלתי נדרש זה? המדרש אינו חושך שבטו, ומצליף ביעקב אבינו:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך, ואתה משלח אצלו ואומר לו "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב"? (בראשית רבה עה, ג).
ייתכן שאפשר למצוא את התשובה בהקשר הרחב של הסיפור. השיבה מחרן היא גם השיבה הראשונה של עם ישראל מהגלות, והיא גם העלייה הראשונה לארץ ישראל. לאחר שעבר בהצלחה את סדנת לבן הרמאי, יעקב מרגיש צורך להתנהל אחרת מול אחיו. מפני לבן הוא בורח, אבל מפני אחיו הוא לא מוכן יותר להסתתר. הוא מודיע לו בצורה מפורשת: אני בדרכי ארצה, על כל המשתמע מכך. המפגש ההכרחי עם עשיו הוא חוליה נוספת במסגרת התגבשות הזהות הישראלית והלאומית של יעקב.
פחד מהתבוללות
יעקב התמודד לאורך חייו עם חמישה מוקדי מאבק, שגיבשו את זהותו והפכו אותו מיעקב לישראל, מבן נרדף לעם סגולה. שני מוקדים מתוכם התרחשו בחו"ל, מוקד אחד במעבר מחו"ל לארץ ישראל, ושני מוקדים בארץ ישראל. כאז כן עתה.
בחרן התמודד יעקב עם הרמאות של לבן, ועל אף היותו "איש תם", הוא יוצא ממנו כשידו על העליונה. אבל שם בגולה מזומנת לו ליעקב התמודדות קשה נוספת, עם עצמו. מצד אחד, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי", אך מצד שני: "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי". הולדת הילדים בנכר מביאה עימה את הפחד מפני התבוללות, ועל כן נוהג היהודי להציב סימנים: עד הבר־מצווה, עד גמר הקולג', עד גמר התואר, אלא שעד אז השיקסה והמיליון העשירי מתחרים זה בזה מי יהיה הראשון להפציע.
החטאת הזמן הנכון לארוז את המטלטלים ולעלות ארצה היא החטא של יעקב:
רבי יעקב בר אידי רמי [הקשה], כתיב "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", וכתיב "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד"!? אמר, שמא יגרום החטא" (ברכות ד, א).
זהו המאבק של יעקב עם המלאך. "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" – יעקב נאבק עם עצמו! הוא יוצא חי ממאבק זה, אבל צולע.
על הגבול, בדרכו לארץ ישראל, לאחר שכבר התחיל לדבר עברית ("וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד", בניגוד לשם בארמית של לבן ואנשיו, "יְגַר שָׂהֲדוּתָא") והוא ממש כמטחווי קשת, מתחדש לו המאבק הישן עם אחיו עשו, אבל בעצימות אחרת. "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ":
והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קיבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל, כי [במקרה כזה] היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו… והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב. וזה טעם 'וגם', כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל (רמב"ן).
עשו לא היה זקוק למלאכים כדי לצאת לקראת יעקב. הוא כבר היה בדרכו אליו, עם ארבע מאות איש עמו. עשו אינו מדבר ואינו משיב ליעקב באמצעות שלוחיו – הוא עושה!
להוציא את הגלותיות
בסופו של מפגש ולאחר שיתברר כי יעקב מוכן כעת גם להילחם, ניווכח לראות כי הצטיינותו בסדנת לבן הרמאי תועיל לו גם הפעם. יעקב נפרד מאחיו בהבטחה שהוא בדרכו אליו שעירה. ואולם:
אמר ר' אבהו, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו… אלא אימתי היה הוא בא אצלו? לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב (עובדיה א) "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" (בראשית רבה עח, יד)
ליעקב לא הייתה כל כוונה ללכת שעירה, ודבריו מתפרשים על העתיד לבוא.
בארץ ישראל המאבקים לובשים צורה אחרת לחלוטין. מצד אחד יעקב עולה ארצה, אך מצד שני הוא עדיין מיעוט. הוא אינו שולט על ארץ ישראל, ועדיין אינו לאום. כיצד ימלא את ייעודו שבהבטחות האל? בפרשתנו אנו מתחילים להיחשף לסיבוכים חדשים הנגזרים ממצב זה. המאבק הבא, במעשה דינה ושכם, הוא המאבק עם הכנעניוּת, שהיא התרבות הפורחת בארץ ישראל, זו שממנה ברחו האבות. ניצני המאבק התוך־משפחתי, סיפורי יוסף ואחיו שבגינם נרד למצרים, מתחילים לצוץ. זהו המאבק והסיבוך הקשה מכול, המאבק בתוך תוכה של המשפחה הגרעינית.
נמצאנו למדים כי בגולה מתחילה השיבה ארצה בחלום, עוברת למאבק על נפשם של הילדים הנולדים מול "מתי אעשה לביתי", ולבסוף נאלצים לברוח. ואף שעוברים באולפן לעברית, לא תמיד הגלותיות יוצאת מאיתנו ואנו ממשיכים להתרפס בפני הגויים.
ד"ר גבריאל חזות הוא מרצה להנדסה וליהדות באוניברסיטת חיפה וממייסדי "מידה טובה" לחקר ההיגיון היהודי
