שנות המדינה הראשונות התאפיינו בעימות מר בין הנהגת הציבור הדתי לראשי מפא"י, המפלגה השלטת, ובראשם דוד בן־גוריון. הייתה זו תקופת המאבק על החינוך הדתי במחנות העולים, במעברות וביישובי העולים. מנהיגי המפלגות הדתיות הטיחו האשמות כבדות בתנועות הפועלים וההסתדרות, וטענו שהן מעבירות את ילדי העולים מארצות המזרח על דתם, בהכניסם אותם תחת כנפי החינוך של זרם העובדים. ראש הממשלה דוד בן־גוריון דחה האשמות אלה מכול וכול, וייחס את מלחמתן של המפלגות הדתיות למאבק על קולותיהם של הבוחרים.
הדברים הגיעו עד כדי הקמת ועדת חקירה ממשלתית, שעליה הוטל לבדוק את "כל האשמות על כפיית זרמים במחנות העולים". באייר תש"י פרסמה הוועדה את מסקנותיה. היא אישרה את תוכן האשמותיהן של המפלגות הדתיות, אם כי לא ראתה במתרחש במחנות העולים "מלחמה מחושבת בדת".
נאומו של בן־גוריון בכנסת, בעת הדיון במסקנות הדו"ח, פותח לנו צוהר שדרכו ניתן להציץ אל שורשי ה"אני מאמין" שלו. בן־גוריון הסיט את הדיון אל המישור התיאולוגי ואל העיון במהותה של היהדות. את היהדות, לדבריו, מגדיר משורר תהלים: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ". לדברי בן־גוריון, ההבחנה בין מי שהם הולכי תמים, פועלי צדק ודוברי אמת, ובין הולכי עוול, פועלי חמס ודוברי שקר, איננה זהה להבחנה בין חברי החזית הדתית לחברי תנועות הפועלים. "האגודה והמזרחי הן מפלגות פוליטיות… אין להן זכות לדבר בשם כל העם… גם לא בשם היהדות. איש לא העניק להם זכות מונופולין… אנו יהודים כמוכם. איננו גרועים מכם ואיננו מעורים פחות מכם בעבר היהודי ובשורשי היהדות". הוויכוח אינו ניטש אפוא בין מי שדבקים ביהדות ובין כאלה שפרשו ממנה, אלא בין יהודים ליהודים על פרשנותה של היהדות.
מלחמת הבחירות לכנסת הרביעית, בתחילת תש"ך, בין מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) השלטת ובין המפלגה הדתית־לאומית (מפד"ל) הייתה חריפה בעוצמתה. פרשיות שונות בתחום דת ומדינה הסעירו את הציבור הדתי, ובעיקר הכרזתו של בן־גוריון בריאיון ל"הארץ" בערב ראש השנה תש"כ כי בתוך עשרים שנה המפלגות הדתיות ייעלמו. בעקבות הכרזה זו האשימה המפלגה הדתית־לאומית את בן־גוריון בכוונה לחסל את הדת במדינת ישראל.
אל חזית המאבק נשלח הרב משה צבי נריה בעל הלשון המושחזת, שהתייצב אליו ברטוריקה שעלתה בעוצמתה על זו הרשמית של המפד"ל. בשידור תעמולה מפלגתי ירה הרב נריה כבר בפתת דבריו את החץ הראשון בליבו של בן־גוריון, כששב וקבע כי "היהדות הדתית היא היהדות לדורותיה". אך פגיעה קשה יותר הייתה האשמתו כלפי תנועת הפועלים "שאיננה הולכת בדרכי חברותיה מהתנועות הסוציאל דמוקרטיות בעולם, אשר מגלות יחס הגון לענייני דת, ואימצה לה את האתיאיזם הלוחם הקרוב לנוסח רוסיה הסובייטית".
ההקבלה לרוסיה הסובייטית פגעה במטרה. האימפריה הרוסית הייתה תבנית נוף מולדתם של שני האישים, והם ידעו היטב מה טיבו של המשטר הקומוניסטי ומה יחסו לדת. הרב נריה אף חש בעצמו, בילדותו, את נחת זרועו של המשטר הסובייטי.
ואמנם, זעמו של בן־גוריון לא איחר לבוא. כבר למחרת, בכ' בתשרי תש"ך, במסגרת המאבק על נפשו של הבוחר הדתי, ערכה מפא"י בבית הספר החקלאי "עיינות" כנס רבנים ונציגי בתי כנסת. בנאומו בכנס, לאחר שפתח בדברי שבח לרב נריה כ"אחד הצעירים הכי טובים שיש בהפועל המזרחי, הכרתי אותו כשהיה עדיין נער צעיר", המשיך בן־גוריון בהתקפה נמרצת על האשמתו של הרב נריה את תנועת הפועלים ב"אתיאיזם לוחם כמו ברוסיה". הוא הגדיר האשמה זו "דיבה שפלה", והאשים את הרב נריה בכך שעבר על "לא תענה ברעך עד שקר".
"אין להעלות על הדעת שמפלגה המאגדת בתוכה 650,000 יהודים, בתוכם רבבות יהודים דתיים, נוהגת כמו הממשלה הרוסית הנלחמת נגד הדת", הכריז בן־גוריון, ונתן ביטוי לכעסו גם ביומנו: "סיימתי הכנס בהסתערות על דברי ההשמצה של הרב נריה שהאשים את ההסתדרות באתיאיזם לוחם נוסח רוסיה".
דפוס ההתקפה על הרב נריה דמה להפליא לאופי ההתבטאויות של בן־גוריון בהתכתבויותיו עם מנהיגים דתיים לאורך שנות החמישים. בן גוריון דבק בחזון נביאי ישראל כפי שפירש אותו, וראה חזון זה כעומד במוקד משנת היהדות, או לפחות במעמד שאיננו נחות ממעמד המצוות שבין אדם למקום. שיטתו הפולמוסית הייתה להאשים את מבקריו הדתיים באמירת שקר, ומאחר שאמירת שקר איננה נופלת בחומרתה מאכילת חזיר, הרי שכשם שמי שאוכל בשר חזיר אינו ראוי להיות מנהיג דתי, כך אמירת השקר פוגמת בדתיותו של הדובר והוא אינו ראוי לשמש מנהיג דתי.
העימות המר בין בן־גוריון למנהיגי המפלגה הדתית־לאומית לא נבע רק ממאבק על קולותיו של הציבור הדתי. הסגנון המיוחד שאימץ בן־גוריון בפולמוסיו עם מנהיגים דתיים מעיד כאלף עדים על רגישותו המיוחדת לטיעוניהם של יריביו אלה, ועל כך שמתחת לרובד הפוליטי היה רובד דתי־תיאולוגי, שבן־גוריון היה רגיש לו מאוד ומהיר להיפגע. בהתכתבויותיו עם מנהיגי ציבור דתיים התקומם בן־גוריון לא אחת נגד חלוקת הציבור בישראל ל"דתיים ו"חילוניים", חלוקה שנולדה לדעתו בבית מדרשם של "הדתיים". הוא נהג להשתמש בביטויים "אדוקים" ו"חופשים", חלוקה שלדעתו שיקפה באופן אובייקטיבי יותר את דרכן של קבוצות אלו, ואיננה שיפוטית כמו החלוקה לדתיים וחילוניים.
"אתאיזם הוא מילה זרה"
בא' בחשוון תש"ך, במאמר שפורסם בידיעות אחרונות תחת הכותרת "להעמיד דברים על דיוקם", חזר בן־גוריון על האשמותיו כלפי הרב נריה. הוא פתח שוב בדברי שבח, בציינו כי למרות חילוקי הדעות הוא רוחש כבוד לחברים רבים של הפועל המזרחי ובהם הרב נריה – כחלוצים, כאנשי אמת וכשומרי מצוות לשמן. עם זאת, הוא הביע את אכזבתו מהרב נריה, ש"גם בצעיר חלוצי זה פגעה קדחת הבחירות והעבירה אותו על דעתו", דחה את האשמתו את תנועות הפועלים ב"אתיאיזם הקרוב לנוסח רוסיה הסובייטית" כ"עלילה כוזבת", שב וייחס לו את עוון "לא תענה ברעך עד שקר", והוסיף עוד כהנה וכהנה פסוקים כיד הציטוט הטובה עליו, כמו "אל תלך רכיל בעמך", "מדבר שקר תרחק" ומדרשי חז"ל לרוב.
מנגד, באותו יום פרסם הרב נריה בעיתון הצפה תשובה לנאומו של בן־גוריון בעיינות. במענה לשאלתו הרטורית של בן־גוריון, האם בהסתדרות "מנהלים מלחמה כמו ברוסיה נגד אמונה ונגד אלוהים", ענה הרב נריה בפסקנות כי אכן ההסתדרות מובילה מלחמה עקשנית "נגד אמונת אבות, נגד תורת ישראל ומצוותיה". הרב נריה ציין כי ההסתדרות עושה רבות לטיפוח אופייה החילוני ולמען הרחקת חבריה מהשקפת עולם דתית ומאורח חיים דתי, ולזאת ייקרא "אתיאיזם לוחם".
בסיום המאמר הקשה הרב נריה: "לא פעם אני עומד ותוהה: ראש הממשלה אשר לו זכויות גדולות בבניינה של ארץ ישראל, בזקיפת קומתו של היהודי העובד, ואשר בגלל זה זכה מן השמים לשאת את עטרת ראש ממשלת ישראל… מדוע טרם עמד על סודה ועל יסודה של האומה? מדוע עודנו נתון להשפעתן של דעות שכבר אבד עליהן הכלח ואשר מביאות לתוצאות הפוכות מרצונו הפנימי, פילוג במקום אחדות וערעור במקום קיום".
עד כה התנהל הפולמוס כוויכוח פוליטי ציבורי טרום בחירות, מעל כל במה ומעל דפי כל עיתון רענן. מכאן ואילך העביר אותו בן־גוריון לפסים של ויכוח תיאולוגי, שהתנהל בחליפת מכתבים אישית בינו ובין הרב נריה, הרחק מהזרקור הציבורי והתקשורתי.
במכתבו אל הרב נריה, בתגובה לתשובתו לדבריו בכנס עיינות, כתב בן־גוריון כי בחלוקה המקובלת בין "דתיים" ל"חילוניים" מכניס אותו הרב נריה מן הסתם לקטגוריה של "חילונים", ואולם הוא לא הטיף מעולם לאתאיזם. יתר על כן, הוא שולל אתאיזם ואינו מכיר כל ביטוי לו, בוודאי לא של אתאיזם לוחם, מצד ההסתדרות ומוסדותיה. "המילה אתאיזם שאתה משתש בה בעקשנות יתרה", כתב לרב נריה, "היא לא מילה הלכתית אלא מילה זרה… אדם חילוני לפי הגדרתך – אין לו כלום עם אתיאיזם… הסתדרות העובדים אין להגיד עליה שאינה אפילו שאינה שומרת מצוות, שהרי יש בה ציבור פועלים מאורגן, ובציבור זה יש שומרי מסורת ותרי"ג מצוות לא פחות מכל חבר הפועל המזרחי… אין ההסתדרות אומרת לחבריה לשמור מצוות או להפר אותם…".
בן־גוריון הבחין בין אי קיום מצוות ובין אתאיזם. עבירה על הלכה איננה אתאיזם, שהרי אם כך הוא, הרי שהרב נריה עצמו לוקה באתאיזם בזלזלו בחובת אמירת אמת ובאי הינזרותו מלשון הרע. את יהדותם של הרב נריה ושל מנהיג המפד"ל משה שפירא כינה "יהדות רפורמה", באשר היא מעמידה את כל התורה על כשרות ושמירת שבת, ומזלזלת במצוות שבין אדם לחברו. כמקובל בפולמוסיו עם יהודים דתיים תיבל את דבריו בפסוקים ומדרשי חז"ל, המדגישים דווקא את המצוות שבין אדם לחברו.
תגובותיו התוקפניות של בן־גוריון לא הרתיעו את הרב נריה. הוא השיב לו במכתב ארוך בן עשרה עמודים, שבו שמר על כבודו של ראש הממשלה אך לא חזר בו מהאשמותיו. בתחילת מכתבו התייחס הרב נריה למונח "אתאיזם" שכה קומם את בן־גוריון. אכן, כתב הרב נריה, המאמין כי אי שם בחלל הקוסמוס יש אלוהים בלתי מחייב, איננו אתאיסט. אבל עם זאת הבהיר שבהשתמשו במונח "אתאיזם לוחם" התכוון ל"כל אותה מערכה תרבותית חינוכית פוליטית המנסה ליצור תרבות לאומית חדשה המופקעת והמפקעת מעיקריה, חוקותיה ומצוותיה של תורת ישראל".
בהמשך נתלה הרב נריה באילן גדול, פרופ' מרטין בובר. בכינוס היהודי העולמי שהתקיים כשנה קודם לכן קבע בן־גוריון כי לא המונותאיזם הוא שייחד את עם ישראל בשנות גלותו הארוכות, אלא החזון המשיחי. בובר חלק עליו ציין כי אמנם המונותאיזם משותף ליהדות עם דתות אחרות, אך הוא שונה מהם ב"עבודה כל מקיפה את המושל האלוהי, עבודה בכל מרחבה של חיי האומה ללא יוצא מן הכלל". הדבקות בחזון הנביאים תוך ניתוקו משליחותם ההיסטורית של הנביאים על ידי האל, הוא חסר כל ערך.
הרב נריה אימץ בחום את סיכומו של בובר ולפיו בן־גוריון הוא "אחד ממצדדי אותו רעיון של סקולריזציה, המטפח במרץ רב 'רעיונות' ו'חזיונות' עד שמרחיקים הם את בני האדם מקולו של אל חי". אולם מאחר שגם החילוניות (סקולריזציה) היא הגדרה פסולה לטעמו של בן־גוריון, ויתר הרב נריה והסתפק בהגדרת הלוחמים נגד דת ישראל כ"יהדות החופשית", ואותה שב והאשים שאכן היא מנהלת "מאבק נמרץ נגד תורת ישראל המסוימת והמוגדרת ונגד נושאיה".
ימים ספורים לאחר קבלת המכתב ביקר בן־גוריון את הרב י"ל מימון ששכב על מיטת חוליו בבית החולים אסותא. ביומנו כתב כי שאל את הרב מימון אם אוכל חזיר יכול לעמוד בראש מפלגה דתית, ואם אמירת שקר נופלת בחומרתה מאכילת חזיר. משנענה ב"לא" על שתי השאלות, הוסיף ושאל: איך ייתכן שעורך עיתון של מפלגה דתית, מנהיג המפלגה והרב נריה, המעידים עדות שקר ברֵעם ועוסקים בלשון הרע, עומדים בראש מפלגה דתית?
בן־גוריון חתם את הוויכוח במכתב חוזר קצר ובו דחה מכל וכול את האשמותיו של הרב נריה, שב והגדירן כעלילה, וכמנהגו בפולמוסיו עם מנהיגים דתיים סיים: "ועליך לחזור בתשובה על החטא שחטאת – אם אמנם מצוות שבין אדם לחברו לא הופקעה מתורת היהדות שלך".
במישור הפוליטי היה זה דו־שיח של חרשים. בן־גוריון התעלם לחלוטין מההאשמות שתלו בו על העברת ילדי עדות המזרח על דתם, בניגוד גמור לעובדות המוכחות בשטח, אך לא בכך ענייננו. ענייננו באוויר הפסגות שאנו נושמים אל מול השיח התרבותי המעמיק והמרתק בין שני מנהיגים ציוניים יהודיים דגולים. על רקע השממה התרבותית והתרופפות הזיקה ליהדות ולציונות המאפיינת אנשי ציבור ופוליטיקאים בימינו, אפשר רק להתגעגע לשיח מסוג זה.
