מקורם העיקרי של החגים, וחג החנוכה בכללם, הוא במסורת הדתית המקנה להם את משמעותם וערכם וממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב תכניהם. למרות תהליכי החילון המתקיימים החברה המודרנית, היא עשויה להוסיף ולהיזקק לחגים ולסמליהם גם לאחר שאבדה או נחלשה הזיקה למשמעותם הדתית המקורית.
- אם תרצו, אולי זו אגדה: האלטרנטיבה של הרצל
- מתי ואיך הומצא המזרוחניק?
- הסופגניות של המאפיות האלה שוות את הביס שלכם
חברות מודרניות נוטות לעשות שימוש בחגים המסורתיים לצורך המיתוסים הפוליטיים שלהן. מיתוס הוא סיפור בעל משמעות סמלית ולקחים אקטואליים, שנודעת לו חשיבות דתית, חברתית ופוליטית, ולאורו מפרשים יחידים וקבוצות את ההיסטוריה ואת ניסיון החיים שלהם. המיתוס מעצב את דימויים העצמי ומשמש להם מורה דרך וקו מנחה להתנהלותם. המיתוס עשוי ללכד את החברה, להתוות את מטרותיה ולספק ביטוי ואישור לערכיה.
חגים מסורתיים, המבוססים על מיתוסים בעלי משמעות דתית, ממלאים תפקיד חשוב בעיצובם ובהפצתם. חגים עשויים גם לשמש כלי לטיפוחם של מיתוסים פוליטיים, ונטייה זו בולטת במיוחד בקרב תנועות לאומיות. חברה לאומית זקוקה לחגים וסמלים מסורתיים כדי לאשר את זהותה המיוחדת, ולבטא את תחושת האחדות והרציפות ההיסטורית של הקיום הלאומי.
לפיכך המשיכו החוגים החילוניים בתחומה של החברה היהודית החדשה בארץ ישראל להזדקק לדפוסי הטקס והחג היהודיים המסורתיים, אם כי שינו אותם או נתנו להם פירוש מחודש, במגמה לרוקנם מתוכנם הדתי המקורי ולהטעינם במיתוסים חדשים בעלי אופי לאומי או חברתי. באופן זה השתמשה התנועה הציונית בחג החנוכה ליצירתו והפצתו של מיתוס לאומי, הלא הוא "מיתוס המכבים".
"איה יהודה המכבי"
לפני שנתמקד בפרשנות שנתנה התנועה הציונות לגווניה לחג החנוכה, יש לעמוד בקצרה על משמעותו המקורית של החג. מאבקם של המכבים ביוונים החל כהתקוממות של נאמני המסורת הדתית בעם היהודי כנגד הגזירות הדתיות שהוטלו על ידי שליט יוון, בעידודם של המתייוונים שביקשו להשליט על העם את התרבות החילונית הזרה. הגמרא במסכת שבת (כא, ב) דנה במקורו של חג החנוכה וקובעת כי הוא נחגג ונקבע לדורות בשל נס פך השמן. בכל הסוגיה שדנה שם בהלכות חנוכה, אין התייחסות לניצחון הצבאי והלאומי.
בספר מכבים א' נכתב כי חג החנוכה נקבע לדורות בשל חנוכת המזבח וחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש. בתפילת "על הניסים" אכן מוזכר הניצחון הצבאי, אבל ניצחון זה הוא בראש ובראשונה ניצחון ישראל בעזרת הקב"ה, על היוונים ועל הגזרות שגזרו על קיום התורה ("כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם").
גם הרמב"ם, בסקירה היסטורית על חג החנוכה, מתמקד בניצחון נגד הגזרות הדתיות ובנס פך השמן (אם כי בסוף דבריו הוא כותב "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, עד החורבן השני"). מכאן שעל פי המקורות המסורתיים לא כוחם ואומץ ליבם של היהודים הם שהקנו להם את הניצחון, אלא ישועת האל, שבה זכו הודות לסגולות הרוחניות של יראת שמיים והעיסוק בתורה.
תפיסה זו נוגדת את גישתה של הציונות המודרנית, שייחסה את הניצחון על היוונים לגבורתם ואומץ ליבם של החשמונאים. חלק מהוגיה אף האשימו את המקורות המסורתיים בכך שניסו להשכיח את גבורתם של החשמונאים, משום שגבורה זו לא עלתה בקנה אחד עם העמדות הפסיביות של חז"ל. בשנת 1893 פרסם שנ"ה יונאס, חותנו של אליעזר בן־יהודה, מאמר בכתב העת "הצבי", ובו יצא נגד התפיסה המסורתית של חנוכה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפילת על הניסים.
בהתייחס למילים "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם וכו'", שאל יונאס: "מי פעל כל זאת? מי עשה כל אלה? מי היה שלוחו של הקב"ה? מי היה איש מלחמה? איה יהודה המכבי הסך על אחיו בחרבו ובקשתו?… יהודה המכבי כמו לא היה ולא נברא ומקומו לא נזכר בתפילה".
השראה ללוחמי המחתרות
הפרשנות הציונית לחג החנוכה הייתה קשורה גם להבדלי הגישות האידיאולוגיים בתוך התנועה. תפיסת החנוכה כחג לאומי מרכזי הייתה משותפת לכל החוגים בתנועה הציונית, ואולם בעוד הרוויזיוניסטים הקנו לערכים של גבורה מלחמתית ומאבק לשחרור לאומי תפקיד בלעדי בפרשנותם – ביקשו הכותבים מתנועת העבודה לשלב בה גם את המזיגה שבין ערכי ההגנה וההתיישבות ובין לאומיות וסוציאליזם.
כך, לדוגמה, בחנוכה תרע"א כתב יצחק בן־צבי (לימים נשיאה השני של מדינת ישראל) כי שני מעמדות – הכוהנים ואילי ההון – עמדו באותם ימים בהנהגת העם, ושניהם התעשרו על חשבון פשוטי העם. גזרות אנטיוכוס הביאו לידי קיטוב בין "העם הנדכא והנאמן לתורתו ולארצו לבין העשירים הבוגדים… שנתנו יד לצוררי עמם לדכא יחדיו את עם הארץ, למוץ לשדו ולשעבדו לעבד עולם". ישועת העם באה מהכהנים לבית חשמונאי, שהיו בעצמם פלחים פשוטים. "ניצחון העם על עריצים… זהו הנס החברתי היותר גדול שיוכל לשמש לנו למופת אך עכשיו". בספרות תנועת העבודה ניתן גם ביטוי נוקב לתפיסה שהבליטה את הניגוד שבין החשמונאים ובין יהדות הגולה המסורתית.
גם ארגוני המחתרת עשו שימוש במוטיבים ובסמלים הקשורים לחנוכה ולגיבוריו החשמונאים, כאשר כל אחד מהם הדגיש את הערכים שהתאימו לו. ההגנה הדגישה את אופיים של חילות החשמונאים כצבא הגנה ושחרור עממי, המייצג את שכבות העם הרחבות וזוכה לתמיכתם האיתנה. האצ"ל הדגיש את ייחודם של המכבים כלוחמי חירות שהרימו את נס המרד בשלטון הזר על דעת עצמם, מבלי להיוועץ עם ההנהגה הרשמית של החברה היהודית ואף בניגוד לעמדתה. הלח"י הוסיף ללקחי מרד החשמונאים את הצדקת השימוש בשיטת הטרור האישי כדרך לחימה לגיטימית, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת (כגון מעשהו של מתתיהו הכהן שהרג את המתייוון לאחר שהקריב קורבן לפסל שהוצב במודיעין).
התמורה שחלה במשמעותו הלאומית החדשה של חג החנוכה הביאה גם לידי טענה כי למעשה זהו חג חדש, הנבדל בצביונו ואף בשמו מקודמו המסורתי. במקום השם חנוכה, הקשור לטקס הדתי של חנוכת בית המקדש, הועדפו הכינויים "חג המכבים" או "חג החשמונאים". ההיסטוריון בן־ציון דינור, לימים שר החינוך של מדינת ישראל, כתב: "חג החנוכה היה לחג החשמונאים". גם פרופסור יוסף קלויזנר, מהוגי הדעות של התנועה הרביזיוניסטית כתב כי –
חנוכה הוא חג עתיק, אבל צנוע. חג החשמונאים הוא חג חדש, אבל מלא רוממות רוח ועליזות עם, מה הייתה חנוכה? על הניסים והלל, הנרות הקטנים. בבית – לביבות וקלפים לגדולים, וסביבון לקטנים. ומה חנוכה עכשיו? חג החשמונאים, חג מלא תשועות, חג לאומי גדול שבכל תפוצות ישראל חוגגים אותו בנשפים ובנאומים, בשירים ובזמירות, בטיולים ובתהלוכות.
ואכן, הפרשנות המחודשת שניתנה לחג בימי היישוב הדגישה את גבורת הלוחמים. בשנים אלו כתב מנשה רבינא את השיר הידוע "מי ימלל גבורות ישראל אותן מי ימנה". שיר זה הוא למעשה גרסה מחודשת של הפסוק בתהילים (קו) "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו". החג נחגג בעצרות ובהתקהלויות פומביות, ולברכות המסורתיות של הדלקת הנרות צורפו נאומים והצהרות בעלי אופי לאומי פוליטי. מרכז החגיגות היה בתל־אביב, שבה התקיימו תהלוכות בהשתתפות אלפי ילדים ומבוגרים, אשר צעדו לצלילי תזמורת כשהם מניפים דגלים ונושאים לפידים ונרות. בין הבולטים בטקסי החנוכה החדשים היו העלייה לרגל של תנועות הנוער לכפרם של המכבים, "כפר מודיעין", ומרוץ הלפיד שהנהיגה תנועת המכבי.
שונה לחלוטין, כמובן, היה הדימוי של חנוכה בהגות החרדית. מבקרי הציונות החרדים אף טענו כי החוגגים בקרב המחנה הציוני קרובים יותר בהשקפתם למתייוונים מאשר לחשמונאים שהם מתיימרים לייצגם. יצחק ברויאר, מחשובי ההוגים החרדים, כתב:
לא בעד המדינה היהודית לחמו החשמונאים אלא בעד עם התורה. לחמו במלכות הרשעה שהביאה סכנת שמד של עם התורה… לחמו גם בבני עמם הרשעים… הייתה מלחמת תרבות. גברה התרבות היוונית על כל העולם ורק התרבות התורנית החזיקה מעמד.
יום העצמאות כמתחרה
כמו שאר חוגי הציונות היו גם הציונים הדתיים שותפים לפרשנות של חנוכה ברוח לאומית, ואולם התכנים החדשים של החג לא הביאו לנטישת התכנים הדתיים אלא התקיימו לצידם. בגישתה של הציונות הדתית הודגש כי מאבקם של החשמונאים היה בעל אופי דתי־רוחני ומדיני־לאומי גם יחד. הרב ישעיהו שפירא, מראשי הפועל המזרחי, הידוע בכינויו "האדמו"ר החלוץ", הציג את מעשי החשמונאים כאות ומופת לחובה המיוחדת המוטלת על ציבור שומרי המצוות להיחלץ למפעל הגאולה הלאומית, כשם שבימי החשמונאים דווקא שומרי התורה חירפו את נפשם על קיום מצוות התורה ועל שחרור הארץ והרוח הלאומית.
לאחר קום המדינה חל פיחות במעמדו של חג החנוכה בתרבות הפוליטית הישראלית, ושוב אין נוהגים לציינו בעצרות פומביות ובתהלוכות. הירידה במעמדו נבעה בין היתר משום שקם לו חג מתחרה, "יום העצמאות", שתפס את מקומו כחג הלאומי המרכזי במדינת ישראל. גרמה לכך גם תפיסתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שהעמיד במרכז את תקופת המקרא וראה בתנ"ך את הביטוי המקורי של הרוח היהודית וההוויה המדינית, ולא את תקופת בית שני של ימי החשמונאים.
הסבר אפשרי נוסף לגישתו של בן־גוריון הוא שהחשמונאים ייצגו תנועה שביקשה להשתחרר מעול זרים, כמו התנועה הציונית והמחתרות שהיה להן מקום בתקופת היישוב, אך הם מתאימים פחות לערכיה ולצרכיה של המדינה החדשה – מדינה המבקשת לבסס את מעמדה העצמאי ולהגיע להישגים בתחומים מדיניים וחברתיים שונים. דחיקתו של חג החנוכה ממעמדו כחג לאומי שנחוג ברוב עם נבע גם מירידת קרנן של התנועות הציוניות החילוניות והסוציאליסטיות שהתכוונו לבוא במקומה של הדת היהודית המסורתית, כמערכת של ערכים וסמלים שתשמש בסיס לליכודה של החברה הלאומית ותקנה תוכן ומשמעות לקיומה ולמטרותיה. ירידה זו הביאה במידה רבה לחזרת הצורות המסורתיות של החגים, וחנוכה בכללם.
פרופ' אליעזר דון־יחיא ז"ל לימד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן. זהו תקציר ממאמרו "חג מסורתי ומיתוס לאומי: חג החנוכה ומיתוס המכבים בציונות, ביישוב ובמדינת ישראל"
