המחזה שביטא זקיפות קומה יהודית עוד לפני הולדת הציונות

אברהם גולדפאדן, מי שנחשב לאבי התיאטרון היידי, היה איש תיאטרון טוטלי. הוא החל את דרכו כמשורר והפך למחזאי, במאי, מלחין ומפיק תיאטרון. הפזמונים האהובים והמוכרים שיצר התקבלו באהדה על ידי הקהל היהודי, עד שהפכו לשירי עם והקהל כבר לא זכר מי יצר אותם. בין פזמוניו המוכרים ביותר ניתן לציין את "שקדים וצימוקים", שהיה חלק מהדרמה המוזיקלית שלו "שולמית" (1880).

תולדות חייו של גולדפאדן נקראים כסיפור הרפתקאות מרתק. הוא נולד ב־1840 באוקראינה, בתקופה שבה ילדים יהודים גויסו בכפייה לצבא הרוסי (פרשת ה"קנטוניסטים"). כדי להציל את אברהם הצעיר מגזירת הגיוס שלחה אותו משפחתו לסמינר ממשלתי לרבנים בז'יטומיר, שנועד להכשיר רבנים המעורים בתרבות הסובבת. האווירה בסמינר הייתה ליברלית מאוד, ושם גילה גולדפאדן את תחום התיאטרון.

• "אני לא מסוגל לצפות אפילו בפרק אחד של פאודה. לא יכול להתקרב לזה"
• קטאר היא אויב גרוע יותר מאיראן, ואנחנו נותנים לה דריסת רגל בישראל
• "זה נס שיצאתי מהסיטואציה הזו חי, נס שיצאתי ממנה שפוי": שולי רנד פותח את הלב

כאשר שרה סלומינסקי, אשתו של מנהל הסמינר, חיים זליג סלומינסקי, העלתה את המחזה "סערקעלע" מאת שלמה אטינגר, מהקלאסיקות של התיטרון היידי, נבחר גולדפאדן הצעיר לשחק בו את התפקיד הראשי. הוא שימש גם כיד ימינה של הבימאית, עיצב את התפאורה וניהל את החזרות. בסמינר בז'יטומיר למד גולדפאדן כיצד ליצור הצגות ללא אמצעים מרובים. ידע זה סייע לו בהמשך הקריירה, כאשר נדרש לנהל תיאטרון שלפחות בתחילתו היה דל מאוד באמצעים.

עם סיום לימודיו בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר מונה גולדפאדן למורה בסמינר הממלכתי לרבנים באודסה. הוא התגורר אצל דודו העשיר ויועד להינשא לבת דודו, אך בסופו של דבר התחתן עם פולינה ורבל, בתו של משורר יידי חשוב. פולינה, שהייתה משכילה ביותר וידעה כמה שפות, תרגמה בעבור בעלה מחזות מערביים ואלה שימשו בסיס ליצירת מחזותיו.

בניסיון להתפרנס פתח גולדפאדן חנות כובעים, אך לא ראה ברכה במסחרו ופשט רגל. הוא ניסה להקים עיתון סאטירי ביידיש, וגם בכך לא זכה להצלחה. ב־1876 הגיע לעיר יאסי שברומניה כדי לעשות נפשות ולהחתים מנויים לעיתונו. ביאסי יעצה לו מישהי שפגש: "מה שהיהודים צריכים זה תיאטרון, למה לא לפתוח תיאטרון כמו הגויים?". גולדפאדן השתכנע. "אנחנו עוד נגרוף זהובים", אמר. נבואתו זו לא התקיימה – בסוף חייו גולדפאדן כמעט גווע ברעב – אך התיאטרון היידי קם והיה.

בתחילה לא כתב גולדפאדן את המחזות שהוצגו בתיאטרון שלו. הוא סיפר את העלילה לשחקנים, הם ערכו חזרות רק על הקטעים המוזיקליים, ואלתרו את הטקסט למחזה.

ב־5 באוקטובר 1876, בימי חול המועד סוכות, התקבץ קהל עממי לצפות בפארסה מוזיקלית בשם "הסבתא והנכדה", שיצר וביים גולדפאדן. את הסבתא והנכדה גילמו שני גברים. ההצגה, חלוצת ההצגות של תיאטרון היידיש, זכתה להצלחה רבה. המחזה השני של גולדפאדן, "המגויסים", נכתב בזמן המלחמה בין רוסיה וטורקיה.

מביקורת פנימית לגאווה לאומית

הצלחת ההצגות הללו הובילה את גולדפאדן להרחיב את קבוצת התיאטרון שלו ולצרף ללהקתו שחקניות. השחקנית הראשונה שהצטרפה הייתה בת 16 בלבד, ואימה נאותה לכך בתנאי שבתה תינשא לאחד השחקנים בלהקה. ואכן, בעקבות דרישת האם נישאה הבת הצעירה לשחקן שעד עתה גילם את תפקידי הנשים בהצגות. השחקנית החדשה הייתה בתחילה אחוזת בושה, ולא העזה לפתוח את הפה על הבמה. כדי לסייע לה חיבר גולדפאדן מחזה בשם "הכלה האילמת", שאִפשר לה להופיע בלא להוציא מילה מפיה.

תוך זמן קצר צמחה הקבוצה באופן מרשים. ב־1877, שנה לאחר פתיחתו הצנועה של התיאטרון, היא כבר כללה שחקנים רבים. גולדפאדן גייס ללהקתו חזן צעיר ומוכשר ובעל כישרון קומי בולט, בשם זיגמונד מוגולסקו. כדי לתת ביטוי ליכולותיו הקומיות כתב עבורו גולדפאדן שניים ממחזות היידיש שהפכו לקלאסיקות – "שמנדריק" ו"שני קוני למל", שבהם שיחק מוגולסקו את התפקידים הראשיים. הכינוי "שמנדריק" הפך לחלק מהשפה המדוברת, מבלי שהדוברים מודעים לכך שזוהי מילה שיצר גולדפאדן.

בשנים הבאות יצרו והציגו גולדפאדן ולהקתו מחזות רבים. ההרכב נדד מעיר לעיר ומקהילה לקהילה, וזכה להצלחה אדירה. בהתאם, מחירי הכרטיסים נמצאו כל העת במגמת עלייה, והגיעו עד פי 20 ממחיריהם בתחילת הדרך. האולמות היו מלאים, ורבים נשארו בחוץ עקב הביקוש הרב.

גולדפאדן היה איש תיאטרון כולל: מחזאי, במאי, מפיק ואף מלחין. הוא ניחן ביצירתיות רבה, וההשראה פגשה אותו בכל מקום. לעיתים היה מקיץ משנתו באמצע הלילה ומתחיל לכתוב שיר על כל פיסת נייר שמצא.

ב־1879 מנתה הקבוצה שלו 42 משתתפים – שחקנים, מוזיקאים ועובדי במה. בשלב זה הציגה הקבוצה את הדרמה המוזיקלית המצליחה "המכשפה". כדי למקסם את ההצלחה הקים גולדפאדן קבוצה נוספת, בניהול אחיו נפתלי, שהעלתה את הצגות הלהקה במקביל, במקומות אחרים. ב־1880 הועלו ההצגות "שני קוני למל" ו"שולמית", שבה מוקמת לתחייה ארץ ישראל הקדומה. המחזה התבסס על האגדה התלמודית "חולדה ובור", שגולדפאדן הפך אותו לדרמה מוזיקלית אופראית, אשר כללה גם את השיר הידוע "שקדים וצימוקים".

בשיא הצלחת התיאטרון שהקים גולדפאדן, החלו להתרגש עליו הצרות. ב־1881 נרצח הצאר אלכסנדר השני, והדבר גרר פוגרומים וחוקים נגד האוכלוסייה היהודית. מאורעות אלה חוללו שינוי ביצירותיו של גולדפאדן. עד עתה ביטאו יצירותיו ביקורת על הממסד היהודי־דתי, כאשר הגיבור הוא צעיר משכיל, ואילו הדמויות הנלעגות והשליליות כמו קוני למל, שמנדריק והמכשפה מהווים ייצוגים סאטיריים של דמויות מסורתיות. אך ב־1881, בעקבות הפוגרומים והחוקים האנטי־יהודיים, יצר גולדפאדן מחזות המציגים גיבורים בעלי גאווה יהודית. כזה היה המחזה "דוקטור אלמוסדו או היהודים בפלרמו", דרמה היסטורית בת חמש מערכות. בהמשך העלה את המחזות "אוריאל אקוסטה" ו"יהודה המכבי", וב־5 במאי 1883 הציג את הדרמה המוזיקלית "בר כוכבא או הימים האחרונים של ירושלים".

הקרב על ביתר ועל ליבה של דינה

במרכז המחזה ההיסטורי "בר כוכבא" עומד הוויכוח בין רבי אלעזר המודעי לאחיינו בר כוכבא, כפי שהוא מתואר בספרות חז"ל. לאחר שבר כוכבא הובס בקרב על ירושלים ונסוג עם צבאו לביתר, הצטרף אליהם רבי אלעזר המודעי והפך למנהיגם הרוחני. אדריאנוס והצבא הרומאי צרו שלוש שנים וחצי על ביתר. על פי המסופר בתלמוד הירושלמי (תענית ד, ה), רבי אלעזר המודעי צם כל יום, ובזכותו נמנע כיבוש ביתר. אך אז, כותי שתמך ברומאים נכנס לבית הכנסת של רבי אלעזר ולחש משהו באוזנו. בר כוכבא חשד שהכותי משמש כאיש קשר בין הרומאים לחכמים, והסיק שהחכמים מעוניינים להיכנע לרומאים. הוא הכה את דודו וגרם למותו. זכותו של רבי אלעזר המודעי פסקה מלהגן על העיר, וזו נפלה בידי הרומאים.

במחזה של גולדפאדן נוספה דמות נשית מרכזית: דינה, בתו של רבי אלעזר המודעי. בר כוכבא מאוהב בה, אך הוא לא היחיד. פפוס, איש עשיר ובוגדני, מאוהב בה אף הוא, וגם המושל הרומאי, רופוס, מעוניין בה. שלושת הגברים מתחרים ביניהם על דינה האומללה.

המחזה מתחיל בפרולוג המתרחש בתשעה באב, בבית הכנסת של ביתר, שישים שנה לאחר החורבן. שתי קבוצות מתעמתות שם זו עם זו: הראשונה בהנהגת רבי אלעזר המודעי, ראש הסנהדרין, השואף לעשות שלום עם הרומאים; והקבוצה הנגדית בראשות בר כוכבא, שמעוניין להילחם עם הרומאים. העם בוחר בדרכו של בר כוכבא, והוא משביע את ההמון להתחייב לדרך המרד. באופן על־טבעי כוכב מופיע בשמיים, מה שמעיד על כך שבר כוכבא הוא המשיח.

במערכה הראשונה בר כוכבא מראה לדינה שהצלחת המרד מובטחת. דינה שרה איתו בדואט שיר שמהלל את חירותו של העם היהודי ואת תהילתה של ירושלים. ואז מופיע הבוגד, פפוס, שמתוודה בפני דינה על אהבתו כלפיה. הוא מציג בפניה את אוצרותיו הרבים, זהב ותכשיטים, אך דינה נרתעת ממנו. פפוס הזועם מקלל את דינה, את אביה ואת מתחרהו בר כוכבא, ושר שיר של נקמה.

במערכה השנייה, פפוס הולך להציע לרופוס, המושל הרומי, דרך בטוחה לניצחון על בר כוכבא. כל מה שצריך הוא לעצור את דינה, שבר כוכבא כל־כך קשור אליה. בר כוכבא יעשה הכול כדי לשחררה, וכך הרומאים יוכלו להרוג אותו. רופוס שומע לעצתו ומזמין אליו את רבי אלעזר המודעי ואת בתו. כאשר הם מגיעים לביתו של רופוס, דינה נלקחת לבית הסוהר למרות תחנוני אביה. בר כוכבא, שמגיע למקום בעקבות מאסרה של דינה, נאסר בשלשלאות אך מצליח לשבור אותן. גם כאשר התליין מתקדם לעברו כדי לערוף את ראשו, בר כוכבא שובר את חרב התליין המאיימת עליו. להבת אש יוצאת מהקסדה של בר כוכבא, והוא מכריז מלחמה על הרומאים.

בית הסוהר שבו נכלאה דינה משמש רקע למערכה השלישית. דינה שרה את השיר "הרועה", על גורלו ההיסטורי של עם ישראל. הרועה הוא העם היהודי שקיבל מתנות רבות מן הבורא, אך בכפיות טובה שכח את חובותיו ולכן נענש. השיר מסתיים בתפילה שהעם היהודי יחזור לבורא ועוונותיו יימחלו. כאשר פפוס נכנס לבית הסוהר ומציע לדינה לברוח איתו, היא מעדיפה למות בידי הרומאים במקום להיות חופשייה עם פפוס הנאלח. כעת מגיע תורו של רופוס, המושל הרומאי, לנסות את מזלו אצל דינה. היא מעמידה פני מסכימה, ומבקשת להתחפש לאלה מינרווה. לצורך התחפושת הזו היא נוטלת את הקסדה ואת החרב שלו, וכאשר הם בידיה היא מפנה את החרב לגרונו של רופוס ומאיימת להרוג אותו. הוא ניצל ממוות רק משום שאשתו מגיעה לבית הסוהר.

בר כוכבא מתקדם עם חייליו, ורופוס מבקש מדינה להשתמש בהשפעתה על בר כוכבא כדי להגיע להסכם. המערכה הרביעית מתרחשת על גג המגדל של הרומאים. במקום לבקש מבר כוכבא לכרות שלום עם הרומאים בתמורה לשחרורה, דינה מכריזה: "הילחמו ברומאים עד אחרון האנשים. אני מעדיפה למות כיהודייה גאה מאשר להיות הסיבה לכניעת היהודים". בתום דבריה היא מתאבדת בקפיצה מהמגדל אל הים.

במערכה החמישית פפוס משקר לבר כוכבא ואומר לו שרבי אלעזר המודעי הוא שמסר את בתו דינה לרומאים כדי לגרום למפלתו של בר כוכבא. בר כוכבא השבור מאמין לדברי הבוגד, ושולח שאלה לסנהדרין: "מהו העונש הראוי עבור בגידה?". תשובת הסנהדרין היא: "מוות". בר כוכבא מבקש שיוציאו להורג את רבי אלעזר המודעי, חכמי הסנהדרין מסרבים, והוא הורג את רבי אלעזר המודעי בעצמו. בהמשך נוחל בר כוכבא מפלה בקרב הסופי מול הרומאים ומתאבד.

עוני ונדודים

דמותו של בר כוכבא הופיעה בכמה מחזות יהודיים באותה תקופה. ב־1880 פרסם יהודה לייב לנדא את המחזה "בר כוכבא" בעיתון המבשר, וייתכן מאוד שהוא שימש מודל עבור גולדפאדן שהציג את מחזהו ב־1883. ב־1905 הוצגה אופרה בשם זה, שיצרו סטניסלב סודה וקל יונה. גם שאול טשרניחובסקי כתב מחזה בשם "בר כוכבא", ב־1929, ועשור לאחר מכן, ב־1939, כתב שמואל אלקין מחזה משלו על המצביא היהודי הקדום.

"בר כוכבא" של גולדפאדן כתוב בסגנון תיאטרלי האופייני ליצירתו, ומשופע באפקטים מרשימים ומהפכים עזים. המחזה בוצע על ידי הרכב התיאטרון שהקים גולדפאדן, וזכה להצלחה רבה. מאז הוצג פעמים רבות בתיאטרוני יידיש ברחבי העולם, במחצית הראשונה של המאה העשרים.

בימים הקרובים תעלה על הבמה לראשונה גרסה עברית למחזה. גולדפאדן כתב את המחזה בחרוזים, והמתרגמת הנוכחית, ויקי אס שיפריס, יצרה תרגום עברי מחורז למחזה. בדומה למכלול יצירתו הענפה של גולדפאדן, הכוללת יותר מחמישים מחזות־זמר, גם "בר כוכבא" הוא למעשה דרמה מוזיקלית, כמעט אופרה. בהתאם לכך, משתתפי ההצגה הם זמרים, חלקם זמרי אופרה. הבמאית של הגרסה הנוכחית, אסתי ניסים (שגם כתבה דוקטורט על יצירתו של גולדפאדן), בחרה בזמרת אופרה, שני אושרי, שתגלם את דינה. את בר כוכבא מגלם זוהר בדש, שהופיע בתפקיד ז'אן ולז'אן במחזה "עלובי החיים" בתיאטרון הבימה. אם עד היום היה אפשר לשמוע ביוטיוב את שירי "בר כוכבא" ביידיש, בהקלטות מתחילת המאה העשרים, כעת בפעם הראשונה בישראל אפשר לשמוע ולהבין אותם בעברית.

חלק מערכו ההיסטורי הרב של המחזה קשור לכך שמבעד לדיבור על הרומאים, גולדפאדן ושחקניו מתייחסים למעשה להתמודדותם שלהם עם השלטון הרוסי, החקיקה העוינת והפוגרומים. ב־1883, שלוש־עשרה שנים לפני הופעת חיבורו של הרצל "מדינת היהודים", הציג אברהם גולדפאדן שתי דמויות שהיוו דוגמה לגאווה יהודית – בר כוכבא ודינה.

ההצגה המצליחה "בר כוכבא" הביאה גם לפירוק התיאטרון של גולדפאדן. ככלל, לפועלו של גולדפאדן קמו מתנגדים משני סוגים. מצד אחד הממסד הדתי, שראה בפעילותו גורם מחולל פריצות, מצד שני המשכילים אשר לא ראו בעין טובה את המחזות שהיללו את הגאווה בזהות היהודית. אויביו של גולדפאדן הלשינו עליו לשלטונות הרוסיים, וטענו שהדמויות של הרומאים ב"בר כוכבא" רומזות לשלטון הרוסי וכי גולדפאדן ממריד את צופיו נגד הממשל. אכן, המחזה כלל קטע שבו בר כוכבא קורא לחייליו: "נילחם נגדם! נילחם נגדם!". בשלב זה קהל הצופים הנלהב היה קם על רגליו וקורא אף הוא: "נילחם נגדם!". ניתן היה לשער שהכוונה איננה להיסטוריה הרחוקה של הרומאים, אלא לאירועי ההווה.

ואכן, באותה שנה פורסם ברוסיה צו שאסר להציג הצגות ביידיש לקהל היהודי. בעקבות זאת, קבוצת התיאטרון של גולדפאדן התפרקה. שחקנים רבים ממנה נסעו לאנגליה, ומשם לניו־יורק. גולדפאדן ניסה להקים קבוצה חדשה בפולין, שם יצר מחזה חדש בשם "אחשוורוש" (1885), אך התיאטרון לא שרד והתפרק. גולדפאדן נאלץ לעזוב את אירופה והצטרף לשחקניו, ואולי גם לקהל שלו, בניו־יורק.

ב־1887 החל גולדפאדן פרק חיים קשה במיוחד בניו־יורק. הזרעים שזרע באירופה הפכו לאילן מרשים באמריקה. תיאטראות יידיש רבים צמחו בניו יורק, ומרבית כוכביהם הבולטים היו יוצאי הלהקה של גולדפאדן, אך בגילוי מר של כפיות טובה הם סירבו לתת מקום למי שבנה אותם. גולדפאדן לא אמר נואש, הקים קבוצת תיאטרון חדשה והציג בה מחזה חדש בשם "הדיבר העשירי או הגיהנום בגן עדן". שם המחזה הלם את חוויותיו של גולדפאדן בארה"ב, שעליהן יספר גם במחזה הטוב ביותר שלו בעיניי: "ימות המשיח" (1893). אך הקהל לא נהר לראות את ההצגה, וגולדפאדן מצא עצמו בעוני מחפיר. הוא חזר לאירופה, הפעם לפריז, והציג בה את מחזותיו המצליחים מן העבר ובהם "בר כוכבא" ו"שולמית", אך לא זכה להצלחה. משם נסע ללמברג והציג שם מחזות חדשים ובהם "רבי יוסלמן או הפוגרומים באלזס", "רוטשילד", "ימות המשיח" ועוד. התשלום עבור ההצגות הללו נעשה באמצעות אוכל, שהקהל העניק לשחקנים במהלך ההפסקה.

גולדפאדן המשיך לנדוד מעיר לעיר והעלה מחזות נוספים כמו "עקידת יצחק", "סדום ועמורה" ו"יהודית והולופורנס". ב־1896, עשרים שנה לאחר ההתחלה המבטיחה ביאסי, הקריירה שלו הגיעה אל קיצה. הוא התגורר בפריז, הגיע אל פת לחם וחזר בתשובה. ב־1900 מונה גולדפאדן לנציג של פריז בקונגרס הציוני בלונדון. לכבוד יום הולדתו השישים הכריזו עיתוני יידיש על הצורך לסייע לו. התקיימה מגבית עבורו, וקבוצות ציוניות בלונדון הזמינו אותו לקרוא משיריו בפני קהל.

ב־1903 חזר גולדפאדן לאמריקה והחל לקבל בכל שבוע סיוע כספי צנוע מתיאטראות היידיש המצליחים, שכבר לא ראו בו מתחרה. בשנת 1907, כשהוא בן 67, כתב את המחזה "בן עמי" שהוא עיבוד חופשי לרומן "דניאל דרונדה" של ג'ורג' אליוט. המחזה הוצג על ידי התיאטרון של בוריס טומשבסקי. אחרי הבכורה, שהייתה הצלחה גדולה, חזר גולדפאדן הביתה עם זר פרחים ואמר לאשתו פולינה: "את רואה, אני לא סנילי!". גולדפאדן נפטר ב־6 בינואר 1908, ואשתו הלכה לעולמה שנה אחריו.

להציל מן השכחה

אם בשנת 1900 קראו עיתוני היידיש לקהל הרחב לסייע לגולדפאדן ולהציל אותו מחרפת רעב, כיום הגיעה השעה להציל את יצירתו מן השכחה. גולדפאדן מוכר רק בזכות התקופה הראשונה של יצירתו, שבה חיבר מחזות סאטיריים ואנטי־דתיים כמו "שמנדריק", "קוני למל" ו"המכשפה". אך מחזות הזמר המאוחרים שלו, המהללים את הגאווה היהודית, כמו "בר כוכבא", "ד"ר אלמוסדו", "רבי יוסלמן", "ימות המשיח" ועוד, לא הוצגו ואף לא תורגמו לעברית.

האם עולה על הדעת שמדינות כמו אנגליה או צרפת היו זורקות את כל העבר התיאטרלי שלהן? זה בדיוק מה שעושה מדינת ישראל עם אלפי המחזות היהודיים שנכתבו באיטליה, בפולין, בגרמניה ובארצות ערב, ביידיש ובלדינו. מחזה הוא שיקוף של תפיסת עולם וביטוי לזהות. הטקסטים הללו הם עדות לזהות היהודית המגוונת כל כך, החוצה תקופות וארצות.

הלוואי שיקומו מתרגמים המכירים את שפת היידיש ושולטים בעברית, כדי להנגיש לנו את אותם מחזות. הלוואי שמשרד התרבות יתגייס לממן מיזם שכזה. המחזות הללו הם אוצר ומורשת לאומית, שאסור לנו לאבד ולשכוח.

יהודה מורלי הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית. שרה מורלי היא מחזאית ומשוררת, מרצה במחלקה לתיאטרון במכללת אמונה.

המחזה "בר כוכבא" יוצג ביום שלישי הקרוב, 27 בדצמבר, וביום חמישי, 29 בדצמבר, בתיאטרון מלינקי בתל־אביב.