עולים לא מעטים מארצות האסלאם מתארים אידיליה ששררה כביכול במולדתם בין גויים ליהודים, כנראה מתוך רצון להצביע על עוולות של מדינת ישראל כלפי אבותיהם. לא כן בן־ציון יהושע, מחבר מאמרי הספר שלפנינו. אהבתו ליהודי מרכז אסיה, שאביו היה אחד מהם, ושהוא חירף את נפשו למענם, לא קלקלה את השורה ולא גברה על אהבת האמת. מתוך תעודות היסטוריות ומתוך ניסיון אישי הוא מתאר עד כמה חייהם של היהודים שם היו תלויים להם מנגד, ועד כמה סבלו משבט החובלים של השלטון המוסלמי בדמות מס ה"ג'יזיה", השפלות, גירושים, פוגרומים ואינוס להתאסלם. הוא לא נרתע מלהציג גם תקלות פנימיות: אמונות טפלות, נישואי קטינות ורתיעה מהשכלה מחשש להתבוללות.
חלק חשוב בספר שלפנינו עוסק באמונה של האפגנים עצמם כי אבותיהם בח'וראסאן הם בני ישראל, צאצאי עשרת השבטים שגלו מישראל הקדומה. בהקשר זה מובאים סממנים בולטים במנהגים הדתיים, באורח חיים ובלבוש, שמזכירים הווי יהודי רחוק. המחבר מתאר את התפוצה של יהודי אפגניסטן, שהגיעו עד העיר הסינית קאיפנג במזרח, ועד ספרד במערב. סוחרים אלה הביאו לידיעתו של חסדאי אבן־שפרוט את דבר קיומה של ממלכת הכוזרים.
יהושע מביא עדויות על ההיסטוריה של יהודי מרכז אסיה מאת הנוסעים אלדד הדני, בנימין מטודלה, המיסיונר המומר יוסף וולף ואפרים ניימרק. האחרון מוצא בעיר הראת אלפיים יהודים שברחו ממשהד, שם התרחש פוגרום נורא ובעקבותיו אינוס להתאסלם. ב־26 במרץ 1839 העלילו על היהודים שהרגו כלב ביום צום מוסלמי. ההמון הצית את בתי הכנסת ורצח 36 יהודים. למחרת העמידו בפני היהודים את הברירה: התאסלמות או מוות. היהודים התאסלמו כלפי חוץ, אך בבתיהם קיימו את מצוות הדת היהודית.
משלחת יונסקו שביקרה באפגניסטן מצאה ש־90 אחוזים מהמוסלמים הם אנאלפביתים, ואילו כמעט כל היהודים יודעים קרוא וכתוב משום שהם לומדים חומש ורש"י מילדות. באפגניסטן לא היה בית דפוס עברי, ולכן הוטל על נערים להעתיק ספרים. הספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו תורגם לפרסית־יהודית, והשפיע על עליית יהודי אפגניסטן ארצה.
המרת הדת הייתה המוצא היחיד מחבל הגרדום עבור מי שנתבע בפלילים – בנסיבות אמיתיות או בתואנות שווא. באחד המקרים שמביא המחבר, יהודי בקאבול הואשם ברצח וברח לביתו של יהודי אמיד בקנדהאר. מפקד המשטרה – המשוחד, כמקובל – הציע לבעל הבית לברוח פן יואשם במתן מקלט לעבריין. הוא ברח לקראצ'י, וצאצאיו עלו ארצה. יהודים רבים מהאנוסים חזרו בגלוי ליהדות לאחר שהיגרו לעיר הראת. כאשר הפרסים פלשו לאפגניסטן (1857) הם החזירו את האנוסים למשהד וכלאו אותם במשך שנתיים, עד ששוחררו בלחץ הבריטים.
משלחת יונסקו שביקרה באפגניסטן מצאה ש־90 אחוזים מהמוסלמים הם אנאלפביתים, ואילו כמעט כל היהודים יודעים קרוא וכתוב משום שהם לומדים חומש ורש"י מילדות. לעומתם הנשים, מוסלמיות ויהודיות, היו חסרות אוריינות. באפגניסטן לא היה בית דפוס עברי, ולכן הוטל על נערים להעתיק ספרים. הספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו תורגם לפרסית־יהודית, והשפיע על עליית יהודי אפגניסטן ארצה.
פיוט בין נפילות קטיושות
בן־ציון יהושע, שנולד בירושלים, קשור בעבותות אהבה אל אבותיו שהגיעו ארצה ממרכז אסיה, ומסתבר שיש גם קשר ספרותי לדורות עברו. סבו, מולא מתתיהו חנוכה, היה שד"ר, שליח דרבנן, בערי בוכרה בסוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. הסב הזה תרגם לפרסית־יהודית שני ספרונים, ואף שהיה עני מרוד, הוא הוציאם לאור בדפוס לונץ בירושלים בשנים 1900–1901. הספרונים מכילים את הפיוטים "ונתנה תוקף" ו"אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן", פיוט על עקידת יצחק הנאמר בימי הסליחות, מאת רבינו אפרים מבונא (גרמניה, המאה ה־12). את שני הספרונים הללו, בתרגומו של סבו, ההדיר בן־ציון יהושע (הראשון ב־1987, השני ב־1996).
סיפור מרגש במיוחד הוא מציאת הספרון השני בין דפיו של חומש "מקראות גדולות" בבית כנסת בדוּשָנבֶּה, בירת טג'יקיסטן. וכך מתאר יהושע: "זיכני הגורל ותשעים שנה לאחר שליחותו של סבי יצאתי בשליחות ממלכתית של מדינת ישראל אל הקהילות שבמרכז אסיה. במשך שנתיים לא הותרתי עיר, כפר, בית־כנסת, קהילה או בית עלמין יהודי שלא ביקרתי בהם. נפגשתי עם המוני בית ישראל הנידחים והמשכתי להטיף ליהודי מרכז אסיה, כמו סבי מולא מתתיה חנוכה לפניי, לעלות לארץ ישראל.
"כך הגעתי בימי הקרבות הקשים של 1992 בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, אל בית הכנסת בעיצומו של חג הסוכות. הקהילה, שהייתה שרויה במלחמת אזרחים, קיבלה את ארבעת המינים שהבאתי בהתרגשות גדולה, וברקע נשמעו נפילות של מרגמות, קטיושות ונשק אוטומטי… נתבקשתי לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה. בתום התפילה נתבקשתי לשאת דרשה, שאותה נשאתי בטג'יקית יהודית… הצעתי להם לארוז מייד… ולעלות למטוסים שהנחתנו מדי ערב. בקהל קם ויכוח גדול… בעוד הקהל מגיב על דבריי, ישבתי בכותל המערב, הפונה לירושלים, ועלעלתי במבוכה ב'מקראות הגדולות' שהיה מונח על השולחן. לתדהמתי נשמט מן הספר הספרון, שאותו חיפשתי כשני עשורים: הפיוט 'אם אפס' בתרגומו של סבי מולא מתתיה חנוכה. חשתי כי ברגע זה סגרתי מעגל עם סבי שתשעים שנה קודם הגיע לבית הכנסת בדושנבה והשאיר להם למזכרת את הספרון. בעיניי היו דמעות של אושר" ("מנדחי ישראל באפגניסתאן לאנוסי משהד", 1992, עמ' 163–164).
מעט אור לעדה
במסגרת מחויבותו לאמת, המחבר שלנו מתאר את האירוסים שנערכו בגיל ינקות כדי למנוע חיזור מוסלמי. את הנערה השיאו עם קבלת מחזור ראשון, כלומר עדיין בילדות. המחבר מתאר בפרוטרוט כיצד נערכו השידוכים, ואת הטקסים הארוכים של החתונות, המוהר, המתנות והנדוניה, הצגת הסדין וכדומה. נערה שלא נישאה עד גיל 15־16 נחשבה לבתולה זקנה שנועדה לזקן, אלמן או בעל מום. אלמנות, אפילו צעירות, לא נישאו בשנית.
שליח מארץ ישראל, בן העדה, נפתלי אברהמוף, הגיע לבוכרה בשנים 1930-1928 בכוונה להרביץ השכלה וציונות בנערי המקום. הוא הגיע לשם בעקבות קריאתו של השאה האפגני הרפורמטור, אמנולה ח'אן. אברהמוף היה אמור ללמד תרבות עברית לילדי ישראל באפגניסטן. בזיכרונותיו מתאר אברהמוף מסכת שלמה של אמונות תפלות. הוא היה עד לכך שילדות בנות 13 יולדות, ובגיל 17 היו כבר אימהות לארבעה ילדים, וליחס אלים של הורים כלפי ילדיהם עד כדי חבלות ומומים. באווירה המבהילה הזאת רצה נפתלי, בן יקר לאותה עדה, להביא מעט אור, אבל בקהילה התנגדו לנטייה המשכילית של השליח מארץ ישראל, והם גם התנגדו לכך שכי"ח תייסד שם בית ספר. למרות זאת, ייתכן שהיה מצליח, לפחות חלקית, לולא נאלץ לעזוב את המקום ולברוח לפרס.
יהודי מרכז אסיה קידמו בברכה את הכיבוש הרוסי (1884-1864). כך ציפו להיפטר מתשלום הג'יזיה המשפיל, ובכלל מהשלטון העריץ של המוסלמים. יהודים בוכרים ברחו לטורקסטן שהייתה תחת כיבוש רוסי, וכן מתוארת העלייה של הבוכרים לירושלים, שבה הם בונים את השכונה הכי יפה בעיר, כולל ארמון המשיח המפואר. אלא שהישועה הרוסית לא האריכה שנים רבות. ב־1920 כבשו הקומוניסטים את בוכרה, ואז החל מסע אנטי־דתי עקוב מדם: "כלי קודש" נשלחו לגולאג ואף הוצאו להורג, בתי כנסת נסגרו ונהרסו. הספר מצטט סופרים שתיארו את שכונת הבוכרים ואת תושביה, בעלי מלאכה ובעלי חנויות שונות בשכונה, וכן את החינוך האלים (כולל פאלאקות על כפות הרגליים).
מקום נכבד בספר מוקדש לשליחותו של המחבר לדושנבה בשנים 1994-1992, בעיצומה של מלחמת אזרחים של הטג'יקים המוסלמים נגד האתאיסטים הקומוניסטים. בתושייה ראויה לכל שבח הוא הצליח לשכנע את הפולקובניק (אלוף־משנה) הרוסי להוביל אותו אל בית המלון, כשמסביב תוהו ובוהו של יריות, ואחר כך לשכנע את המוסלמים לאפשר נחיתת מטוסים שיעלו את יהודי דושנבה ארצה. על העלאת היהודים ארצה בסכנת נפשות, ועל העלאת תעודות יקרות משם, ראוי בן־ציון יהושע להוקרה של העם כולו.
מפעל ספרותי עשיר
בן־ציון יהושע הקדיש שנים רבות לחקר סיפורי העם מקהילות אסיה המרכזית. את הפנינים שמצא שיבץ בספריו, הלא הם "צוואת אב: סיפורי עם מאפגניסטאן", 1969; "תפוח מעץ הדעת: חמישים סיפורי עם מאפגניסטאן", 1986; "מנדחי ישראל באפגניסתאן לאנוסי משהד", 1992; "אוֹק-יוּל: דרך לבנה – מסע במרכז אסיה", 1997.
מחקריו על ההוויה היהודית במרכז אסיה, חוויותיו בשליחות למחוזות אלה וחוויותיו בשכונות הבוכרים והספרדים בירושלים במחצית הראשונה של המאה העשרים, הניבו גם ספרות יפה – סיפורים "מכאן", בעיקר משכונות ירושלים, ו"משם". מעולמם של יהודים וגויים במרכז אסיה. בהם הרומנים "שתיקת התרנגול" (2012), "סימורג – ציפור האש" (2018), וקובצי הסיפורים "מילואים בשדות האורז" (2007), "יונים מעל החומה" (2015) ו"קץ הפלאות" (2021).
בסוף הספר מובא מבחר ביקורות על מפעלו הספרותי של בן־ציון יהושע, וכן ביקורות שלו על ספריהם של אחרים. אפשר היה להמשיך ולתאר את סיפורי גבורתם של יעקב רז, נופל המחתרת הראשון, ושל אסף קרוואני (ששם המחתרת שלו היה עוזי), בן כיתתו של המחבר; אפשר היה לכתוב על השבחים שהוא מרעיף על ד"ר עירית מלברגר־אמינוף, אשכנזייה שהקדישה את מפעלה הספרותי לתרבות יהודי בוכרה – אבל אסתפק במה שכתבתי, בתקווה שדבריי יגרו את תיאבונו של הקורא הפוטנציאלי.
