לא מזמן נזכרתי בתקופת לימודיי בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים, לפני כעשרים שנה: הטיפוס במדרגות האבן הירושלמיות הכבדות אל הכוכים הקרים של חדרי העריכה, החושך המתוק שירד על האולם רגע לפני שהסרט התחיל, ההתחבטויות הבלתי פוסקות במניעיהם ומכשוליהם של הגיבורים ההולכים ונכתבים. הטריגר לזיכרונות הללו היה הופעתו של הסרט "בחורים טובים", אשר חורך בימים אלה את מסכי ארצנו הקטנה. ראשית מכיוון שהתסריטאית שלו, חוה דיבון, הייתה החונכת של תסריט הגמר שלי, אך בעיקר משום שהסרט הזכיר לי עד כמה השתנו הדמויות הדתיות בקולנוע הישראלי מאז שלמדנו על קונפליקטים דרמטיים, זוויות צילום וסגנונות תאורה.
כסטודנטים לקולנוע, שחווים את המציאות בעיקר דרך הייצוג האורקולי שלה, חשנו מתוסכלים עד מאוד כשחיפשנו את בני דמותנו "שם", על המסך הגדול. מספריית הווידאו של בית הספר ניבטו אלינו סרוגים מגוחכים כמו שלמה (טל פרידמן) מ"האח של דריקס", או חרדים פסיכופטים כמו יוסף (אורי קלאוזנר) מ"קדוש". והנה, חלפו עשרים שנה וקומדיה רומנטית חרדית, סמי־בורקסית, על שידוכים ועדות, כובשת את האקרנים, ועוד בתקופת גסיסתו של הקולנוע.
במובן זה, "בחורים טובים" איננו נקודת מפנה כי אם המשך לאחת המגמות המרכזיות והמסקרנות בקולנוע הישראלי. הופעת גיבורים דתיים על המסך, שנראית טבעית למי שנולד מאמצע שנות התשעים והלאה, היא לא פחות ממהפך בתולדות הקולנוע המקומי., שכן באופן מסורתי דתיים נעדרו כמעט לחלוטין מסרטים ישראליים – מלבד כמה סלאח שבתים וקצת יותר קונילמלים שהציגו את העולם הדתי באופן לא מחמיא במיוחד.
המהפך הזה לא נסתר מעיניהם של מבקרי וחוקרי קולנוע. אורי קליין המנוח, מבקר הקולנוע רחב האופקים של עיתון הארץ, כתב בשנת 2019: "בשנים האחרונות הופקו מספר רב של סרטים וסדרות טלוויזיה שעוסקים בחברה החרדית, חלקם נוגעים במפגש בין החברה החילונית לזו החרדית, ואין ספק ששיעורם בעשייה הקולנועית והטלוויזיונית כאן רב יותר משיעור החרדים בחברה הישראלית… אין מגזר שאינו מיוצג בקולנוע המקומי; עם זאת, אין ספק שבתוך ייצוג כולל זה החברה החרדית תופסת מקום מרכזי יותר מכל מגזר אחר".
תחושתו של קליין הייתה מבוססת. חוקר הקולנוע דן חיוטין כינה שלב זה של הקולנוע הישראלי "המפנה הרליגיוזי של שנות האלפיים", ומנה לפחות 55 סרטים שנוצרו בשנים 2015-2000, המכילים תכנים יהודיים כתמה מרכזית. לשם השוואה, לפי חוקרת הקולנוע רעיה מורג, מתוך מאות הסרטים שהופקו בקולנוע הישראלי מ־1960 ועד 1995, רק 20 סרטים עסקו בתמות דתיות. אז מה, הדתיים חמסו גם את הקולנוע, לצד ההשתלטות על מושבי עור הצבי בכנסת?
הולדת הציונות והקולנוע
שנת 1896, בית קפה פריזאי. האחים לומייר מקרינים לראווה את אחד מסרטיהם הראשונים והמפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע: רכבת נכנסת לתחנה. הרכבת הרחוקה, המצולמת מזווית נמוכה, נראית כמתקרבת אל הצופים באמצעות אשליית הפרספקטיבה, ועוצרת ממש מולם. לפי האגדה האורבנית, הצופים נבהלו מן הריאליזם החדשני עד כדי כך שברחו מבית הקפה. שנה אחר כך, במרחק של כ־500 קילומטרים משם, יוצאת למסעהּ רכבת אחרת, בלתי ניתנת לעצירה וממשית לחלוטין, שמטרתה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הקונגרס הציוני הראשון מתכנס בבאזל.
סמיכות הזמנים בין הולדת הפנטזיה הקולנועית להולדת החלום הציוני איננה סתמית כלל וכלל: לאורך עשוריה הראשונים עשתה הציונות – בדומה לתנועות לאומיות אחרות בעולם – שימוש אינטנסיבי במדיום הקולנועי שזה עתה הומצא. בשנת 1911 יצר מוריי רוזנברג, ממייסדי הפדרציה הציונית באנגליה, את הסרט הראשון של פלסטינה, המתעד בין השאר את נמל חיפה, הטכניון, בית הספר לאמנות "בצלאל" ועשייה חלוצית של ייבוש ביצות, סלילת כבישים וחריש בשדות. הסרט הוקרן בקונגרס הציוני העשירי וזכה לתשואות. חשיבותו של הקולנוע בעבור הפרויקט הציוני הייתה ברורה: צופים בעולם נחשפו לארץ ישראל וליהודים בתיווך מצלמות הקולנוע. גם תושביה היהודים של ארץ ישראל הביטו על המסך הגדול, וראו את המודל האידיאלי שאליו ישאפו מעתה.
הקולנוע נרתם לטיפוח החלום הציוני, ואימץ גם את העמדה השלילית שנקטו הוגי הציונות כלפי העולם היהודי המסורתי. כמו הרצל, ברדיצ'בסקי, ברנר, טשרניחובסקי, ז'בוטינסקי ואחרים, ביקשו גם סרטי התקופה להשיל מעליהם את מעמסת היהודי הישן והגלותי ולהגיח כעבריים חדשים, חזקים וחופשיים, שיוכלו לשאת על כתפיהם את הנטל של הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. כבר מראשית סרטי הקולנוע הארצישראלי אנו מגלים את היהודי החדש: צבר צעיר וחסון, איש יוזמה אמיץ ועובד אדמה, המוכן להקריב את נפשו למען המולדת. מולו, כניגוד מוחלט, הופיע מפעם לפעם הסטריאוטיפ של הדוס: יהודי קשיש, עטור פאות וזקן, המתעמק בספר בלוי המונח לפניו ומצפה לגאולה משמיים.
מצב זה נמשך בקולנוע העלילתי, בווריאציות שונות, עד סוף שנות התשעים. אז, כאילו משום מקום, הופיעו פתאום יהודים ישנים בסרטים כגון "ההסדר" של יוסי סידר, "האושפיזין" של שולי רנד, "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין, ועוד רבים אחרים שהמוכרים בהם הם "המשגיחים", "ישמח חתני", "הבלתי רשמיים", "אבינו", "מכתוב" ו"מחילה", "גאולה" ו"סיפור אחר". וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הטלוויזיה המסחרית ועל האינטנסיביות של דמויות דתיות בתוכה – מסרוגים ועד שטיסל, מאורים ותומים ועד שבאבניקים, ועוד היד נטויה.
אז מה קרה בעצם? מהיכן צצו כל השביסים והפאות הללו על המסך, ומה אפשר לומר עליהם?
כבר לא רק ערוץ אחד
כדרכם של שינויים גדולים, קשה להניח את האצבע על גורם אחד ששינה את פני המפה הקולנועית. מדובר בכמה התרחשויות שחלו במקביל ויצרו את הרקע לנוכחותה המוגברת של הדת בקולנוע הישראלי. הראשונה שבהן היא תמורה אידיאולוגית. באופן פרדוקסלי, התהליכים הפוסט־ציוניים שהתחוללו בקולנוע הישראלי פתחו את הדלת בפני הזהות הדתית. שנות השבעים והשמונים של הקולנוע התאפיינו בפרידה ממיתוס הצבר (דוגמה בולטת לכך היא הסרט "לאן נעלם דניאל וקס") ובביקורתיות עזה כלפי הממסד הישראלי ובעיקר כלפי המיליטנטיות שלו (דוגמה בולטת: "בלוז לחופש הגדול"). הקולנוענים מאסו בגיוסה של האמנות לאידיאולוגיה הציונית, והעדיפו ליצור "אמנות לשם אמנות": אוניברסלית, קוסמופוליטית, חסרת לאום, פנים־אמנותית.
בד בבד, זרמים רעיוניים בישראל טיהרו מחדש את הוויית הגלות שהותקפה בשיח הציוני. העמדה הזו, שכונתה "שלילת שלילת הגלות", העניקה לגיטימציה מחודשת לזהויות הגלותיות שהועלמו עד כה מבמת היצירה העברית. תהליכים אלה, שהגיעו להבשלה בשנות התשעים עם סרטים כגון "שחור" ו"לילסדה", סללו את הדרך לנוכחותו המוגברת של "היהודי הישן". לצד התמורה הזו, אידיאולוגיית שיח הזהויות השיבה אף היא רוח במפרשיו של הקולנוע הדתי. בניגוד לעיקרון הלאומי של אחדותיות והזדהות עם דגם אחד – כור ההיתוך של בן־גוריון, לדוגמה – הודגש כעת עקרון השוני וריבוי הגוונים בחברה הישראלית. אל מדורת השבט הוזמנו עתה כל אלה שהודרו עד כה מהסיפור המרכזי, תוך הדגשת זהותם הייחודית. הקול המזרחי, הנשי, הלהט"בי, הרוסי, האתיופי והערבי, וגם הקול היהודי הדתי, בייחוד מהדגם הגלותי הישן, קיבלו לפתע הכרה.
מישור שני שעלינו להתייחס אליו בהקשר הזה הוא הרובד הכלכלי. משנות האלפיים חל שינוי משמעותי בתקצוב סרטים בישראל, בעקבות חוק הקולנוע, המבטיח לקולנוע הישראלי תקציב קבוע מראש של 80-60 מיליון שקלים בשנה. לשם השוואה, בשנות התשעים עמד תקציב הקולנוע על כ־12 מיליון שקלים לשנה בממוצע. כתוצאה מכך עלה מספר הסרטים הישראליים המופקים בשנה מחמישה לכ־20. ריבוי הסרטים יצר כר נרחב הרבה יותר לפעול בו, וממילא אפשר יותר גיוון וביטוי. גם בדרכים לחלוקת הכסף חל שינוי: בעוד שבשנות השמונים תמכה רק קרן אחת בקולנוע הישראלי, "קרן הקולנוע הישראלי לעידוד סרטי איכות", בשנות התשעים נוספו עוד קרנות קולנוע לחלוקת תקציב המדינה: "קרן יהושע רבינוביץ'", "הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה", "קרן מקור", "קופרו", ועוד.
במיוחד ראוי לציין כי בשנות האלפיים הופיעו קרנות שתקצבו סרטים בנושאי יהדות – "קרן גשר" ו"קרן אבי חי", שעודדו קולנוע רב־תרבותי וחיבורים בין דתיים לחילונים. קרן גשר, הפועלת בישראל מאז 2001, הביאה למשל ליצירתה של הסדרה "מעורב ירושלמי" (2004), שנסבה על משפחה דתית מזרחית ירושלמית. אודי ליאון, מקים הקרן, סיפר בריאיון כי בראשית פעילותו בתחום שילם סכומים נאים להפקות טלוויזיוניות כדי שיכניסו דמויות של דתיים אל תוך העלילה הקיימת: "עבדתי עם התסריטאים, תיקנתי איתם את הדמות לפי מה שרציתי שהיא תייצג. זה הצליח מאוד". קרן אבי חי, שמיזם הטלוויזיה והקולנוע שלה החל לפעול בשנת 1999, הביאה אל המסך הישראלי יצירות כגון "מרחק נגיעה", אשר הכניסה את הצופים בפעם הראשונה לתוך בית של משפחה חרדית באופן שרק סדרת טלוויזיה מסוגלת לו. החשיפה המתמשכת לאורח החיים החרדי קירבה את הדמויות הדתיות אל הצופים החילונים ברובם, והפכה אותן למוכרות ולבעלות קווי אופי ואישיות ייחודיים.
גם מוסדות הלימוד התרבו והתגוונו. בישראל של שנות השבעים היו רק שני בתי ספר לקולנוע: "בית צבי" ברמת־גן, והחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. מאז נפתחו מחלקות ללימודי קולנוע במכללת תל־חי, בבית ברל, במכללת הדסה, באוניברסיטה הפתוחה, במכללת ספיר וב"סם שפיגל". בתוכם הוקמו שני בתי ספר בעלי אופי דתי: בית הספר מעלה, שהוקם ב־1989 והכשיר מאות יוצרי קולנוע מן המגזר הדתי־לאומי, ובעקבותיו גם בית הספר לקולנוע יהודי "תורת החיים", המיועד לבני המגזר הדתי־חרד"לי. עם זאת, יש לציין כי הסרטים שזכו להכרה נרחבת בציבור נוצרו בידי חוזרים בתשובה דוגמת שולי רנד, רמה בורשטיין ומני יעיש, שרכשו את השכלתם וניסיונם בבתי ספר חילוניים לקולנוע.
בד בבד חלו גם שינויים טכנולוגיים שעודדו את גיוון הייצוגים על המסך. הקול הממלכתי־הגמוני ששלט בשנות השישים באולפני השידור ברוממה, התפזר לאינספור ערוצים בשנות האלפיים. מדורת השבט התקשורתית נעלמה ופינתה את מקומה למגוון קולות. מהלך זה התרחש בכמה שלבים: מערוץ אחד לטלוויזיה מסחרית – עם הקמת הערוץ השני בשנת 1986, וערוץ 10 בשנת 2002. בראשית שנות התשעים החלה פעילותן של שש חברות כבלים, ולבסוף הגיעו מהפכת האינטרנט, הסטרימינג ופריחת הרשתות החברתיות. כל אלה הביאו לנִראות יוצאת דופן של מגזרים וקבוצות, אשר הודרו מן המצלמות ההגמוניות של הערוץ הראשון, ובתוכם החברה הדתית לסוגיה ועולמות התוכן היהודיים.
הטובים לקולנוע
גורם נוסף ומשמעותי הוא השינוי התרבותי בתוך המגזר הדתי, שהחל להעניק לגיטימציה ליצירה אמנותית, מתוך הבנת חשיבותה והיקף השפעתה. יוצרים כגון אביתר בנאי, עמיר בניון, חנן בן־ארי וישי ריבו חדרו ללב המיינסטרים הישראלי, וכוחות יצירה דתיים החלו לפעול בתיאטרון ובטלוויזיה, בשירה ובספרות. הסוציולוג ניסים ליאון הציע כי הרנסנס התרבותי־דתי בעשורים האחרונים קשור בתמורה שעברה תנועת החזרה בתשובה: במקום גיוס חילונים לשורותיה באמצעות תעמולה דתית, פנתה התנועה ליצירת עושר של משאבים סמליים בעבור הקהילה הדתית. בניגוד לקונספט שהציעה תנועת התשובה הישנה, שבו העבר החילוני הועלם, בעבור החוזרים בתשובה של ימינו מהווה העבר החילוני "מכרה עשיר במינרלים זהותיים" שישמשו את העולם הדתי.
פעולה זו הושלמה בתנועה חילונית מקבילה לעֵבֶר הדת: תנועת ההתחדשות היהודית, שבמסגרתה נוצרו בתי מדרש פלורליסטיים, קבוצות תפילה לא־אורתודוקסיות ופסטיבלים של לימוד, חוללה מרחב דתי־חילוני של התקרבות למסורת הדתית. תנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני הבשילה במחצית שנות התשעים על מצע של כמה אירועים ותהליכים מקומיים: הקמת בתי המדרש הפלורליסטיים והקהילות הלומדות, הקמת ישיבות חילוניות, קהילות חילוניות שהתגבשו סביב פעילויות של רוחניות יהודית, ועוד. בבסיס התנועה ניצבת התפיסה כי מאז התבססות הישראליות והולדת ה"צבר" ננטשה היהדות והופקדה בידי הזרם האורתודוקסי.
לבסוף יש להזכיר את התפתחותה של מודעות חברתית בציבור הדתי לחשיבות ייצוגו בתקשורת בישראל. נצן ראשון לכך היה מאמרו הידוע של אורי אורבך "הטובים לתקשורת", שפורסם בשנת 1987 וקרא לציונות הדתית לחדור לעמדות מפתח בכלי התקשורת. בשנת 1988 הוקם ערוץ 7, על רקע התחושה שתחנות הרדיו הקיימות מדירות קולות וסיפורים מן הצד הימני והדתי של המפה. בשנת 1997 הוקם העיתון הדתי־לאומי "מקור ראשון" ביוזמת הרב שמואל טל, בשנת 2002 החל להופיע השבועון החרד"לי "בשבע", ובשנת 2003 נוסד "ערוץ התכלת", ערוץ מורשת דתי בתשלום שמנהל התוכניות שלו היה אורי אורבך. הערוץ פעל במשך כשלוש שנים, ולראשונה בישראל הפיק טלנובלה חסידית:"החצר".
מלעג לאמפתיה וביקורת
לאחר שעמדנו על זרמי העומק השונים שחוללו את התנועה הדתית בקולנוע הישראלי, ננסה לבחון איזה סוג של עולם דתי מופיע בסרטים הללו, ומהי נקודת המבט כלפיו. מבחינת הדמויות והסביבה הדתית המצגת בסרטים, הסטריאוטיפ של יהודי זקן ומזוקן התחלף במגוון של חרדים, מסורתיים, דתיים־לאומיים וחוזרים בתשובה, ברסלבים וש"סניקים, ליטאים ומתנחלים, ואף פושעים ותמהונים. אשר לנקודת המבט, ניתן לסווג אותה לשלושה: הראשונה היא סרטים המתבוננים על החברה הדתית ועל היהדות מזווית חילונית־ביקורתית; השנייה היא הסתכלות דתית פנימית, הניצבת בתוך העולם הדתי ומציגה אותו בצורה חיובית בדרך כלל; השלישית היא נקודת המבט הכפולה, המתארת את הקרעים ואת השילובים בין העולם הדתי והחילוני, המתקיימים במקביל בזהויותיהם המורכבות של גיבורי הסרטים.
מאז ראשיתו הוצגו החרדים בקולנוע הישראלי כדמות נלעגת ומגוחכת ("קוני למל") או מאיימת ותוקפנית ("קדוש"). בראשית הקולנוע הישראלי נבעה עמדה זו מתוך השקפת עולם ציונית שביקשה לכונן את זהות היהודי החדש. בהמשך היא נבעה בעיקר מחרדתם של יוצרים חילונים־ליברלים מפני הפיכתה של מדינת ישראל ליהודית ודתית יותר, ומביקורת על כוחניות הממסד הדתי השואבת את כוחה מהחיבור בין דת ומדינה. מגמות אלו מופיעות גם בסרטי העשורים האחרונים. הרוב המכריע של הסרטים עוסקים במערכות זוגיות ומיניות ההולכות ומסתבכות בשל שתלטנותה של הדת, והם ממשיכים לתאר את החברה החרדית כעולם המפעיל אלימות נגד הזרים והחריגים שבתוכו – ויהיו אלה נשים, חילונים או להט"בים. בין התמות המופיעות בסרטים: פגיעת הממסד הדתי במי שאינם נשמעים לכלליו; אלימות דתית כלפי זרים; מבט אנתרופולוגי מציצָני, הרואה ביהדות עולם מיסטי של לחשים וכישופים; וחריגים בעלי מיניות מודחקת המדוכאים ביד קשה.
אך לצד זאת מופיעים סרטים רבים המפגישים את צופיהם עם העולם החרדי מנקודת מבט אמפתית ואנושית, המזמינה הזדהות והערכה. דוגמאות בולטות לכך הם הסרטים "האושפיזין", "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר". גיבורי הסרטים הללו מחפשׂים אהבה והכרה, חלקם תוך דיאלוג עם האל המתגלה למאמיניו באופנים שונים. הבולטים שביוצרי סרטי קבוצה זו הם שני חוזרים בתשובה – שולי רנד ורמה בורשטיין, שסרטיהם זכו להצלחה רבה, הן בקרב מבקרי קולנוע והן בקופות (הצלחה שמעלה הרהורים בדבר בחירתו של אורי זוהר לנטוש את עמדת הבמאי לאחר שחזר בתשובה; ניתן רק לדמיין את העניין ואת ההשפעה של סרטים בבימויו כיהודי חרדי). סרט נוסף שגישתו דומה וזכה להצלחה ולהערכה הוא "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה, חובש כיפה סרוגה, בוגר מעלה ויוצר הסדרה "שבאבניקים".
מסורתיים הופיעו בקולנוע הישראלי כבר בסרטי הבורקס, שבהם זכו לייצוג נלעג בדרך כלל, עם הצגת היהדות כדת פרימיטיבית ופולקלוריסטית. בשנות התשעים הציג הסרט רב ההשפעה "שחוּר" דמויות מסורתיות במבט מלא נוסטלגיה. מאז שנות האלפיים מופקים בישראל סרטים רבים העוסקים בחברה המסורתית. חלקם מציעים נקודת מבט ביקורתית כלפי העולם המסורתי. דוגמה לכך הם שלושת סרטיהם של רונית ושלומי אלקבץ: "ולקחת לך אשה", "שבעה" ו"גט". טרילוגיית אלקבץ מותחת ביקורת נוקבת על המחיר שגובה ההשתייכות לעולם המסורתי מהאדם הפרטי. המשפחה המסורתית מתוארת בה כפרימיטיבית וחונקת, מעוצבת בידי מבנים דתיים דכאניים. ויויאן, גיבורת הטרילוגיה, כורעת תחת השוביניזם הפטריארכלי של היהדות. מבעד לעלילות הסרטים מתבלט המתח שבין האישה ובין הכבלים הקולקטיביים שמתהדקים סביבה ושוללים ממנה את כבודה, חירותה וזכויותיה. לעומת זאת, סרט העוסק בחברה המסורתית מנקודת מבט אוהדת הוא "ישמח חתני", המתאר את סיפור כמעט־התחרדותה, והינצלותה ברגע האחרון, של קהילה מזרחית ירושלמית, ומציג את העולם המסורתי כעולם נשי, רך וקהילתי.
מעניין לגלות כי כמעט כל הסרטים העוסקים בציבור הדתי־לאומי מותחים ביקורת חריפה על האידיאולוגיה שלו, ומאפיינים את הגיבורים באמצעות תכונות שליליות למדי. נראה שהדתי־לאומי משלב בתוכו את שני המודלים שהקולנוע הישראלי שלל בעבר: הוא גם יהודי ישן, שכן הוא דתי; וגם יהודי חדש, שכן הוא לאומי. אין פלא אפוא שהקולנוע הישראלי, שדחה הן את היהודי החדש והן את היהודי הישן, סולד ממנו כל כך.
הביקורת הנמתחת בסרטים אלה מתמקדת בשתי סוגיות מרכזיות. הראשונה היא השילוב בין דת ולאום, המאיים על החברה הישראלית; על פי הביקורת הזו, ערכי היהדות הלאומית אינם יכולים לחיות בשלום לצד הדמוקרטיה, והתחזקותם פוגעת בה באופן אלים. הסוגיה השנייה היא הקולקטיביזם הבסיסי של חברה, שגם שנים רבות לאחר קום המדינה נותרה מגויסת ואידיאולוגית. זוהי מגויסות כפולה, הן לערכים החלוציים והן למסורת היהודית. האינדיבידואל שאינו הולך בתלם משלם מחיר גבוה על בחירותיו.
דוגמה לביקורת כזו אפשר למצוא בסרטיו של יוסי סידר, "ההסדר" ו"מדורת השבט". "ההסדר" מתאר מאבק על צביונה של החברה הישראלית – דמוקרטית או יהודית – המתנהל במתח שבין הצבא לישיבה, ובסופו של דבר מגיע למנהרות תת־קרקעיות מתחת להר הבית, ומאיים להחריב את החברה הישראלית. מאבק זה מהדהד את פעולתה של המחתרת היהודית בשנות השמונים, ובאופן סמוי גם את רצח רבין על ידי יהודי דתי. "מדורת השבט", שהופיע אחריו, מתח ביקורת עזה על ההתיישבות החלוצית ביו"ש ועל רמיסת הפרט בה למען הקולקטיב. החזון של יישוב אדמת ארץ ישראל, מביא לפגיעה קשה בגיבורות הסרט, רחל ובנותיה, ומסרב לכלול אותן ב"מדורת השבט" שלו.
קיים סרט אחד על דתיים־לאומיים שנקודת המבט שלו אמפתית: "תיאום כוונות". הסרט הוא עיבוד לספרו של הרב חיים סבתו, העוסק במלחמת יום הכיפורים. גיבורו, צעיר דתי־לאומי ממוצא מזרחי, יצא לקרבות השריון ברמת הגולן ושב מהם מצולק וללא חברו הטוב. הסרט כולל תמות ציוניות־הרואיות של רעוּת בין הלוחמים והקרבה למען המדינה. כסרט מלחמה דתי הוא משרטט את קווי המתאר של המתח בין האמונה בטובו של האל, הניצבת בבסיס התפיסה הדתית, ובין הזוועה הטראומטית של המלחמה, המערערת עליה ומאיימת למוטט אותה. דמות הגיבור מתאפיינת בחֵן ובמסירות. הוא מגשר בין העולמות השונים – דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים; הוא חבר נאמן לרעיו החילונים בצבא, אך גם מקיים קשר עמוק עם החסידים הגרים בשכנותו. על אף מוצאו המזרחי, חברו הטוב ביותר הוא ממוצא אשכנזי. הוא נאמן ליהדותו אך נאמן במידה שווה לפקודות שהוא מקבל, גם כאשר אלה מביאות עליו אירועים קשים.
על הספקטרום
נסיים את סקירתנו בסרטים העוסקים בזהויות מורכבות יותר, בעיקר באלו של חוזרים בתשובה, ובהם "אבא שחור לבן", "האושפיזין", "הבן של אלוהים", "לעבור את הקיר", "גאולה, ו"סיפור אחר". רבים מן הסרטים הללו מציגים קרע פנימי בין הזהות הדתית לחילונית, ומתארים את ניסיונותיהם של הגיבורים לאַחותם. הדמויות נעות על הספקטרום היהודי־ישראלי, הדתי־חילוני, והמסורתי־מודרני. חלקן שייכות למגזר המסורתי, חלקן חוללו שינוי בעקבות חזרה בתשובה או יציאה בשאלה, וחלקן בני משפחה המשתייכים לעולמות אידיאולוגיים שונים. לעיתים מסתיימים הסרטים באיחוי, לעיתים בפרידה, אך בכולם נוכח הקונפליקט הדתי־חילוני המַפרֶה את הסרטים מבחינה דרמטית, ואת הדמויות מבחינת מורכבות ונפח אישיותי.
דוגמה לכך הם הסרטים "גאולה" ו"סיפור אחר", אשר ממחישים שני סוגים שונים של קונפליקט דתי־חילוני: האחד פנימי, השני חיצוני. במרכז "גאולה" ניצבת דמותו המיוסרת של מנחם, בעל תשובה שהתאלמן מאשתו ומגדל לבדו את בִתּוֹ היחידה, גאולה, חולת הסרטן. לפני שחזר בתשובה היה מנחם חילוני, סולן נערץ של להקת רוק מצליחה. כעת הוא עובד זוטר בסופרמרקט, שכרו זעום והוא זקוק לכסף כדי לממן את הטיפול הרפואי בבִתּוֹ. כדי להשיג את הכסף הדרוש הוא מגבש מחדש את חברי הלהקה מן העבר ומקים עם הנגנים החילוניים תזמורת חתונות דתית מצליחה ומבוקשת, המנגנת ערב אחר ערב. הכסף מאפשר את המשך מתן הטיפולים לגאולה, והסרט מסתיים באפשרות של החלמתה.
לעומת הקונפליקט הפנימי של מנחם, "סיפור אחר" מציע קונפליקט חיצוני בין דתיים לחילונים, המאפשר הזדהות כפולה עם שני הצדדים. הסרט הוא מלודרמה משפחתית שבמרכזה ענת ושחר, זוג צעירים חוזרים בתשובה, הרוצים להינשא זו לזה. שניהם עזבו את עולמם הקודם – ענת את חיי המותרות שלה אצל הוריה הבורגנים והגרושים, ושחר את חייו כזמר חילוני נערץ, וכעת הם לומדים במוסדות חרדיים, מנותקים־מבחירה מעולמם הקודם. מול רצונם להינשא ולהקים בית כשר בישראל עומדים כחומה בצורה הוריה החילוניים של ענת, טלי ויונתן. החתן המיועד מצטייר בעיניהם כדמות בעייתית ובלתי יציבה. הסרט משרטט דינמיקה של התנגדויות הדדיות על רקע דתי: דור הילדים חוזר בתשובה ומנתק את הקשר, ואילו דור ההורים החילוני מבקש להכשיל את הקשר ביניהם. בסופו של הסרט מתרחש חיבור מחודש בין ענת לבין אביה יונתן, המסמן אפשרות של גישור בין העולם הדתי לחילוני: בני העולמות השונים הם למעשה אב ובִתּוֹ, בני משפחה אחת.
אנו חיים בעיצומו של עידן חזותי. ברבים ממחוזות התרבות מחליפה השפה האורקולית את השפה הכתובה. סדרות הטלוויזיה וסרטי הקולנוע מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו, משמשים תיבת תהודה לחלומות משותפים, ומשרטטים את קווי המתאר של הזהויות החברתיות שבתוכן אנו פועלים. אנו צופים אמנם בדימויים הקולנועיים שלנו מתוך מודעות לפיקטיביות שלהם, כאילו היו הצללים במערתו של אפלטון, אך נדמה שככל שעובר הזמן אנו שוהים במערה הזו עוד ועוד. הייצוגים הקולנועיים תופסים מקום מרכזי באופן שבו אנו רואים את עצמנו בעיני רוחנו ושבו אחרים תופסים אותנו. השנים האחרונות מספרות לנו שהדוס הקולנועי מצליח אט אט להיחלץ מהארכיטיפים המיתולוגיים שעיצבו בעבורו יוצרי סלאח שבתי וקונילמל.
ד"ר אדם צחי הוא ראש החוג לתקשורת במכללת הרצוג וחבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. ספרו "קונילמלים", על יהדות בקולנוע הישראלי, יראה אור בקרוב בסדרת "פרשנות ותרבות" בהוצאת כרמל
