פרופ' שלום רוזנברג לוקח אותנו לטיול מענג בעולמו של ר' נחמן מברסלב

לא בכל יום נופל לידי ספר עיון שמרגש ונוגע בשורש נשמתי, נגיעה שיש בה ממד ביוגרפי אישי וחזון חינוכי שאני מאמין בו. המפגש עם ספרו של מורי פרופ' שלום רוזנברג, "גשר צר", היה לי לאירוע. זהו ספר שמבחינתי הוא הזמנה להודיה.

• החסידות לא שללה את החושניות אלא קראה לרומם אותה
• "החזרה אל האין" בתורת המגיד ממזריטש יכולה להיות התנתקות מהמסכים

את צמיחתי בחוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטה העברית אני חב למוריי הטובים, ואחד מהם היה פרופ' שלום רוזנברג. שלום מיוחד ביצירתיותו, בהבזקים של שיעוריו, ברעמת זקנו, בשערותיו הפרועות, במבטו המרצד. כתלמידים ניסינו לעקוב אחר גאוניותו הקופצנית, המלאה בחוש הומור דרום־אמריקאי. אך מעבר לשכל, תמיד הייתה חוויית המפגש עם בעל לב חם ואנושי. מאמריו וספריו של רוזנברג מתעתעים בפשטותם, בבדיחותיו, בסיפוריו ובמשליו, ואולם לאחר הרושם הראשוני הקליל מתחוור לקורא שהטקסט שלפניו עמוס ורווי תובנות פילוסופיות, שהן סוג של ריחוף ממעוף הציפור על מרחבי פילוסופיה מערבית ויהודית, קבלה וחסידות. תובנות אלה הוזכרו ונרמזו בטקסט מקודד, התובע הבנה של לפני ולפנים. טקסטים אלה תמיד היו מאתגרים, ולא אחת גרמו לי בושה ותחושה שלמעשה לא הצלחתי לרדת לשורש דבריו.

"גשר צר" הוא סוג של תיקון לתחושה זו. הספר הוא הזמנה נפלאה לטיול מענג, פתוח וברור, משובב נפש ומאיר עיניים בעולמו של ר' נחמן מברסלב. אולם למעשה, זוהי הזמנה לטייל בעולמו של רוזנברג עצמו. רוזנברג נוהג תמיד לומר שכל אחד יש את הרמב"ם שלו, ובחידוד הלשון הלועזי שלו: מימונידס – כל אחד ו"My Maimonides" שלו. כך גם עולם האמונה, מסביר רוזנברג בעקבות ר' נחמן: "האמונה היא 'השערה', דהיינו מופיעה אצל כל אדם כפי מה ש'כל אחד משער בלבו'".

בספר זה רוזנברג מחזיק בידו של הקורא ומובילו בגן הסוגיות של העידן המודרני וזמננו. הספר הוא גם אוצר בלום של משלים ובדיחות ייחודיות, שתמיד ליוו את שיעוריו. עוד ביטוי משובב נפש של מי שתמיד ידע לפתות את תלמידיו להמשיך ולהאזין כאשר הוא חושף טפח, מכסה טפחיים, ומבטיח כי עוד מעט, ממש מעבר לפינה, הדברים יובהרו במלואם. הבטחה שאף פעם לא מולאה עד תום, והשאירה טעם של עוד.

לפני הצלילה לסוגיות הספר אקדים: תמה מרכזית המצויה בליבת לימודי מחשבת ישראל היא ניסיון ההסדרה של המתח בין "תבונה" ל"אמונה". ההנחה, שתמיד הייתה תקפה, היא שהן "התבונה" (או "המוסר" בהקשרים אחרים) הן "האמונה", הם מרחבים שראוי להיות מחויבים להם, למרות ניגודם. הפתרון עבר תמיד דרך עולם הפרשנות, שיצר סינתזה חדשה ומורכבת. פעם זו הייתה סינתזה אפלטונית – כבכתביו של אברבנאל, אריסטוטלית – אצל הרמב"ם, הגליאנית – במשנת רנ"ק, ניאו־קנטיאנית – בהגותו של הרמן כהן, קיומית – בכתיבתם של בובר ורוזנצוויג, או פוסט־מודרנית – בתורת הרב שג"ר. רשימה זו היא רק קצה הקרחון של הדגמים השונים והמפגשים השונים, שחשבו שאפשר למצוא "פתרון".

רוזנברג ויתר על הנחה זו. להבנתו, הניסיון הזה מיצה את עצמו מול אתגרי המודרנה, ועוד יותר מכך אל מול הפוסט־מודרנה. ההגות של הזמן הזה, טוען רוזנברג בעקבות ר' נחמן, תובעת דרכי התמודדות חלופיות. בספרו עושה רוזנברג מהלך כפול: הוא מבצע מעקב אחר שאלות יסוד וביטוין בתורותיו של ר' נחמן, ומציע פענוח לסיפוריו של ר' נחמן ותיבולם בדוגמאות נרטיביות עכשוויות, שבחלקן מלוות בדוגמאות מהמרחב האהוב על רוזנברג – עולם הקולנוע.

להיכנס אל עומק המבוכה

איך נכנסים לכתיבתו של ר' נחמן? מהו המפתח לשער? ההתמודדות עם הספק, מעיד רוזנברג, היא ליבת הספר. ותפקיד ההתמודדות עם הספק מוטל על הצדיק (גם היא דמות דומיננטית בהבנת ספרו של רוזנברג, כמו בליקוטי מוהר"ן). "על הצדיק להיכנס אל עומקי המבוכות הגדולות ביותר של המאמין". הצדיק מצוי בבדידותו תחת החובה "שלא לסגור את עיניו או את ליבו בפני השאלות הגדולות… לשנס מותניו ולנכוח בהן בכל כוחו"; לשהות ולהתמודד מול הספק המצוי בליבת הקיום. בעקבות הזוהר מתאר ר' נחמן את הצדיק כנמלה בפיו של נחש, או בלשונו של רוזנברג "דרקון מעופף", שהוא עולם המדע. ואולם, מבהיר רוזנברג בעקבות ר' נחמן, "הדרקון המעופף הוא האשליה של העולם החדש ש'מצא', לטענתו, את הפתרון לחידות העולם". פתרון טוטלי, סוג של אתוס פרומתאי של גניבת האש מהאלים ומסירתו לאדם; מעין טיטניות שהיא תמיד מקסם שווא.

ואולם עוצמת הפיתוי של פתרונות אלה עצומה: האימפריות האינטלקטואליות המטריאליסטיות, הנטורליסטיות, הלינגוויסטיות, האקזיסטנציאליות, ההרמנויטיות, הנרטיביות ועוד, שחותרות להסבר "הכול" ללא "ההיפותזה" של א־לוהים (כלשונו של המתמטיקאי והאסטרונום פייר סימון לפלס בשיחתו עם נפוליאון). הצדיק מכיר את תחושת הספק, ובעמידתו בחזית הספקנות מול חסידיו הוא מאפשר את חילוצם מהמיצר. אך אין כאן פתרון של איזו "הרמוניה" או "סינתזה". העמידה מול אימפריות אלה נושאת עימה תובנה עמוקה שאי אפשר עוד "לתרגם" את האמונה לתבונה. ההבנה היא שאם האמונה תתמסר לניתוח המדע והתבונה, היא תתפוגג ותתייתר. כיצד אפשר אפוא לשרוד ולגלות את ההסתרה של האלוהות בעולם? ויותר מכך, כיצד מתגברים על ההסתרה של אותה הסתרה?

ספרו של רוזנברג מבהיר את תפקידו הקריטי של הצדיק, שמגלם בחייו אמונה בעולם שאין בו מיסטיקה, גילויים עליונים ומופתים חיצוניים. צדיק שאינו מסתתר במגדל השן של אמונתו ואינו מותיר את המדע כמרחב של ידע הנסתר מעיניו; זוהי החוויה של להיות "בין שיני הנחש". ומדי פעם חולפת כברק התחושה שהצדיק הוא למעשה המחבר המלומד של הספר שבידך, המסתתר בבגדי אקדמאי.

אי אפשר לאחוז בעמדה מורכבת זו ללא הבנה עמוקה של הפרדוקסליות. הבנה של סוד האות אל"ף, שאותיותיה הן המילה פלא; א' שיש בה קו אלכסון, ומעליו ומתחתיו שתי אותיות י' – תחתונה ועליונה. האל"ף משמשת לרוזנברג, בעקבות הקבלה והחסידות, מפתח לשערים רבים. ביניהם: כיצד לא להיכנע למהלך המדעי המבקש להסביר את הי' העליונה (עולם האמונה והמטפיזיקה) על ידי הופעות החכמה המצויות בעולמות המדע התחתון בלבד; לא להכניע "עליונים" על ידי "תחתונים". והשאלה המרחפת מעל כל זה: איך משמרים את המתח הפרדוקסלי של גם וגם, כמצוי באל"ף?

תובנת הספק ותפקידו של הצדיק מלווה בשלל תובנות על תפקיד המצוות, שהן כשערות הזקן שאפשר להיתלות בהן, כסוג של הַשְׁעָרוֹת על מציאותו של א־לוהים בעולם; ואלה מלוות בתובנות עומק על חיוניות התמיהה המאפשרת הסברם של התחתונים על ידי העליונים. אמונה שהיא מעבר לאמת, אמונה שחפה מההיבריס הרציונלי. רוזנברג עומד על חיוניות התמימות והניגון, ובעקבות ר' נחמן מבהיר מה בין התמודדותו של הצדיק המצוי "בין שיני הנחש" ובין הכוונת החסידים לשהות בתמימותם.

מסכותיו של השטן

תובנותיו התיאולוגיות של ר' נחמן מהדהדות גם את תורת הנפש החסידית: המלחמה בתפיסת הייאוש, כמו זו המצויה בחסידות אשכנז ובתורות סגפנות מגוונות. עמידה על כוחו של האדם לתקן, תוך מיגור רוחות החשדנות והציניות. כאן פורש רוזנברג את שלושת "מסכותיו של השטן": הפיתוי, הספק והייאוש – המגולם באירוע התאבדותו של "הנסיך הקטן" שהפך לאייקון חינוכי־מערבי. ממילא רוזנברג מבקר גם את הפסיכולוגיה הפרוידיאנית על שלל פירותיה וענפיה, ומכתיר את פרויד כאבי הפסיכולוגיה והתיאורטיקן של היצר הרע. דינמיקה זו גוררת אחריה את הדחף להלקאה עצמית, ייאוש ועצבות. "פרויד", מבהיר רוזנברג, "קרא שמות למסכות השונות של היצר הרע, וליצר הטוב לא מצא שם כנגדו" (עמ' 112). האגו, האיד והסופר־אגו, הם רק "הכושר לראות את המציאות כפי שהיא" – שיקולי רווח והפסד.

רוזנברג מכוון לפסיכולוגיה חלופית ולחכמי תורת הנפש – כגון הרב קוק, אברהם מאסלו וּויקטור פרנקל – שידעו על קיומן של "נטיות אינסטינקטיביות נעלות" באדם; שיח על העל־מודע ולא רק על התת־מודע; שיח שמאפשר, לדידו של ר' נחמן, להבין שהאדם יכול לתקן הכול. יתר על כן: הייסורים, החולי והדכדוך עשויים לעבור טרנספורמציה ולהפוך לאירוע של שמחה."אין ייאוש בעולם כלל". חשוב לזכור: דברים אלה נאמרים על ידי ר' נחמן, הוא "בעל הייסורים", מי ששכל את רעייתו ובנו, שחלה בסוף ימיו בשחפת וממנה נפטר (עמ' 87).

ספרו של רוזנברג הוא מפתח בהיר ועמוק לכמה מסיפורי הדגל של ר' נחמן: החכם והתם (פרק ד); בן המלך ובן השפחה שהתחלפו (פרק ה); מעשה בשבעה קבצנים (פרקים ט-יב); סיפור האוצר (פרק יג); מעשה ההינדיק (פרק יד) והתבואה המשוגעת (פרק טו). במיומנות פילוסופית, שיש בה מן השנינות התמציתית, מעניק רוזנברג הצצות לעומק הטקסט בכל אחד מהסיפורים. "החכם והתם" נכתבים על ידי מי שעולם ההשכלה או עולמו של "החכם" של זמנו אינם זרים לו. לדידו של רוזנברג, דמותו של שפינוזה ניבטת מאחורי כתפי "החכם". זהו חכם "טהרן", שספקנותו כלפי קיומו של המלך, הוא הקב"ה, נובעת מכך שלמעשה "הוא אינו מאמין בעצמו! הוא חושב שאינו ראוי לכך שהמלך יתעניין בו" (עמ' 63). "לעולם אינו יכול לחוש נחת במקום שבו הוא נמצא" (עמ' 62). ואולם השוואה זו לשפינוזה, לדידו של רוזנברג, צריכה ללמד משהו עמוק על כתיבתו של ר' נחמן ותרומתה לזמננו:

נניח שישנו ספר ובו אלף אמרות, שברור לנו ש־999 מהן הם דברי הבל, ואחת מהן היא אמיתית, אבל זאת אִמרה שחיינו עשויים להיות תלויים בה. מה לעשות בספר זה? שפינוזה יאמר: "עדיף לזרוק את כל הספר". ר' נחמן יאמר: "מוטב לספוג את כל 999 ההבלים, מפני שהאִמרה ה־ 1000 היא כל חיי" (עמ' 62).

בניתוחו של רוזנברג, סיפור "בן המלך ובן השפחה שהתחלפו" הוא בסיס לתובנת ההתמודדות עם שלטון השקר המצוי בעולם ועם הספק המנקר. העולם, טוען רוזנברג בעקבות ר' נחמן, רווי פרדוקסים מובנים, מתחים בלתי פתירים ש"אינם תוצאה של תפיסתנו המוגבלת בלבד". העולם מתעתע. בן השפחה הפך למלך, ובן המלך מוצא עצמו מושלך הרחק ממקומו הראוי. והספק מחלחל, מה באמת האמת והשקר בעולם? ואולי באמת אפשר להחליף בן שפחה בבן מלך? הרי הכול נרטיב וכל ההבחנות מתפוגגות. "רבי נחמן", טוען רוזנברג, "שולל עמדה זו וטוען בתוקף כי אכן ישנו סיפור אמיתי בעולם!". לשם הבהרת תובנה זו מוליך אותנו רוזנברג דרך כתיבתם של הרמח"ל, דקרט, קאנט ומשורר תהילים.

הספר מסתיים בליבת החיבור, אך מצידה ההפוך. רוזנברג פתח בסוגיית הספק וסיים בהידרשותה של האמונה. הוא מתאר את סוף עידן האידיאולוגיות, או סוף ההיבריס של פרומתאוס, ואולי גם סוף עידן פרותיאוס, אותה דמות מיתית שידעה לענות על הכול ולה צורות מתחלפות ומתעתעות. הגבורה וההיבריס התפוגגו, בעלי התשובה מגוונים, ואולם רוזנברג "בוכה על כך" שאותם פרותיאוסים "חוזרים בתשובה" ושכחו "את פרצופו השני של אדם הראשון, את הפרצוף המסתכל אל הזולת, כאדם, כמי שניתן ללמוד ממנו".

רוזנברג משאיר אותנו עם הוראה חינוכית פדגוגית, היאה לדידו ל"כל מורה אחראי במפגש עם תלמידיו": להיות קשוב. אכן, בעל התשובה קופץ קפיצה סובייקטיבית, אך יש לו גם חובת ההתבוננות "בכבוד גם אל האחרים" שנמצאים לצדו. חזרה בתשובה כשלעצמה, מבהיר רוזנברג בעקבות ר' נחמן, תובעת תשובה על תשובה, מכיוון שזו עלולה להיחשב לסוף פסוק נעדר תמיהה, ללא סקרנות ושכחת הגעגוע. היא גם עלולה להיתפס כמכשיר או כפטנט סוציולוגי, פוליטי ופסיכולוגי. נקווה שפרופ' שלום רוזנברג יזכה אותנו בחיבורים נוספים מלאי חוכמה, סקרנות, תמיהה וגעגוע.