אדם ברוך, שבחודש האחרון מציינים עשור לפטירתו, שילב בחייו תחומי עניין ועיסוק רבים. הוא היה משפטן וסופר, עיתונאי ועורך עיתונים, אוצר אמנות ומבקר אמנות, ומעבר לכל אלו היה דמות מרכזית ורבת השפעה בכל העשייה התרבותית בישראל ובעל השפעה מכריעה על הכתיבה העברית כאן. הוא עיצב שפת כתיבה אישית, תמציתית ומלוטשת שהשכילה לפנות לשכבות רבות של קוראים וידעה ללהטט נכונה בין הנקודתי לפנורמי, בין התיאורי, הלכאורה חיצוני, לעומק השטח.
אבל עיקר חידושו, כך לפחות עבורי, נבע מתפקודו, בגיל מאוחר, כמקף המחבר שבין ההלכה לישראליות. קדמו לו אמנם מניחי מסילה בין התנ"ך והאגדה, הקבלה והחסידות, להוויה הישראלית העכשווית, אבל לא נולד חיבור בין השפה ההלכתית, המעשית וחורצת הדין, לבין המציאות העכשווית עד שהחל ברוך את פרויקט חייו.
ברוך ראה את עצמו ככונס נכסים וכמנהל העיזבון היהודי. הוא תיפקד כמעין "יחיד המומחה לרבים", אוטוריטה עצמאית שנתנה מענה לשאלות ההלכתיות הרבות שהופנו אליה בטלפון ובפקס, ומאוחר יותר אף בדואר האלקטרוני, דבר יום ביומו. הוא לא הוסמך לרבנות, לא הנהיג קהילה או לימד בישיבה אך היה בקי בצורה מרשימה בעולם היהודי בכלל ובזה ההלכתי בפרט. את עולם ההלכה, שאותו ראה כתת ההכרה היהודי, למד בעיקר בכוחות עצמו וכסמוך לשולחן סבו, הרב יצחק יעקב וכטפויגל. הסב, שהיה ראש ישיבת מאה שערים ואב בית הדין לקהילות האשכנזים בירושלים, נזכר יותר מכל אדם אחר בכתיבותיו של ברוך, ותמיד בחרדה ובהערצה המשולבות באינטימיות.
בשלושת ספריו "סדר יום" (כתר, 2000), "בתום לב" (כתר, 2001) ו"חיינו" (כתר, 2002), שבהם אסף מדבריו במדורו העיתונאי "שישי" (2008־1997) ואף הוסיף עליהם, הוא עונה לאלפי שאלות שנשאל, שעסקו בממשק שבין מוסר, רוח ההלכה והלכה. הוא קיבל שאלות ממגוון רב של שואלים, מחילונים ועד חרדים. כך, למשל, סיפר לי ידיד שהיה גבאי בבית כנסת חרדי־ירושלמי ותיק ששלח לו מכתב ובפיו שאלה: האם ניתן להעביר ממשרתו את הקורא בתורה שקולו הלך ונחלש ברבות השנים. ברוך חרץ שלא. שאלתיו מדוע פניתם דווקא אליו ולא אל רב בית הכנסת, ענה לי ידידי: "רצינו מישהו שדעתו נוחה על הבריות ורוח הבריות נוחה ממנו, ושהוא לא מציג את עצמו כרב. הוא היחיד שהיה יכול להבין את הציבור".
הנושאים שנשאל היו רחבים, החל מענייני יום יום, סכסוכי שכנים, מאבקים פנים־דתיים ומנהגי עדות שונים ("כי כך קיבלתי מרבותי: בכוחה של תשובה ראויה לגרש חושך, ועל כן יש לפרסמה"; חיינו, עמ' 7), ועד שאלות מטפיזיות ותיאולוגיות העומדות ברומו של עולם. ומדי פעם גם משתרבב לדבריו חיזיון ומפגש עם דמות מעולם האמת ("בחצות, אחרי פסח תשס"א, לפי סימנים מסוכמים בינינו משכבר הימים, שוחחתי עם ר' נחמן מברסלב"; בתום לב, עמ' 148. "והנה השבוע ר' נחמן מברסלב התקשר איתי, על פי הסימנים שבינינו"; שם, עמ' 175).
ותמיד, כמוכרח אצל היהודי, גם סיפורים אישיים ומשפחתיים קצרים וחדים. והנה אחד האהובים עליי שהוא גם מופת לסיפור קצר:
היום לפני 38 שנה. מוצאי שמחת־תורה. ישיבת "חברון" ירושלים. הריקוד שלנו עם ספרי התורה משתלהב. והנה, תוך הריקוד, נגיעה בכתפי. הסתובבתי, ולפניי הרב ברוך אזרחי. הוציא אותי מהמעגל, ואמר לי: "חביבי, בשביל מה שלמדת, כבר רקדת" (סדר יום, עמ' 110).
מוטב לקדיש שיהיה בארמית
לרוב ברוך כותב את ענייני ההלכה ללא כל מקור, אך דואג להדגיש כי "הכל על פי המסורת ועל פי גדולי ישראל" (חיינו, עמ' 110). לפעמים הוא מביא מקור קצר, אינו מאריך ואינו מתפתל, אלא מכריע. הוא מזכיר מאוד בכתיבתו את ספרי השו"תים הקצרניים וההדוקים של רבותינו הראשונים ורחוק מפריסת היריעה שבספרי השו"תים המאוחרים. הוא יכול היה להציע את לשון הרמב"ם או השולחן ערוך לבדם, כמו גם לצטט משו"תים שונים לאורך הדורות ומפוסקי הזמן הזה. ותמיד חזר ואמר שאינו פוסק הלכה או מורה הוראה אלא כזה המתווך את תרבות ההלכה, את העיקרון, והמריץ את הבאים אליו לשאול רב שיפסוק להם למעשה:
ולרוב הפונים התאמצתי להשיב בקצרה והשתדלתי להועיל, ובאותה שעה תמיד המרצתי אותם לפנות לרב או מומחה, והזהרתי את הפונים אלי שלא לראות בתשובתי "הלכה למעשה", אלא רק הפניה לתובנת ההלכה, לעקרון ההלכה, לתרבות ההלכה, להלכה כתרבות. ותמיד הוספתי שאם בתשובתי מוצגת עמדת הרמב"ם, אין היא בהכרח עמדת "האחרונים". איני מורה הוראה, ואיני דיין שהמקרה לפרטיו מובא בפניו כולל עדויות וכו', והוא פוסק הלכה. וכך, רוב "סדר יום" סיטואציות יומיומיות ביותר, ויישום של הלכה לגביהן. יישום הוא פרשנות. ומחבר "סדר יום" הינו סוג של פרשן (סדר יום, עמ' 15).
והשפה שלו תמיד מכריעה בנוכחותה, משפטית ופורמלית, ולא פעם אף חמורה, חריפה. הוא לא הקל ולא עיגל פינות, אלא הבין שחברה אינה יכולה רק לסמוך על האינטואיציות האישיות של חבריה, ועליה ליצור מערכת של תקנוני חיים מחייבת. ואת התקנונים המקיפים הללו, תקנונים כתמרורים בתוך דהירת החיים, הוא זיהה בעצם היות ההלכה והקפתה את מכלול החיים:
ההלכה עיצבה תקנוני שפה והתנהגות לחלקים נרחבים משדה החיים שלנו: תקנון שותפים, תקנון צדקה, תקנון חינוך, תקנון כיבוד אב ואם ועוד. החיים היהודיים חוסים תחת התקנון. ועדיין, יש מקום בחיים היהודיים האלה אף לתקנונים פרטיים שאינם מורדים בתקנון הכללי. מדוע ההלכה פורשת רשת תקנונית (ולשונית) על החיים? כי רוב בני אדם מחוסרי שפה… ההלכה היא גם תת ההכרה של היהדות, וגם שפתה הגלויה. ההלכה מציעה שפה למחוסרי שפה (חיינו, עמ' 31).
והספר "חיינו" הנזכר הוא ככותרת המשנה שלו – "ספר תקנונים יהודי ישראלי (חדש). הצעה לחיים שיש בהם כבוד וחסד" ובו הוא מבקש להציע תקנונים שונים לקיום שלנו – תקנון בית הכנסת ותקנון הדיבור, תקנון כיבוד אב ואם ותקנון שותפים, תקנון נדבות ותקנון ביקור חולים. וגם את התקנונים הללו ראה כשיח וכמכשיר פרשני, כניווט וכהצעה ראשונה שעליה עוד להתפתח.
בחרתי שתי שאלות ותשובות שיאפשרו לחוש את השפה, את דרך המגע שלו עם עולם ההלכה כמו גם עם העברית המיוחדת לו, זו הרזה וחסרת הפאתוס, הריאליסטית והחדה אך מלאת האסוציאציות וההקשרים. לגעת בשפתו הקצרה ששילבה תפיסה משפטית וכתיבה ספרותית וראייה רבת חמלה על האנושי באשר הוא. הראשונה היא האם מותר לומר קדיש בעברית ולא בארמית:
ורק אחזור ואדגיש כי מוטב לקדיש שיהיה בארמית, כי העברית (הישראלית) חלשה מלהכיל את יפעתו וקמאיותו (הנובעת מארמיותו). כי יפעתו, קדמוניותו, כוחו והמייתו כרוכים ב"זמן האחר" שהארמית מוריקה לתוך ה"זמן הנוכחי". כי תרגומו לעברית יסתכם כפגיעה אנושה במעמדו התת הכרתי היהודי של קדיש. ואגב, התפילות המעטות שחוברו בחמישים השנה שעברו הינן חלושות ביחס לתפילות קדמוניות. ובכלל, מי שמשנה תפילות וברכות, מתרגם אותן או מוסיף עליהן, בדרך כלל ידו על התחתונה (מבחינת השפה, הרגש, היפעה) (סדר יום, עמ' 41־40).
הוא לא חשש לעסוק בשאלות של חיים ומוות, בשאלות החורגות מאורח חיים ומגיעות לחלקים הסבוכים של הקיום. הנה התשובה השניה:
גברת ש.פ היקרה, לפי רוח ההלכה, מותר לך לפנות לציבור הרחב בבקשת עזרה כספית למימון הניתוח הדחוף והיקר של בתך (כ־250 אלף דולר), ולא חלה עלייך חובה מוסרית, משפטית או אזרחית, למכור קודם כל את דירתך (כ־150 אלף דולר), ורק לאחר מכן לפנות לעזרת הציבור. אם היה לך ארמון היית צריכה למכור. ומה כן? עלייך, לפי רוח ההלכה, לתרום למימון הניתוח ככל יכולתך עד, ולא עד בכלל, מכירת דירתך. איך תתרמי? על יד מעבר לרמת מחיה צנועה (ועדיין שפויה) והקדשת כל הסכום הנחסך למימון הניתוח… אל תמכרי את דירתך. ההלכה ניסחה כללים של הדדיות, של גמילות חסדים ושל עזרה אנושית, וכל אלה יחד נועדו להבטיח שמשפחות לא תתרסקנה גם כלכלית וגם נפשית במקרים כשלכם. מה לנו תרופת בתך כשאת עצמך נופלת?! ישועת השם כהרף עין (סדר יום, עמ' 67).
ביקורת כנגד הרפורמים
שאלתי את עצמי לא פעם מה הוא מצא בעולם ההלכתי, בתודעה הכל־כך נחרצת כי ממנה ואליה הכול? ראשית, את הפעולה הראלית, המעשית והמחייבת, את המציאות המקיפה שאין ממנה מקלט. שנית, את פעולתה במציאות כתרבות ממשית, כשפה, כמילון דימויים, כשפה ההולכת ומתפתחת מדור לדור: "יהודי מסורתי מדבר הלכה בזהותו את נוכחות ההלכה בכל. יהודי מסורתי מבין את העולם באמצעות ההלכה" (סדר יום, עמ' 18).
שלישית, את הרצף, את ההמשכיות, את הדורות, את הזיכרון: "ההלכה ותלמוד התורה הם העצם. הם הכלי המלכד והמבטיח רציפות, תוך תיקונים ועדכונים זהירים… ההלכה היא שיקוף של עצם הסדר החברתי; היא האינטלקט והמוסר החוסים על הסדר החברתי; היא 'ספר הפעולה' היהודי; היא הזיכרון היהודי" (סדר יום, עמ' 142). וראוי לשים לב לזהירות שהוא מזכיר, להבנה כי בעולם ההלכתי ישנם כללי הפעלה מחייבים ויש לפעול בתוכם ומתוכם ולא כל אחד עושה כעולה על רוחו, שהרי אם כך מה הצורך בהלכה.
ורביעית, בתוך סחף הרלטיביזם וריבוי הקולות הוא זיהה בהלכה את ההיררכיה ואת היציבות, את האדמה היהודית, את האחריות. השינוי לא פעם נדרש, מחויב המציאות, אבל נדרשת זהירות. ובשל כך ביקורתו החדה כנגד התנועה הרפורמית: "ואי אפשר לקנות מהם תיקונים דתיים, כי תיקונים שכאלה חייבים לנבוע ממקור תורני־הלכתי סמכותי, ורק ממנו, ואין בקרב הרפורמים מקור שכזה" (בתום לב, עמ' 77). אכן קשה לנסח קוד מחייב בתוך עולם שחתר תחת עצם האפשרות לקודים וקידש תחתיהם את התודעה הליברלית־אינדיבידואלית, בעולם שעצם המחויבות זרה בו. אבל זאת הייתה הקריאה של ברוך: להתבגר, להציע מסגרות חיים ממשיות לאדם ולקהילה.
לא מכבר בא לבקר אותי זוג מקיבוץ בדרום והם כבר חיים יחד כמה שנים וביקשו שאחשוב יחד איתם כיצד יוכלו לערוך טקס חתונה יהודי, אך, הדגישו, לא הלכתי. ואמרתי להם שאיני מכיר המצאה שכזאת, שכן ההלכה היא ההתגלות היהודית במציאות. ומדרישותיהם עלה שחתונתם תתקשה להיות כדת משה וישראל, אך הצעתי שיחשבו כיצד היו רוצים לתכנן את שמחתם בכוחות עצמם (וראו ביחס לכך מאמרו של הרב אליהו בקשי דורון, חוק נישואין וגירושין – היצא שכרו בהפסדו, תחומין כה). למול הצעתי פרצה הכלה המיועדת בבכי. איך אפשר לתכנן לבד את טקס החתונה, אמרה מתוך הסערה.
ולפתע הבנתי עד כמה אנשים מתקשים לייצג את עצמם נאמנה, להביא את עצמם לדיוק, לבנות לעצמם את טקס חלומותיהם וכמה נדרש להם התקנון החברתי, הקהילתי. אדם אינו רק מושלך אל חברה ואל הקודים החברתיים השזורים בה, הוא אף זקוק לה. כך אני תופס את המענה ההלכתי. אבל מי שלא מוצא את ההלכה כמענה חייב למלא את הוואקום הזה. הישראליות התחילה בכך וכך חדלנו לקטוף פרחים מוגנים ואנחנו כבר ממחזרים פלסטיק ונייר ורבים חותמים על כרטיס לתרומת אברים, ולפני שבועיים גם החל מיזם "שבת UNPLUGGED" המבקש הפסקה שבועית מהמסך. אבל זו רק ההתחלה, החיים רחבים יותר ומקיפים יותר ובעיקר דורשים יותר.
מפגש שבועי בקיוסק
נפגשתי איתו בגנבה. וכך המעשה: לפני יותר משני עשורים למדתי בישיבה בכניסה לעיר הקודש ובימי שישי בבוקר, בין תפילה לשיעור, היינו מתפלחים, רצים להציץ בעיתון האסור "מעריב". היינו מגיעים אל הקיוסק, אחד היה ניצב לתצפת ומוודא שלא רואים אותנו בשעת מעשה, והשני היה הופך במהירות את העיתון ותר אחר המדור "שישי" שהודפס בגב העיתון, ובו היה ברוך מפרסם את אוסף רשימותיו המרוכזות מדי שבוע.
כך ברגעי ההתגנבות החפוזים האלו צללתי לתוך השפה־מוזיקה הייחודית לו ונחשפתי לעולם האמנות, הספרות והשירה, לעומקים פוליטיים שעסק בהם, וליכולת לדייק מילות אהבה בשורה הקצרצרה שנפתחה תמיד במילה "יקירתי" ובה חתם את מדורו, וגם לעולם השו"תים מלא הצבע, כפי שתווך בידי ברוך לעשרות אלפי ישראלים שחיכו בכל סוף שבוע לדבריו ונפגשו דרכו עם דברי גדולי התורה, מהתנאים והאמוראים ועד פוסקי הדור האחרון, הרבנים שלמה גורן ועובדיה יוסף (אליו היה קרוב מאוד), שלמה זלמן אוירבך ושאול ישראלי, משה פייינשטיין ומרדכי אליהו.
הקולאז' רב הצבעים והעולמות שפרס בפניי ברוך לא הניח לי. כשהמוסף הזה היה חלום שביקש לקרום עור וגידים ביקשנו, יואב שורק ואנוכי, לפגוש אותו, אדם שבמובנים רבים ראינו בו סולל דרך לחיבורים שביקשנו במוסף. הייתה פגישה לבבית שהפתיעה אותי בפשטותה לטובה. מחשבות, רעיונות על דרך המפגשים שבין העולמות וסיפורים רבים שסיפר על מורו הרב יהושע יגל, ראש מדרשיית נעם.
ובשנים האחרונות אני שב אל כתיבתו. אני נתקל בניסיונות רבים לחבר את הישראלי ליהודי, ולרוב התלמוד שבהם אינו מביא לידי מעשה, אבל רבים מחפשים מעשה, כי המעשה מעניק קהילה, שייכות, עוגן, וזה עניינה של ההלכה. הפרויקט של ברוך הוא היענות לקריאתו של ביאליק במאמרו הלכה ואגדה (1917) שלא להסתפק בחיבה אווירית ובאגדה, אלא לתבוע את החובה, את העשייה הקשה כברזל, את המצוות:
הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חִבה: חבת ארץ, חבת שפה, חבת ספרות – מה מחירה של חבה אווירית? חבה? – אבל החובה היכן? בואו והעמידו עלינו מצוות! יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָּר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים… אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?
והיום לפנינו שאלות רבות המתחדשות בכל יום ודורשות מענה – האם מותר לשלוח מסרון בווטסאפ עם תמונת אדם שנפגע בתאונת דרכים או בפיגוע ומה דינו של העושה זאת; כיצד להתייחס לאדם שנחשד בעברות שיש בהן קלון וכבר שילם את חובו לחברה; האם הצבא צריך להתייחס כחלל צה"ל לחייל שערק ונהרג בתאונה. וגם תקנוני שיימינג ופייסבוק וטוויטר ויחסנו עם הטבע ועוד ועוד. וזה הזמן להמשיך את אשר החל אדם ברוך.
